הצלם סטיבן ווילקס מציג שיטת צילום שמחברת בין יום ולילה
בתקופה מסוימת של החודש ניתן להבחין בירח מאיר גם ביום, כשהוא והשמש תלויים בשמיים במקביל. התופעה הזו מעניינת מכיוון שהיא כביכול משנה סדרי בראשית: הירח כמייצג הבלתי מעורער של הלילה והשמש כמלכת היום הם כמו אש ומים – לא אמורים להיות ביחד. המוח האנושי תופס את הזמן כקו רציף שנע בכיוון אחד, אבל טריקים מסוימים – כמו של השמש והירח – מאפשרים להתיר את דפוסי הזמן ולהעניק לנו הצצה על מציאות מרתקת שבה הזמנים פועלים בערבוביה.
אולי זה הטריק הסמלי של גרמי השמיים אשר מעורר השראה באדם ואולי אלו גורמים נוספים – כך או אחרת, חקר הזמן, בהיותו תשתית למבנה המציאות, מעסיק אותנו מאז ומעולם. יש שבוחרים לעשות זאת באמצעות פיזיקה ויש שעושים זאת דרך צילום. אחד היסודות החשובים ביותר שעומדים בבסיס האמנות הזו הוא זמן והדרך שבה אנו חווים אותו. חוש הראייה הוא הדומיננטי ביותר במנגנון ההכרה האנושי, ולכן תמונות מספקות לנו מדיום מצודד לחקר הזמן.
הטכניקה הנפוצה ביותר של צילום מקפיאה את הזמן. מדי רגע העולם עומד מלכת במסכים של מיליונים ואולי מיליארדים ברחבי הגלובוס, נתחם לנצח כאסופת פיקסלים. הטכניקה השנייה הנפוצה משחקת בזמן בצורה יותר חופשית. צילום וידיאו יכול להאריך ולצמצם פרקי זמן באמצעות עריכה, אבל בכל מקרה צילום מסוג זה מתעד תהליך ולא מקפיא מצב. ויש סוג שלישי של צילום שלוקח את הטוב מכל העולמות ומשלב אותם יחד. הצלם סטיבן ווילקס פיתח טכניקה לצילום סטילס אשר מכווצת את הזמן. בהרצאה שנוגעת קצת בצילום – והרבה בתובנות לחיים – הוא מסביר כיצד הוא לוכד בעדשתו את היום והלילה במקביל, ומשתף כמה סיפורים ותובנות שמתגלים כאשר צופים בתמונה שמכילה התרחשות של יום שלם.
העולם מגובה 15 מטרים
כל צלם מתחיל יודע שתמונה היא עוד דרך לספר סיפור או להעביר מסר, וווילקס לא שונה בכך. הייחוד שלו הוא בדרך המקורית שפיתח כדי לספר את הסיפור שלו והמוטיב המרכזי שמאפיין את סדרת התמונות Day to Night. הצלם האמריקאי מסביר כי התמונות בסדרה לוכדות את "הרגעים הבורחים של האנושות והאור כשהזמן עובר". כדי לעשות זאת הוא מגיע למקום הצילום, לרוב אתר אייקוני כמו פארק יוסמיטי, כיכר טיימס במנהטן או הכותל המערבי, ומצלם יותר מ-1,500 תמונות במשך 15 עד 30 שעות. את זה הוא עושה ממנוף קטן בגובה 15 מטר באוויר שבו הוא מבלה את כל משך הצילום מבלי לזוז.
