סנכרון מוחי - נוירולוג מסביר מתי המוחות שלנו משדרים על אותו גל
לכל אחד מאתנו יש דוד שנולד לספר סיפורים (או חבר, מכר וכו'). בכל פעם שאדם זה פוצה את פיו, האוזניים של הסובבים נזקפות ומהר מאוד כולם נשבים בעלילה. זה לא משנה אם הוא מספר אגדה אורבנית, מדבר על תעלומה מסתורית או על אחוז הפוליאסטר בשרוכים של נעלי גולף – משהו בדרך שבה הוא מעביר את המסר מאחד את כל המאזינים וגורם להם להרגיש כאילו הם חיים אתו מחדש את החוויה.
"מספר הסיפורים" הוא ההתגלמות המושלמת של תופעה נפוצה בהרבה. למעשה, לכל בני האדם יש יכולת לשבות ולרתק אחרים. המוח האנושי התפתח לכך. פרופסור אורי חסון מהפקולטה לפסיכולוגיה בפרינסטון הוא נוירולוג שמקדיש את זמנו לחקר התקשורת האנושית. במעבדה שלו מתרחשים ניסויים שנועדו לגלות מה בעצם קורה בזמן שאנו מאזינים לאדם אחר, בזמן שאנו מדברים ובכלל בזמן שאנשים מנסים להעביר מסרים. באמצעות הדמיות מוחיות, חסון חושף כיצד אנו מסוגלים להעביר את המידע המאוחסן בזיכרון שלנו לזיכרון של אנשים אחרים. על ידי כך אנו מעצבים את הסביבה ומעוצבים על ידה במערכת יחסי גומלין.
חסון פותח דלת אל העולם המופלא של נוירולוגיה בין-מוחית, עולם שבו הגבול בין התודעה שלנו לתודעה של אחרים הוא לא חומה בצורה, כי אם נהר זורם. המחקר שלו מגלה כי כשבני האדם מדברים זה עם זה, המוחות שלהם מסתנכרנים והופכים לאחד. זרימת אינפורמציה אפוא מסייעת לחבר בין אנשים לא רק מטאפורית, אלא פיזיולוגית (נוירולוגית) ממש. אבל כדי שזה יקרה, כדי שהסיפורים שלנו יהיו מרתקים וייגעו באנשים, וכדי שנהיה מאוחדים בתודעה עם אדם שמדבר אתנו, צריכים להתקיים מספר תנאים מקדימים. ובכן, מתי הסנכרון המוחי במיטבו ומה הפוטנציאל שלו?
כשמוחות שונים ננעלים על סיפור – מתרחש קסם
אנחנו אולי לא יודעים זאת, אבל בכל פעם שאנו משוחחים עם מישהו ומרגישים שאנו "משדרים על אותו גל" אנו למעשה צודקים מבחינה פיזיקלית. בהמשך יתבהר העניין הזה, אבל קודם – מה היא בכלל תקשורת אנושית? חסון מסביר באופן ציורי: "דמיינו שהמצאתם מתקן שיכול להקליט את הזיכרונות שלי, את החלומות שלי, את הרעיונות שלי, ולהעביר אותם למוח שלכם. זו תהיה טכנולוגיה משנת-משחק, נכון?" ובכן, מתקן שכזה מגיע בילט-אין במוח שלנו. ליתר דיוק, המוח שלנו מסוגל לבצע קבלה והעברה של אינפורמציה באמצעות שילוב של כמה מנגנונים, ביניהם שמיעה, דיבור, חלקי המוח שאחראים על שפה, פרשנות, וכמובן – הזיכרון שלנו. בכל פעם שאנו שומעים צלילי דיבור, המערכת העצבית נדרכת ומנגנון קסם של סנכרון מוחי נכנס לפעולה.
המנגנון הזה, מסביר חסון, מורכב משני גורמים: "הראשון, המוח שלכם עכשיו נצמד פיזית לגל הקול שאני משדר למוח שלכם. והשני, אנחנו פיתחנו פרוטוקול עצבי נפוץ שמאפשר לנו לתקשר". כלומר, התקשורת מבוססת על רכיב אחד שאפשר לכנות מכני – האקט הפיזי של דיבור ושמיעה, והשני הוא רכיב עצבי, כלומר כל מה שקורה במערכת הנוירולוגית – פרשנות, אחסון בזיכרון וכיוצא באלו – מרגע שגלי הקול מתורגמים למידע שהמוח מסוגל לעבד.
