הפרופסור מאוקספורד שעבר לגור במחילה כדי להפוך לאדם טוב יותר

כיצד קשר לעולם הטבע יכול לשפר את הקשר בין בני האדם?

אומרים שאדם תמיד צריך לנסות לראות את העולם דרך עיניהם של הלקוחות שלו. אם זה נכון בעולם העסקי, קל וחומר כשמדובר ברופא ובפציינטים. אבל מה אם הפציינטים שלך הם בעלי חיים? הכירו את פרופסור צ'ארלס פוסטר, וטרינר, משפטן רפואי, פילוסוף וחוקר טבע. בעוד מרבית בני האדם נאבקים כדי לנסות להבין את בני מינם, פוסטר לקח על עצמו אתגר גדול יותר – לחוות את העולם דרך נקודת המבט של בעלי החיים.

פוסטר, יליד אנגליה, יצא אל מרחבי הפרא של סקוטלנד וניסה לחקות במדויק ככל הניתן את אורח החיים של כמה מינים, ביניהם גירית, לוטרה, שועל, צבי וציפור. הוא תיאר את חוויותיו בספרBeing a Beast שבו הוא לוקח את הקוראים למסע מרתק אל היומיום של חיות פראיות. בריאיון שקיים מגזין Science Of Us עם הפרופסור נחשפים המניעים האמתיים לפרויקט החריג, כמו גם הפילוסופיה העמוקה שמאחורי ההתנסות, התובנות המפתיעות על חיי האדם שאפשר ללמוד מנקודת המבט של חיית בר וגם כמה חוויות פיקנטיות שכרוכות באימוץ תפריט התזונה של בעלי החיים.

יהיה זה עוול כלפי פוסטר אם נניח שהיציאה אל הטבע בתור בעל חיים נובעת מהספקטרום הצר שציינו קודם. מעבר לחיבור שיש לו עם בעלי כחיים במסגרת הכשרתו כווטרינר, לפוסטר היו מניעים רחבים בהרבה ליציאה למסע. אבל לפני שנצלול לעומק תפיסת העולם שעומדת בבסיס החוויה, מה זה בכלל אומר לחקות את אורח החיים של חיות הבר?

כיצד נראה העולם מנקודת מבט של גירית?

מתוך הבנה והיכרות עם בעלי החיים, ניסה פוסטר ללכת הכי רחוק שאפשר. כשחי כמו גירית הוא ישן חודש וחצי במחילה וניזון מתולעים. כשחקר את העולם מנקודת מבטו של שועל עירוני, חיטט בפחים, והעלה גירה כצבי, או לפחות ניסה. המחויבות שלו לדפוסי המחיה של בעלי החיים נעצרה רק במקומות שבהם גברו חוקי הפיזיקה. "אני לא יכול לעוף, אני לא יכול להפוך עצמי לחסר משקל", הוא מסביר. ואולם, האתגר של פוסטר היה להבין כיצד מינים שונים של בעלי חיים בונים את תמונת המציאות הייחודית להם, ולשם כך לא היה די בחיים במאורה או בחצרות אחוריות. הוא ניסה גם לקבל על עצמו את צורת התפיסה של החיות. אם שועל מסתמך על ריחות כדי ליצור מפה מנטלית של הסביבה, אזי חלק מההתנסות כשועל הייתה להסתמך על חוש הריח. מדובר לא רק באימוץ השינוי הפיזי, אלא גם הקוגניטיבי.

אז מה מוציא אדם מאזור הנוחות של האוניברסיטה ודוחף אותו להתנסות נועזת שכזו? בשתי מילים, אנשים וחיות. במילה אחת, הטבע. מן הסתם ישנו קשר בין התשובות והוא בא לידי ביטוי בתפיסה מרתקת על חיי האדם ועל מקומו בסדר הכללי של העולם, ואם תרצו גם של היקום. קארי רום, מי שראיינה את פרופסור פוסטר, מרחיבה מעט: "המטרה של כל הניסוי הייתה כפולה. במישור אחד הייתה זו הזדמנות עבורו להבין טוב יותר את הקשר בינו ובין הטבע. במישור השני, הייתה זו הזדמנות לרדת עמוק אל ניסוי פילוסופי מעניין – כמה רחוק אתה באמת יכול להיכנס למוחו של אחר, תהיה זו לוטרה או חברך הטוב ביותר". היסוד הרעיוני של פוסטר, אם כן, הוא השאיפה לחיבור עמוק בין היצורים החיים כולם.