הסיבה שהוא לא יכול לזוז קשורה לאופן תפירת התמונות לכדי יצירה אחת. בחזרה בסטודיו לאחר שסיים את הפרויקט, ווילקס צריך למיין את מה שהוא מכנה "הרגעים הטובים ביותר של היום והלילה", ולחבר אותם בצורה שלא תאפשר להבחין בקווי התפר. התוצאה היא מעבר מדורג ורציף בין יום ולילה, כאילו הייתה זו המציאות עצמה. כדי שהרושם הזה ייווצר, כאמור, כל תמונה חייבת להיות מיושרת בדיוק כמו קודמתה ולהכיל בדיוק את אותה הקומפוזיציה. זוהי עבודה סיזיפית, אך התוצאה יחידה במינה, הן במובן האסתטי והן בקונספט הפילוסופי של היצירה. מה שטכניקה כזו יוצרת הוא סיפור בהמשכים המתרחש בנקודת זמן אחת. "אני יכול לקחת אתכם לפריז לראות את גשר טורנל. ואני יכול להראות לכם את השייטים בבוקר המוקדם לאורך נהר הסיין", אומר ווילקס, "ובאותו הזמן, אני יכול להראות לכם את הנוטרדם זוהרת בלילה. וביניהם, אני יכול להראות לכם את הרומנטיקה של עיר האורות".
בשונה מווידיאו, המרחב בצילומי תפר-זמן תמיד נשאר קבוע. מה שמשתנה הוא רק הזמן, ואתו גם ההתרחשות בשטח. אם תמונת סטילס רגילה מספרת סיפור, תמונת תפר-זמן מכילה עלילות מרובות. ווילקס מעיד כי מה שמניע אותו לקבץ כמה סיפורים לתמונה אחת הוא הפחד לפספס אחד מהם. "אני אספן נחוש של רגעים קסומים", הוא מסביר. והטכנולוגיה של היום הופכת את המשימה שלו לפשוטה יחסית. אבל זה לא תמיד היה ככה.
הקונספט נולד ב-1996 כאשר ווילקס קיבל הזמנת עבודה לצילום פנורמי של שחקני הסרט רומיאו ויוליה. הוא נתקל באתגר שלא הכיר כיוון שהיה עליו לצלם כיכר: צילום פנורמי פורש את המרחב לצדדים, ואילו כיכר היא אלמנט מעגלי שמתכנס פנימה. "הדרך היחידה שיכולתי ליצור פנורמה הייתה לצלם קולאז' של 250 תמונות בודדות… אז חזרתי לסטודיו שלי בניו יורק, והדבקתי את 250 התמונות האלו יחד ביד". התוצאה המיוחדת נותרה לקנן בלבו 13 שנה, "עד שהטכנולוגיה לבסוף השיגה את החלומות שלי".
היכן מתחיל היום ונגמר הלילה?
הטכנולוגיה אפשרה לווילקס לשחק קצת עם חוקי הפיזיקה של מבנה המציאות. "איינשטיין מתאר זמן כמארג. חשבו על פני השטח של טרמפולינה: הוא מתעוות ונמתח עם הכבידה". החלק השני של מבנה היקום הוא המרחב, אותו אנו תופסים כתלת ממדי. במציאות, כפי שהמוח האנושי תופס אותה, הזמן והמרחב התלת ממדי שזורים זה בזה. ווילקס מסביר כי הטכנולוגיה מאפשרת לו לנתק את הזמן מהמרחב התלת ממדי וליצוק אותו למישור דו ממדי, כלומר לתמונה. כך הוא יכול לשחק לפי בחירתו בכיוון הזמן – ולהחליט אם הזריחה תתחיל בצד ימין והתמונה תזרום על פי מהלך השמש הטבעי, או שמא היום ינוע בכיוון אנכי מלמטה למעלה. עוד הוא יכול לבחור האם היום קודם ללילה, ולמעשה לסדר מחדש את פאזל התאורה ואת חלוף הזמן.
בעוד שבזמן הוא יכול לשלוט, יש לו מידה נמוכה של שליטה במתרחש במרחב. הוא יכול אמנם לבחור אילו תמונות ירכיבו את היצירה הסופית, אבל בסופו של יום צילומים יש בידיו את האירועים שהתרחשו באותו מקום שצילם: האנשים שעברו, העננים שחלפו, האינטראקציה בין המשתתפים בסצנה. "זה בסוף התהליך – אם היה לי יום באמת מוצלח והכול נשאר אותו הדבר – שאני יכול להחליט מי בפנים ומי בחוץ". הרעיון הוא לבחור את הרגעים שהכי דיברו אליו כדי ליצור תמונה כמה שיותר מגוונת ועשירה, המשקפת את מהותו של היום בחוויה של הצלם. "אני דוחס את היום והלילה כמו שראיתי אותם, ויוצר הרמוניה ייחודית בין שני העולמות המרוחקים האלה", כדבריו.