הניסויים שעורכים חסון וצוותו במעבדה עוזרים לפשט קצת את התהליך. "אנחנו מביאים אנשים לסורק fMRI ואנחנו סורקים את המוחות שלהם בזמן שהם מספרים לנו או מקשיבים לסיפורים מהחיים האמיתיים", מתאר חסון. זה הכול. פשוט לשבת, להאזין לקולו של מספר סיפורים מוכשר ומרתק ולצפות בהתנהגות של המוח. בסיום הניסוי מגיעות תוצאות בדמות גלי פעילות מוחית, בדומה למוניטור לב. תחילה מתמקד חסון במרכיב המכני והפשוט: כיצד החלק במוח שאחראי על השמיעה מגיב לצלילים. כשהוא מציג אדם אחד, הגל נראה עולה ויורד. החלק המעניין נחשף כשהוא מציג במקביל את גלי המוח של חמישה אנשים שהאזינו לסיפור. לפני הסיפור מציג כל מוח דפוס עצמאי, אך מרגע שהדובר פותח את פיו, "פתאום אתם יכולים לראות שהתגובות אצל כל הנושאים בניסוי ננעלות על הסיפור, ועכשיו הן עולות ויורדות בצורה מאוד דומה אצל כל המאזינים".
לכן כשאתם משתמשים בביטוי "לשדר על אותו גל", זה נכון הלכה למעשה. כלומר, כאשר בני אדם מדברים ומאזינים, המוחות שלהם מבצעים פעילות עצבית מאוד דומה – גלי המוח שלהם כמעט זהים. חסון מכנה את התופעה שגורמת לסנכרון המוח "סחיפה עצבית" וממחיש אותה באמצעות פעולתם של מטרונומים. הוא מציג וידיאו שבו נראים חמישה מטרונומים המונחים על משטח עץ ובכל אחד מהם המטוטלת מתנודדת בקצב אחר. כדי לסנכרן אותם לנקישה אחידה, משטח העץ מועמד על שני גלילים המשמשים כמו גלגלים. הוויברציות של המטרונומים עוברות דרך העץ לגלילים והם מתחילים לנוע. תנועתם עוברת חזרה דרך העץ למטרונומים ולאט לאט הם עוברים לקצב אחיד. אותו תהליך מתרחש במוחות שלנו במקביל, כשסיפור מרתק מוביל לסנכרון עצבי ביניהם.
אבל מה בדיוק בסיפור משפיע על המוח שלנו? תשובות אפשריות הן הסאונד עצמו, שזה הרכיב הבסיסי המכני; המילים עצמן כפרודות; ואפשרות נוספת היא המשמעות הכוללת של המסר. את השאלה הזו בחן חסון על ידי פירוק הניסוי המקורי לגורמים. הוא בודד כל אחד מהאלמנטים הללו, השמיע אותם לנבדקים וסרק שוב את מוחם. כאשר הושמע סאונד סתמי על ידי ערבול של המלל, פעל רק הקורטקס השמיעתי. כשהושמעו מילים מתוך הסיפור ברצף בלתי הגיוני ניכר כי התעוררו חלקים בסיסיים האחראיים על השפה במוח. כאשר הושמעו המילים במשפטים בעלי יחידות משמעות מובנות – נכנסו כל אזורי השפה לפעולה. ואולם, רק כאשר הסיפור הושמע לנבדקים בגרסתו המקורית, כרצף לוגי וקוהרנטי של משמעות, התפשטה הפעילות העצבית לחלקים מורכבים יותר במוח והייתה מסונכרנת אצל כל הנבדקים.
ואם המשמעות היא הגורם המאחד את המאזינים, הרי שמחסום שפה למעשה אינו מחסום. ואכן, חסון וצוותו בדקו כיצד נבדקים דוברי שפות שנות הגיבו לאותו הסיפור באנגלית ורוסית, וגילו כי אין "תגובות שהן דומות בקורטקס השמיעתי בשפה, כי השפה והצלילים הם מאוד שונים. למרות זאת… התגובות באזורים מסדר גבוה עדיין היו דומות בין שתי הקבוצות". ומי שמעניק את המשמעות המקורית לאוסף הצלילים הוא הדובר. מה אפוא מתרחש במוחו שלו בזמן תקשורת עם אחרים וכיצד הוא משפיע עליהם? צוות החוקרים ניגש לברר.
וכך, הגיע תורו של המספר להיכנס לסורק. לאחר הבדיקה השוו החוקרים את גלי המוח של הדובר לאלה של המאזינים ולא ציפו למה שראו. "אתם צריכים לזכור שליצור שפה ולתפוס שפה הם שני תהליכים מאוד שונים. פה אנחנו שואלים: עד כמה הם דומים?" מסביר חסון, "להפתעתנו, גילינו שכל התבניות המסובכות אצל המאזינים שלנו מגיעות למעשה מהמוח של המספר". יותר מזה, הם גילו גם כי התקשורת מוצלחת יותר ככל שהזהות בין מוחות המאזין והדובר גדולה יותר.
