נוירולוגים ופסיכולוגים מנסים לפצח את חידת זיכרון הינקות.
בין הרגע שבו הגחנו לאוויר העולם ובין גיל שלוש לערך קיים חור עצום בזיכרון שלנו. חלק מהאנשים שרואים את הנתון הזה חושבים כי לגביהם מדובר בטעות וכי להם יש זיכרונות מוקדמים מגיל שלוש. ייתכן מאוד. אבל אצל האדם הממוצע, התיקייה שמכילה את החומר משלוש השנים הראשונות לחייו נמחקת ושוב אין לו גישה למידע הזה.
רגע, אבל מדובר באבסורד מוחלט. הרי מחקרי מוח מוכיחים כי אלה הן שנים קריטיות בהתפתחות הקוגניטיבית, האישיותית והזהותית שלנו. כיצד ייתכן שהשנים הללו משפיעות אם כל מה שקרה בהן נמחה מזיכרוננו? מלבד זאת, אנחנו לבטח זוכרים משהו. אנחנו לא זוכרים את חוויית הצעד הראשון, אבל בהחלט זוכרים איך ללכת – כישור שנרכש בשלבים הללו של חיינו. פסיכולוגים ונוירולוגים מתחבטים רבות בתעלומת הזיכרון האבוד משנות חיינו הראשונות ובפרדוקסליות הבלתי מוסברת של היכולת ללמוד פעולה ולקבע אותה בזיכרון, אך מבלי שתהיה לנו כל אפשרות לזכור את החוויה עצמה.
זריה גורבט, הכתבת המדעית של BBC Future, ניסתה להתחקות אחר התהליכים המנטליים שבונים את הזיכרון ולקבל מושג לגבי הסיבה לתחילת צבירת הזיכרונות רק בגיל מאוחר יחסית. נקדים ונאמר שהישגיה צנועים מכיוון שלמדענים עצמם יש כרגע רק תיאוריות בלתי מוכחות. אבל המסע שאליו יצאה בהחלט פותח שאלות מרתקות ומספק חומר למחשבה על כמה נקודות משמעותיות בדרך שבה אנו תופסים את עצמנו ואת העולם.
שלוש וחצי השנים האבודות
זיגמונד פרויד, שנודע בעניין הרב שהיה לו בגיל הילדות, כינה את פער המידע שלנו "שיכחון ינקות". ואם לא די בכך שהזיכרון הראשון שלנו מגיע בשלב מאוחר, הזיכרונות הבאים מגיעים בפערים ניכרים, כמו מעבר מדורג ממדבר צחיח, דרך ערבות עשב ועד ליער עבות של זיכרונות בגיל מבוגר יותר. זה זמן טוב לעצור ולשאול, מה כל כך חשוב בזיכרונות הינקות שמעסיק כל כך את המדענים ושצריך להעסיק גם אותנו? ראשית, טבע האדם הוא לפשפש בכל פינה שאינה מובנת לו. שנית בדיוק בשנים הללו אנו רוכשים כמה מהכישורים הבסיסיים ביותר לחיים: שפה, יכולות מוטוריות, יסודות של חשיבה מופשטת ומודעות עצמית. בין היתר גם קווי האישיות שילוו אותנו לשארית חיינו מתחילים שם. "תינוקות הם ספוגים למידע חדש", מסבירה גורבט. "הם יוצרים 700 קשרים עצביים בכל שנייה". התעלומה אם כן נראית מסתורית עוד יותר על רקע כמות הזיכרונות והפעילות העצבית המואצת של הגילאים המוקדמים.
אם נתעכב רגע על עניין הזהות, הרי שהיא מורכבת מזיכרונות. נניח לרגע את החלק הגנטי בצד – אנחנו מי שאנחנו בגלל הדרך שעברנו. היחסים עם המשפחה והסביבה, אירועים חריגים שחווינו, המקום, השפה, התרבות שהיו החממה שלנו בתקופות חיים שונות – כל אלה ועוד אינם קיימים אלא בזיכרון. ואם חלק ניכר ממה שאנחנו נמצא בזיכרון, והשלב הקריטי ביותר בהתפתחות האישיות הוא הילדות, משהו במשוואה לא מסתדר. שיכחון הינקות מציב סימן שאלה גדול מעל היסודות שלנו.