החיים במאורה – להרכיב תמונת מציאות מנקודת מבט של מינים נוספים.

מבחינתו של פוסטר, חיבור עמוק לטבע לא מתבטא בכך שאנו יוצאים להרים או אל היערות, ממלאים את הריאות באוויר צלול ומתענגים על השקט. לתפיסתו, בני האדם הם הטבע. הוא מבקר גישות שחוקרות את הטבע מבחוץ, כאילו בני אדם הם אאוטסיידרים שנמצאים בספירה שונה מהטבע, וכן גישות ששואפות להתייחס לבעלי החיים כאילו היו בני אדם. לדידו, שני הקצוות הללו חוטאים להבנה שבני האדם הם חלק אינטגרלי מהטבע. הוא אף מבקר את שורת הפתיחה של ספרו, "אני כותב – 'אני רוצה לדעת איך זה להיות פראי'. [אבל] אני לא מכיר דבר מלבד להיות פראי". פוסטר ממשיך ומסביר כי לא משנה כמה עירוניים אנחנו, אנו מעוצבים ומושפעים מהטבע. הוא משתמש בדוגמה של מזון – אותן בקטריות שיפרקו פרי שנשר באמצע הג'ונגל יופיעו גם על צלחת שנשכחה בחוץ במשרד בלב מנהטן.

עניין נוסף שכרוך בגישות המפרידות והמאנישות הוא הוויתור המובנה על הבנה עמוקה של העולם. "מדוע שנבחר לראות עולם מורכב בצורה מדהימה דרך מודל חישה אחד?" הוא תוהה. החוש העיקרי שבאמצעותו האדם מבנה את המציאות הוא ראייה, בעוד שבעלי חיים שונים משתמשים בכלים נוספים. החושים שלנו אמנם אינם מפותחים כמו של דוב, זאב או עיט, אך אורח החיים הנוכחי מקהה אותם עוד יותר. בחוויותיו כחיית בר התנסה פוסטר במשמעות של הרכבת תמונת מציאות תוך הישענות על חושים נוספים, ולדעתו זהו ממד שלם שבכוחנו להוסיף לתפיסת המציאות שלנו על ידי הידוק מודע של הקשר לטבע.

בהקשר זה מעניין לשים לב שכדי להתחבר לטבע ולאנשים אחרים אנו נעזרים באותם כלים. עובדה זו מחזקת את הטענה שהאדם הוא הטבע, להבדיל מנפרד ממנו. "אם אתה מגביר את הקשר שלך בזירה אחת – אם אתה חושב את דרכך אל הטלפיים או הכנפיים של מינים לא אנושיים", הוא מסביר, "ככל הנראה תוכל לחשוב את עצמך טוב יותר אל נעליו של בן אדם". ככל שמתקדמים עם גישתו של פוסטר, מתברר כי יסודותיה נשענים על אמפתיה בין מינית – היכולת להבין את העולם מנקודות מבט מרובות כדי להפוך לחבר מכובד בקהילה הטבעית שמאכלסת את כדור הארץ.

להוריד את השסתומים מהחושים

כאמור, פוסטר מציע לקבל תמונת מציאות מגוונת יותר בין היתר באמצעות מודעות גבוהה לחושים הנוספים שלנו. "אנו משתמשים בחוש אחד כמעט בבלעדיות… אנו מתרגמים את מה שאנו מריחים או שומעים לאלמנטים חזותיים. אנו מאבדים כל כך הרבה מהאינפורמציה הזמינה". הוא טוען כי שימוש מודע בחושים הנוספים בסיטואציות יומיומיות יכול להעשיר את חיינו, להפוך את זמננו לנעים יותר, ואולי הכי חשוב "אנו נתפוס העולם בצורה מדויקת יותר". בקצרה, פוסטר מבקש להשתמש בארגז הכלים שלנו בצורה יעילה ומגוונת יותר. וזה לא חייב להיות משהו "אקזוטי", כדבריו, כמו לרחרח שביל ביער ולנסות להבין מתי עברה שם איילת חן. הוא טוען שזה פשוט כרוך בתשומת לב לקלט החושי. "אני מבין עכשיו, ברמה שלא הבנתי קודם, שהאף שלי עובד", הוא מצהיר. "הוא לא עובד טוב יותר מאפים של אחרים, אבל אם אתה ניגש במחשבה למה שמגיע דרך אפך, אתה מבחין בכך".

לנסות להגביר את המודעות לקלט מכל החושים במקביל.