האדם מחפש משמעות
עד כאן הסיפור שלנו הוביל לכמה מסקנות מרתקות. ראשית, גלי המוח שלנו פועלים בסנכרון כשאנו שומעים סיפור. שנית, המשמעות של הסיפור היא זו שמאחדת את גלי המוח. מסקנה שלישית היא שגלי המוח של הדובר הם אלה שמכתיבים כיצד ייראו גלי המוח של המאזינים – וככל שהדמיון ביניהם גבוה יותר, התקשורת תהיה אפקטיבית יותר. אם לסכם את כל אלה למושג אחד, נראה כי התקשורת האנושית סובבת סביב שעתוק מידע. למה הכוונה? היכולת שלנו לדבר עם אנשים יעילה במידה שבה שאנו מסוגלים להעביר את החוויה שלנו בצורה מדויקת ונאמנה למקור. ויש לשים לב להבדל בין מה שקרה במציאות ובין האופן שבו חווינו אותה.
למשל, אם הלכנו במערה חשוכה, המציאות היא שהיינו בזמן מסוים במקום מסוים בתאורה מסוימת. אבל החוויה שלנו יכולה להיות עולם ומלואו: היא עשויה לכלול תחושות של התרגשות מהולה בחשש; היא מורכבת גם מתפיסה חושית – ריח טחב, טיפות מים ואפלה; חלק מהחוויה יכול להיות גם ההקשר שקדם לה, כלומר מה עשינו שם מלכתחילה וכן הלאה. במילה אחת – משמעות. זאת אומרת שככל שאנו מסוגלים להעביר את משמעות הסיפור עבורנו, וככל שהמשמעות הזו רלוונטית גם למאזין, כך ייווצר סנכרון עצבי בין-מוחי מוצלח יותר. הוכחה לכך היא ספרים שמצליחים להסעיר ולרגש קהל עצום. אין בהם סאונד אבל יש בהם משמעות. הדובר, גם אם הוא לא פיזי, מסוגל לגרום לנו להרגיש כאילו חווינו אתו את הסיפור. באותה מידה, נואמים גדולים מסוגלים ליצור את הסחיפה העצבית בקרב מאות אלפי אנשים.
הסנכרון המוחי מתאפשר במסות גדולות כאשר יש בסיס רחב של זהות. התקשורת תלויה בין היתר "ביכולת שלנו לפתח מכנה משותף, הבנה ומערכות עקרונות משותפות", מסביר חסון, "כיוון שאנחנו יודעים שבמקרים רבים אנשים מבינים את אותו סיפור בדרכים מאוד שונות". הוא וצוותו ראו במעבדה כיצד מוחות הנבדקים יוצאים מסנכרון כאשר הם שומעים ממש את אותו סיפור, אבל בהקשר שונה שקיבלו טרום ההאזנה. "ואם משפט אחד מספיק כדי שהמוח שלכם יהיה דומה לאנשים שחושבים כמוכם ושונה מאוד מאנשים שחושבים בשונה מכם, דמיינו איך ההשפעה הזו יכולה להיות מוגברת בחיים האמיתיים", חסון מעלה נקודה למחשבה.
תוצאות המחקר יכולות ללכת לשני כיוונים. מחד, חסון מביע חשש מפני אבדן המכנה המשותף והיווצרות קשיי תקשורת. מאידך, הוא מציע להתגבר עליו באמצעות חזרה "לדרך הטבעית יותר של תקשורת, שהיא דיאלוג… אני מדבר ואני מקשיב, וביחד אנחנו מנסים להגיע למכנה משותף ולרעיונות חדשים". ולגישה זו יש רציונל מוצק: אנו משפיעים ומושפעים כמעט מכל משפט שנאמר לנו, ועל ידי דיאלוג דו-כיווני בכוחנו לוודא שהתקשורת תקדם ותצמיח את כל הנוגעים בדבר – בין אם בשיחה פרטית ובין אם בפנייה לקהל של מיליונים.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
כיצד מילים מפעילות אותנו? נוירולוגים מובילים את המסע הלשוני בנבכי המוח
פריצת דרך: מדענים הצליחו לשדר מילים ממוח למוח
ההרצאה השבועית של TED: הנוירולוגית שתגרום לכם להתגלגל מצחוק
עוד מרדיו מהות החיים:
הנוירולוג ד"ר יקיר קאופמן על חיבור ואיזון כל ממדי הקיום – גוף, נפש ורוח