וכאן טמון כוחה של דחיסת הזמן – היכולת לספר כמה סיפורים במקביל, אף על פי שהתרחשו בסדר כרונולוגי. או במילים אחרות, לחוות את הזמן כמקשה אחת. כאשר עושים זאת ניתן לזהות תהליכים שלמים בפריים אחד. אפשר לקבל הבנה עמוקה יותר של מאפייני המקום, אבל גם של ההתרחשות הספציפית באותו פרק זמן: "כשאתם מבלים 15 שעות בהסתכלות על מקום, אתם תראו דברים מעט שונה מאשר אם אתם או אני נלך עם המצלמה שלנו, נצלם תמונה, ואז נלך". ווילקס מציג כמה דוגמאות לכך, כמו האנרגיה של העיר ניו יורק: "גיליתי שהאנשים האלה במכוניות, שאני סוג של חי אתם כל יום, מרגישים כמו להקת דגים ענקית". או כנסייה בצרפת שבה השתמשו התיירים כרקע לתמונות סלפי מבלי לפתח אינטראקציה עם המקום עצמו, מה שגרם לו להבין כי "הפעולה של שיתוף פתאום הפכה ליותר חשובה מהחוויה עצמה".
היצירה שממחישה את אפקט דחיסת הזמן בצורה הטובה ביותר היא, לדעת ווילקס, תמונה של בור מים במישורי הסרנגטי בטנזניה. הוא מספר: "מה שצפיתי בו היה בלתי ניתן לתיאור. ראינו במשך 26 שעות את כל המינים התחרותיים האלה חולקים משאב יחיד שנקרא מים. אותו משאב שהאנושות אמורה להילחם עליו ב-50 השנים הבאות. החיות אפילו לא נהמו אחת על השנייה. הן נראו כאילו הבינו משהו שאנחנו האנשים לא. שהמשאב היקר הזה שנקרא מים הוא משהו שכולנו צריכים לחלוק". זה סוג התובנות שלא וידיאו ולא סטילס יכולים לספק לצופה, כיוון שלצד הסיפורים הפרטיים הקטנים אפשר למצוא את ההתנהגות הקולקטיבית המשותפת.
ווילקס מאמין שטכניקת הצילום הזו "מגלמת מציאות ויזואלית מטאפיזית חדשה". האדם נולד עם תפיסה ליניארית של הזמן, אבל גם עם יכולת מופלאה לתמרן אותו בשיטות יצירתיות. סדרת התמונות Day to Night מגלמת את הפוטנציאל שלנו לחקור את הזמן מנקודות מבט מרובות. זוהי יכולת טבעית שקיימת אצלנו, ובסיוע הטכנולוגיה אנו מוצאים עוד ועוד דרכים יצירתיות לתת לה ביטוי מקורי חדש. משחר ההיסטוריה נמצא האדם בחיפוש אחר רבדים חדשים שיעשירו את חוויית החיים שלו. היכולת לדחוס את הזמן לתמונה אחת היא נקודה ציון מרתקת ואולי אף מהפכנית במסע זה. ימים – ולילות – יגידו.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
פיזיקאים מתלבטים: האם הזמן באמת עובר או שהשינוי הוא אם כל האשליות?
אתנחתא של טבע: כך היה נראה העולם לו היו לנו עיני שפירית
כיצד תיראה תמונה שצולמה במשך 100 שנים ברציפות?
עוד מרדיו מהות החיים:
מהו החטא הכי חמור בעיניכם? האם יש דרך לכפר עליו? אלון נוימן בתכנית מיוחדת על חטאים