מוח של תינוק מייצר 700 קשרים עצביים בשנייה.
התיאוריה האינטואיטיבית היא שפשוט מדובר בתהליך טבעי של שכחה. גורבט מספרת על פסיכולוג גרמני בן המאה ה-19 שרקח ניסוי במטרה לבדוק את קצב היעלמות הזיכרונות. כדי לדמות את מוחם של תינוקות, הוא המציא מילים חסרות כל משמעות, שינן אותן ובדק כמה זמן הוא מסוגל לזכור אותן. הממצאים שלו מעוררים השתאות: חצי מחומר חדש שלמדנו נעלם אחרי שעה. אחרי כחודש נותרים במוחנו לא יותר משלושה אחוזים מנפח המידע המקורי. זאת בהנחה שלא עסקנו שוב בחומר. אבל מה שנכון לגבי מוח של אדם מבוגר לא בהכרח נכון לגבי תינוק. כשחוקרים השוו את תוצאות ניסוי המילים המומצאות לכושר הזיכרון של תינוקות, הם גילו כי היכולת הזו הרבה יותר נמוכה משהיינו מצפים לראות ביחס לגרף של מוח בוגר.
אם קצב אובדן הזיכרונות שונה בין ינקות לבגרות, הרי שתיאוריית התהליך הטבעי לא מספקת תשובות ואף מוסיפה לבלבול. ואם לא די בכך, גורבט מציגה הסתעפות נוספת שהתגלתה ככל שהמחקר התקדם. מתברר שקיימים הבדלים ביצירת הזיכרונות הראשונים גם בין תרבויות. פרופסור צ'י וואנג מאוניברסיטת קורנל חוותה זאת בעצמה. הפסיכולוגית נולדה וגדלה בסין ומספרת כי זיכרון הילדות הראשון שלה הוא מגיל 6, שנתיים וחצי מאוחר מהממוצע העולמי (3.5). תאמרו, ובצדק, כי עדות של אדם אחד אינה מדד לכלום. אבל וואנג, שהסתקרנה לגבי הפערים בין הרקע שבו גדלה ובין התרבות הנוכחית שבה היא חיה, חקרה ומצאה כי המקרה האישי שלה מייצג תופעה רחבה יותר. היא ניתחה את הזיכרונות הראשונים של סטודנטים אמריקאים וסינים ומצאה כי אצל הראשונים הזיכרונות היו מוקדמים בחצי שנה בממוצע.
האם נקודת המבט שלנו בתור ילדים היא סובייקטיבית או עובדתית?
אבל הפרט המרתק ביותר הוא ההבדל שמצאה החוקרת בנרטיב. "הסיפורים האמריקניים היו ארוכים יותר, מפורטים יותר, ויותר מרוכזים בעצמם באופן בולט. הסיפורים הסיניים, מצד שני, היו קצרים יותר ועובדתיים יותר". גורבט מאמינה שההבדל התרבותי הזה טומן בחובו רמז אפשרי לתעלומת פער הזיכרון. לכל תרבות יש דגשים משלה. בעוד האמריקאים מעלים על נס את האינדיבידואליות, בסין זיכרונות הילדות אינם זוכים ליחס של חשיבות. תומכת בכך העובדה שהמאורים בניו-זילנד, שתרבותם מדגישה את חשיבות ההיסטוריה, מייצרים זיכרונות מוקדם מכל שאר התרבויות בממוצע. במקרה של האמריקאים, נקודת המבט האינדיבידואליסטית יוצקת תוכן ומשמעות לחוויות, מה שמסייע לגבש זיכרונות ברורים ומפורטים. כאשר התרבות לא מייחסת חשיבות לזיכרונות ילדות, כפי שמעידה פרופסור וואנג על ילדותה בסין, הרי שהמציאות נתפסת בקווים כלליים וקשה לעגן את האירועים בתוכם. "אם החברה אומרת לך שהזיכרונות [בילדות] חשובים, אתה נאחז בהם", מסכמת וואנג. רובין פיבוש, פסיכולוג מאוניברסיטת אמורי, מסביר בפשטות כי זה ההבדל בין המחשבה "היו טיגריסים בגן החיות" ובין המחשבה "ראיתי טיגריסים בגן החיות, ולמרות שהם היו מפחידים מאוד נהניתי".