באופן פרדוקסלי, מה שממסך את התפיסה שלנו מפני קליטה חושית מקיפה יותר של הסביבה הן המחשבות עצמן. פוסטר טוען כי כשאנו רואים עץ ביער אנחנו מתחילים ליצור כל מיני מחשבות לגביו, ואלו הרבה פחות מעניינות מהעץ כפי שהוא. אנו מעורפלים קוגניטיבית מכיוון שהמוח שלנו נוטה לנדוד, ואחת הדרכים לשלוט בו היא לווסת את מה שנכנס אליו דרך החושים. אם הראייה כחוש עיקרי יוצרת סחרור תודעתי, איזון שלה באמצעות שאר החושים יכול להשקיט את הרעשים ולאפשר לנו לחוות את המציאות באותו הרגע כפי שהיא. "אני רוצה שהקוגניציה שלי תשרת אותי, לא שתשלוט בי", אומר פוסטר ומסביר כי "לחשוב את עצמך לראשם של מינים לא אנושיים עוזר להכניע את עריצותם של הויזואלי והקוגניטיבי". אבל, כאמור, הדרך למודעות חושית לא חייבת לעבור במחילה של גירית.

היו רגעים במהלך ההתנסות שבהם ההתגברות על "עריצות" התפיסה האנושית נחוותה על ידי פוסטר "כבריחה מאושרת". זהו מצב של חיבור עמוק להוויה החייתית, הבזק רגעי של תפיסת עולם חדשה. יחד עם זאת, מטרת הפרויקט לא הייתה ניסוי תודעתי, אלא יותר חוויה יומיומית של הסביבה באמצעות הכלים המשותפים לאדם ולמינים נוספים. ועדיין, ברגעים הנדירים והמיוחדים הללו חש פוסטר משהו שונה. "הם מה שאני מדמיין כסינאסתזיה, כשאדם יכול להריח גוונים או לטעום מספרים – ערבוב מוחלט של קטגוריות החושים הרגילות… זה היה די מרגש".

בניגוד לתדמית שעשויה להיווצר, פוסטר מעיד על עצמו כאדם רגיל ואפילו משעמם. אבל היה חשוב לו להתנסות בחיי פרא בצורה קיצונית כדי להגיע לתובנות על החיים במצבם הנורמטיבי לאדם. "אני לא אוהב לאכול תולעים", הוא מודה, "אבל זה מעניין להרהר על תחושת הגועל שלנו. מדוע אני מוצא את זה מגעיל לאכול תולעים, מה זה אומר לי על המרחק שעשיתי מהאב הקדמון המשותף לי ולגירית?" מניסיונו, על אף שהשאלה היא תיאורטית ופילוסופית, לחקר שלה יש היבט מעשי לא מבוטל.

ואכן, כמו ברוב הלמידה האנושית, הניסוי בשטח מוליד תיאוריה. החיים כגירית, שועל או צבי הניבו שיעורים מרתקים לגבי טבעו של האדם. "אתה חושב שיש לך חברים טובים, אבל יש לך מושג בכלל מה קורה בראשם?" הוא שואל. הניסוי לא הניב תשובות חותכות לשאלה, וגם לא תוכנן לכך. מטרתו הייתה לחקור את הנגישות לנקודת מבטם של אחרים – בני אדם ובעלי חיים כאחד – ולבחון עד כמה היא אפשרית. פוסטר אמנם טוען כי "מסע אל ראשו של אדם אחר הוא גדול בהרבה ממסע לגלקסיות המרוחקות ביותר", אבל יחד עם זאת מאמין כי הקשר בין היצורים החיים הוא עובדה מציאותית, וכל היצורים, כולל אותנו, קיבלו את הכלים לחוות אותו בעוצמה גבוהה.

הקשר הזה, בסופו של דבר, נועד להעשיר ולהעמיק את הבנת העולם – ככל שניחשף ליותר זוויות תודעתיות, כן יתרחב הספקטרום החווייתי של חיינו. אפשר להתחיל בפתיחת הברזים שעל האוזניים, הלשון, האף והידיים – ולאפשר לאינפורמציה לזרום בחופשיות ולשטוף את התודעה.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

העולם הנסתר של החושים הנוספים – כל מה שאנחנו לא יכולים לתפוס

האם יש לנו דרך להשפיע על האופן שבו אנשים אחרים רואים אותנו?

רומן בין יבשה לים – מדוע בני אדם ודולפינים מהלכים קסם אלה על אלה?

עוד מרדיו מהות החיים:

עם הטבע – סדרת פרקים על דרך הטבע והמרקם המופלא שבתוכו