מדוע עלינו לשמוח כאשר אין לנו תשובות לשאלות חשובות?

הסבר פילוסופי מרתק למנוע הצמיחה המדעי והאישי.

בועז מזרחי | 8 אוגוסט, 2016

הנה כמה שאלות שאולי חשבנו שאנו יודעים את התשובות עבורן – אבל אנחנו לא: מהו כוח המשיכה? מהי תודעה? מדוע דברים מצחיקים אותנו? נכון, פיזיקאים יודעים דברים על כוח הכבידה, נוירולוגים חוקרים את התודעה בטכנולוגיה מתקדמת, ולפסיכולוגים יש תיאוריות מרתקות על הומור. אבל טרם מצאנו את הגרעין לשאלה הפשוטה ביותר – מה זה?

מתברר שיש מי שמאמין שטוב מאוד שכך.

החברה המלכותית לעידוד אמנויות, יצרנות וסחר, או בקיצור RSA, היא ארגון בריטי שנוסד בשנת 1754 ומטרתו, כך מסביר האתר, "להעשיר את החברה באמצעות רעיונות ופעולות". אחת הדרכים שבהן הארגון מגשים את החזון היא באמצעות סרטוני וידיאו קצרים – שמכונים על ידי היוזמים "אספרסו למוח" – המציגים מחשבות, רעיונות ותובנות על היבטים שונים בחיינו. כך, למשל, תמצאו שם את השאלה "מה אנחנו צריכים לדעת?"

לסוגיה הזו ניגש מפיק הטלוויזיה הבריטי ג'ון לויד, שעבד בשיתוף פעולה עם RSA כדי לדון בשאלות החשובות למין האנושי, ובפרט בשאלת טיבו של הידע. טענתו המרתקת היא שהשאלות החשובות ביותר הן אלה שעדיין אין לנו תשובות להן. לטענתו, מה שאנו מכנים לעתים 'בורות' עשוי דווקא להיות מנוע הצמיחה החזק ביותר לידע האנושי והאישי. השילוב של אי-ידיעה וסקרנות ייצר לאורך ההיסטוריה את השאלות שהובילו את המין האנושי להישגים, ועתידות להוביל אותו לשיאים חדשים בעתיד.

"הידעתם שמדענים לא מבינים את כוח הכבידה?" שואל לויד. הכוח שמכתיב את הימים והלילות ואת עונות השנה, כמו גם מופעים שונים בטבע, מבנה הגוף שלנו, אינספור שימושים טכנולוגיים וכמעט כל היבט במציאות – ואנחנו יודעים עליו קרוב לכלום. "המדענים יודעים יותר על מה שקורה בתוך אטום מאשר על כוח הכבידה", ממשיך לויד. אנחנו משתמשים בו לצרכינו, כפופים למרותו, חוקרים אותו ובעזרתו – ועדיין אין לנו הבנה מלאה שלו. החידה הזו מלווה אותנו בתחומים רבים נוספים – נדמה לנו שפרצנו דרך בכיוון כלשהו, אבל מסתבר לנו שהדבר הבסיסי ביותר לגבי הגילוי נותר בגדר תעלומה. לויד מציג דוגמה מכיוון שונה לגמרי: "ביליתי 40 שנה בעולם הקומדיה. אין לי מושג מדוע דברים הם מצחיקים, אף לא רמז קלוש".

לאנשים שעוסקים במדע למחייתם יש תדמית של מחזיקי סוד. ידע הוא כוח, ובידיהם נמצא ידע שאינו מובן לרבים אחרים. על פי התפיסה הזו בורות היא ההיפך מעיסוק במדע. אך לויד טוען כי בפרטיות של המעבדות, מתקני הניסויים וחדרי המחקר, בורות היא המלכה הבלתי מעורערת שמניעה תהליכים קדימה. בכל פעם שמדען שואל "מה קורה פה? אני לא מבין את התופעה הזו", זה הזמן שהמדע שועט קדימה. זה נכון לגבי מדען כפי שזה נכון לגבי ילד שרץ בשדה, נערה שלומדת למבחן או זוג שמגדל ילד. בכל פעם שאנו נתקלים בחוסר הידע של עצמנו, ניצוץ הסקרנות דוחף אותנו לחקור ולגלות.

לויד מוסיף וטוען שלשאול שאלות טובות זה עסק הרבה יותר מסובך מלמצוא את התשובות. לדעתו, "אנשים ששואלים שאלות חדשות הם הגאונים". והדגש הוא על חדשות. כמעט כל גילוי חדש נולד בעקבות שאלה חדשה שסקרנה מישהו. היא לא חייבת להיות חדשה באופן אבסולוטי, מספיק שתהיה כזו עבור השואל. מתועדים מקרים רבים בהיסטוריה שבהם שני אנשים גילו דבר מה חדש די במקביל. מספיק אפילו שהזווית שממנה מגיעה השאלה השתנתה וכבר יש פוטנציאל לחידוש. השורה התחתונה היא שכדי להגיע להישגים חדשים, עלינו קודם להכיר בכך שאנו לא יודעים משהו על הנושא.

החוכמה באי-ידיעה היא לתת סדר עדיפויות לשאלות החשובות. "לא צריך לדעת הרבה", אומר לויד. "מפתיע אותי שאנשים נרגזים מאוד מדברים שהם לעולם לא יוכלו לדעת או להוכיח, כמו קיומו של אלוהים או ראשית היקום, אבל נותנים לדברים חשובים – כמו איך להסתדר עם הילדים שלך – לחמוק". אינטליגנציה, אם כן, היא תכונה טובה כתלות באופן שבו אנו בוחרים להשתמש בה. השאלות החדשות שאנו שואלים הופכות אותנו לידענים גדולים יותר, אבל מה שהופך אותנו לנבונים הוא הכיוון שבו נשקיע את המאמץ לגלות דברים חדשים. אנו יכולים ללמוד את נפש האדם כדי לסייע לאנשים – אבל גם כדי לנסות ולהונות אותם.

מה שמוביל את לויד למסקנה האחרונה שלו: טוב לב הוא מוחלט. אם אינטליגנציה יכולה להיות מיושמת לחיוב או לשלילה, "להיות נחמד זה טוב נקודה. תמיד, בכל הנסיבות". לויד מאמין כי בעוד שלגבי מדע אנו לא יודעים הרבה וזה טוב, לגבי השאלה מה טוב אנחנו דווקא כן יודעים. אלא שלעתים "אנו מוגבלים על ידי הצרכים והאנוכיות שלנו". אם אנו פועלים על פי מה שנראה לנו כדבר הטוב יש בכך, לטענתו, עוצמה רבה.

וכך, אי-ידיעה וידיעה חולקים מכנה משותף אחד – הכוח לפעול ולהתפתח. שאלות חדשות דוחפות אותנו לשיאים חדשים של ידע, בזמן שתשובות ישנות ששוכנות עמוק בתוכנו מוליכות אותנו לשיאים של מעשים חיוביים. הסוד, על פי הרעיון המרתק של לויד, הוא לקחת את מה שאנו לא יודעים ולשלב אותו במה שאנו כן יודעים. בצומת הזה נמצא השביל שבו המין האנושי שואף ללכת.