אם כך, התרבות יכולה להשפיע על הגיל שבו נתחיל לייצר זיכרונות, אבל בין אם זה בגיל שנתיים וחצי ובין אם בגיל חמש – עדיין יש לנו חור בסדר גודל של שנים. כיוון נוסף שנבדק הוא הקשר לשפה. כלומר קשה לנו מאוד לגבש זיכרונות שאינם מבוטאים במילים, ומכיוון שבינקות אנחנו עוד לא ממש מדברים, הגיוני שלא נוכל להכניס את האירועים לתוך מסגרת קוגניטיבית. אולם התיאוריה הזו שנויה במחלוקת לאור מחקרים שגילו כי ילדים שנולדו חירשים וגדלו ללא היכרות עם שפת הסימנים – החלו ליצור זיכרונות ראשונים באותו גיל.
באופן טבעי, אחד מכיווני המחקר המתבקשים ביותר הוא הנוירולוגי. במילים פשוטות, "אנו לא מסוגלים לזכור את שנותינו הראשונות פשוט מפני שהמוח שלנו טרם פיתח את הציוד ההכרחי לשם כך". החלק העיקרי במוח שאחראי על למידה וקיבוע זיכרונות הוא ההיפוקמפוס. וכאן אנו חוזרים לנקודה שהעלנו מוקדם יותר – אם היכולת לזכור לא מפותחת דיה, מדוע אנו זוכרים כיצד ללכת, אבל לא זוכרים אירועים הקשורים בכך? כיצד מתגבשת היכולת לדבר ואילו הזיכרונות מאירועים ומחוויות מתאדים? אחת הסברות היא שההיפוקמפוס – אשר ממשיך לגדול ולהוסיף תאים עמוק אל תוך הילדות – מסוגל להתמודד רק עם חלק מהמשימות. "נדמה שברגע שאנו מפסיקים לייצר נוירונים חדשים, פתאום אנו מסוגלים ליצור זיכרונות לטווח ארוך", אומרת גורבט.
המאורים מייצרים זיכרונות לפני כולם. mHanafiAhmad / Shutterstock.com.
העלילה מבוססת על אירועים שהתרחשו במציאות
קצב שכחה טבעי? תרבות? התפתחות נוירולוגית? כל אלה מספקים הסברים אפשריים עד שניגשים לפינות האפלות יותר של התודעה והזיכרון. כל-כך אפלות, שמדענים כמו פרופסור אליזבת' לופטוס מאוניברסיטת קליפורניה באירוויין מאמינים כי ייתכן והן כלל לא קיימות. התיאוריה הזו גורסת כי מה שנדמה לנו כזיכרונות ילדות עשוי בכלל להיות פרי דמיון, ואנו למעשה זוכרים אירועים שלא היו ולא נבראו. "עלינו להיות זהירים מאוד לגבי מה שאנו זוכרים מתקופה זו בחיינו", אומרת גורבט. "ילדותינו ככל הנראה מלאה זיכרונות שווא של אירועים שלא התרחשו". זה עשוי להישמע רדיקלי במיוחד בהתחשב בכך שאירועים מהילדות כן משפיעים על שארית חיינו. רוב הפסיכולוגים סבורים שהם פשוט מאוכסנים באזור במוח שאין לנו גישה אליו – תת המודע שלנו הוא האופציה המקובלת ביותר.
אבל מובן שתיאוריה כזו לא צצה יש מאין והיא מגובה בניסוי מרתק שביצעה לופטוס. היא ביצעה מה שניתן לכנות "השתלת זיכרונות" במוחם של מתנדבים באמצעות טכניקה פשוטה למדי. "לופטוס טוותה שקר מורכב על ביקור טראומתי בקניון שבו הם [המשתתפים בניסוי] הלכו לאיבוד", מספרת גורבט. "היא אף רתמה לכך את משפחותיהם". כשליש מהנבדקים נפלו בפח והאמינו לה. אבל מה שיותר מדהים הוא שחלקם אף זכרו את האירוע המדומיין בפירוט ובצורה חיה. והאמת היא שלא צריך ללכת כל כך רחוק. די בצילום שלנו כילדים בטיול לספארי שצץ לאורך השנים כדי ליצור בנו תחושה של זיכרון אותנטי מאותה חוויה, ואנו לכאורה זוכרים במדויק את המקרה שבו עמדנו מול מתחם הפילים. אפילו הסיפור המיתולוגי המשעשע על כך שבגיל שנה וחצי שברנו את כל הביצים של סבתא בערב ליל הסדר יכול לפלוש לזיכרון ולהתחזות לחוויה אמתית. זה אמנם יכול להיות אירוע שאכן התרחש – אבל כנראה שמישהו אחר, מבוגר יותר, זכר אותו עבורנו.
הקלות שבה אנו יכולים לקחת מידע מההווה ולהפוך אותו רטרואקטיבית לזיכרון ילדות מעוררת שאלות לא פשוטות. האם אנו מאבדים את הזיכרונות, או שהם לא נוצרים מלכתחילה? האם חלק ניכר מהזהות שלנו מבוסס על שתילת זיכרונות מדומיינים לכאורה? עד כמה אנו יכולים לסמוך על זיכרונות הילדות – ומה זה אומר על האישיות שלנו כאנשים בוגרים?
אם בשלב הזה אתם חשים שמעט סטינו מהנושא העיקרי – לאן, בשם ההיפוקמפוס, נעלמו שנתיים או שלוש מהחיים שלנו? – אתם נמצאים בחברה טובה. אולי יהיה מדויק יותר לומר שלא סטינו מהנושא אלא שאנחנו, כמו המדענים, חגים סביבו – מכיוון שטרם גילינו את המפתח לדלת הזו. כל התיאוריות שעלו מגיעות רק עד מרחק מסוים מהשנים האבודות, אבל אף אחת לא מספקת הסבר מושלם. יכול להיות שתגיע העת ובה נוכל לשחזר את השנים הראשונות וזיכרונות ילדות נוספים.
אבל בינתיים, העובדה שהאישיות שלנו מבוססת על יסודות לא ידועים טומנת בחובה שני יתרונות מעניינים: ראשית היא מחזקת את תיאוריית הזיכרון השיתופי, שלפיה אנו חיים במעין רשת קוגניטיבית שמשמשת מכפלת כוח ליכולות הצנועות של המוח בגיל צעיר. ההורים, האחים, ושאר גורמים בסביבה מספקים לנו התקני זיכרון חיצוניים לתקופות שאחרת היו נעלמות לחלוטין. שנית, העובדה שזהותנו מבוססת בחלקה על זיכרונות לא מוצקים מאפשרת לנו חופש תנועה כאנשים בוגרים. במילים אחרות, אנו לא חייבים להיות כבולים למה שנדמה לנו שאנחנו. ייתכן מאוד כי במידה מסוימת שנות הינקות האבודות מעניקות לנו מרחב תמרון להתפתח כאנשים בוגרים.
תמונת כותרת: Dubova / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
לחיות עם מוח שהוא ספריית מידע אינסופית - האנשים שניחנו בזיכרון-על
להישאר עם טעם של עוד – כיצד להפוך את הזיכרון ארוך הטווח לחיובי יותר
ההרצאה השבועית של TED: מדוע השאלה 'מי אנחנו' כל כך מבלבלת?
עוד מרדיו מהות החיים:
