ד"ר שמעון אזולאי וליאת רגב מציגים את משנתו של דקראט ברדיו 'מהות החיים'
בסרטים, כאשר דמות מסוימת מתקשה להאמין שהיא עוברת חוויה משמעותית, היא לרוב מבקשת מדמות נוספת לצבוט אותה. הכאב של הצביטה מוכיח לה שהיא אכן קיימת ושהמציאות הנגלית לפניה באמת מתרחשת, ולא מדובר בחלום או בהזיה. אך בחיים עצמם, עד כמה אנו באמת יכולים לסמוך על הצביטה המטאפורית הזו? האם החושים והתחושות שלנו מספקים לנו מידע מלא על המציאות?
שאלה לא פשוטה זו הייתה רק הצעד הראשון באחד המהלכים הפילוסופיים הקיצוניים ביותר בתרבות המערבית. רנה דקארט, מי שנחשב בידי לא מעטים לאבי הפילוסופיה המודרנית, הגיע למסקנה שכל הידע שיש לנו על העולם לא מבוסס מספיק. כמתמטיקאי ופיזיקאי הטלת ספק הייתה לחם חוקו, אבל במחשבה הפילוסופית הוא לקח את ההיבט הזה הכי רחוק שאפשר – אפילו במובנים של היום, כמעט 400 שנים אחרי. דקארט החליט שכדי לדעת משהו על העולם – מהדבר הזניח ביותר ועד לאמיתות החשובות ביותר – יש לפרק את התפיסה שלנו ליסודותיה, ולהעמיד כל אחד מהם בספק תיאורטי. במילים אחרות, הוא הפריך באופן שיטתי את הדרכים שלנו אל הידע, עד הגעתו אל היסוד האחרון, העוגן הבודד שלא ניתן להטיל ספק בקיומו.
ד"ר שמעון אזולאי וליאת רגב מסבירים ברדיו 'מהות החיים' מהי למעשה משמעותו של מטבע הלשון "אני חושב משמע אני קיים" – אותה מסקנה שאליה הגיע דקארט בספרו הגיונות. השניים מתחקים אחר המהלך הפילוסופי של דקארט ומסבירים כיצד תפיסת עולמו השפיעה ועיצבה לא רק את הפילוסופיה המודרנית, אלא גם את תפיסת האדם ואת חיי היומיום.
האם אפשר לסמוך על משהו?
במובן מסוים, אורח החיים המודרני נזרע אז, בצרפת של המאה ה-17, כשדקארט אזר אומץ לפרסם את מחשבותיו המבריקות-אך-קיצוניות. אחרי הכול, אפילו ממרחק השנים ולאור התפתחות המחשבה והמדע בכלל, הטלת ספק בעצם הקיום שלנו אינה עניין של מה בכך. באמצעות מחשבה מקורית ושיטתית הוא שמט את הקרקע מתחת לעמודי היסוד של התפיסה האנושית, ובסופו של תהליך סיכם: "אני חושב משמע אני קיים". משפט זה הוא ככל הנראה המורשת המפורסמת ביותר של דקארט, ומי שלא מכיר את הצעדים שקדמו לו עלול לפרש אותו באופן שונה מזה שאליו התכוון המשורר. "צריך לשבור כמה אמונות עממיות. מותר להשתמש במשפט איך שאתה רוצה", מדגיש ד"ר שמעוןן אזולאי, "אבל הרבה אנשים מתרכזים בעניין שהחשיבה היא דבר חשוב ומבטאת משהו וכן הלאה… זו בוודאי ובוודאי לא הייתה הכוונה של דקארט". כלומר, המשפט הזה לא בא להלל ולשבח את כושר החשיבה האנושי, אלא להצביע על משהו הרבה יותר בסיסי. אבל על מה בדיוק?
בפשטות, מטרת המהלך הפילוסופי שקדם למסקנה הזו הייתה, כפי שמסביר אזולאי, "לבחון האם הידע שלנו על העולם הוא בדוק, נכון ואמתי". ואולם, "הידע שלנו על העולם" נשמע כמו הגדרה רחבה מדי. למה בדיוק מתכוון דקארט בהגדרה שלו? ובכן, לא בכדי בחר בהגדרה רחבה – דקארט מתכוון לקעקע את כל הידע האנושי, עד לבסיס ההכרתי הראשוני ביותר. וכך הוא מתחיל בתהליך של הטלת ספק, שאזולאי מכנה "הספק ההיפרבולי" – העמדת סימן שאלה תיאורטי מעל כל היבט בכושר התפיסה של האדם. בחיפושו אחר האמת, דקארט אינו כפוף לחוקי הפיזיקה והמציאות – אלא לכללים לוגיים מתודולוגיים, מה שמאפשר לו לבחון גם יסודות מוצקים לכאורה כמו המדע. אם קיים משהו במציאות שעובר את מבחן הטלת הספק, הרי שניתן לומר עליו שהוא אמת – ורק ממנו אפשר לבנות מחדש את הידע.
הרעיון הוא לא לאסוף את כל פיסות המידע על העולם ולבדוק אם הן נכונות או לא, אלא להטיל ספק במקור שלהן. כלומר, את דקארט לא מעניין האם השמש באמת צהובה, אלא האם הראייה שלנו בכלל מסוגלת להעביר לנו מידע שהוא ודאי במאת האחוזים. ואכן, החושים הם הנקודה שבה מתחיל המדרון החלקלק. "רוב הידע שלנו מגיע מהחושים", מסביר אזולאי, ומדגים את שיטתו של דקארט: "מספיק שהחושים הטעו אותי פעם אחת, אני לא מאמין להם יותר". דקארט, אם כן, שופט לחומרה. מבחינתו, ביטול החושים כמקור ידע לגיטימי זה החלק הקל. די שנציין אשליות אופטיות – או את העובדה שעצמים גדולים נראים קטנים מרחוק – כדי "לזרוק את כל הידע מהחושים".
כבר בצעד הראשון אפשר להבין כמה רדיקלית הייתה מחשבתו ומדוע היא מהדהדת גם מאות שנים אחריו. עוד לפני שהתחיל להסביר את הדברים המורכבים דקארט אומר – אנחנו לא יכולים לסמוך על שום דבר ממה שאנו רואים, שומעים, מריחים, חשים או טועמים. זה מכסה כמעט את כל העולם כפי שאנו מכירים אותו, אבל נותרו עדיין כמה פינות ידע שאינן תלויות בחושים. החלק הבא שמבקש דקארט לבחון הוא עולם החלומות, כשהוא תוהה כיצד אנו יכולים להיות בטוחים שאנחנו לא ישנים וכל חיינו הם חלום אחד מתמשך. התשובה, בפשטות, היא שאנחנו לא יכולים. פעמים רבות כשאנו ישנים, המציאות בחלום נראית כה ממשית, שאנו לא מסוגלים להבחין בינה ובין מצב של ערות. כשאנו חולמים אנו לא יודעים שאנו חולמים, ולכן דקארט טוען שאין לנו אפילו דרך להוכיח שהידע על המציאות אינו אלא חלום ותו לא.
ואולי בכל זאת יש מידע כלשהו שלא משתנה בין חלום למציאות? אם אכן יש מכנה משותף שנותר קבוע, אולי הוא מהווה את הבסיס לידע שאנו מחפשים. כמתמטיקאי, דקארט טוען שלא משנה אם אנו חולמים או ערים, אחד ועוד אחד תמיד יהיו שניים. אבל הוא לא מסתפק בזה, מבחינתו גם המתמטיקה עומדת למבחן, אבל כדי לעשות גם את זה צריך כבר ללכת באמת רחוק. וכאן הוא מציג את הטיעון המשונה ביותר שלו, השד המתעתע. אזולאי מסביר: "דקארט אומר רגע, אולי יש איזה שד רע שבכל פעם שאני חושב אחד ועוד אחד הוא בא ואומר לי – שניים. אבל למעשה אחד ועוד אחד זה שמונה עשר". דקארט כמובן מודע לכך שהנחת יסוד זו מופרכת בעליל, אבל כל עוד היא אפשרית מבחינה תיאורטית, היא מספיקה כדי לבטל את כל הידע על מתמטיקה. ואם נחשוב על זה מבחינה פילוסופית, אין לנו שום דרך להוכיח ששדים אינם קיימים, ולכן מבחינה לוגית – כל עוד קיומו של שד מתעתע אפשרי בתיאוריה, הידע המתמטי אינו מוצק מספיק.
מזל טוב לרגל הולדת הסובייקט
אם כן, בשלב זה איננו יכולים לדעת משהו אמתי מהחושים שלנו, אנו לא יכולים לדעת אם המציאות היא לא יותר מחלום או משהו דוגמת המטריקס, וייתכן שאת כל המידע מכניס לראשינו שד מרושע. בעולם כזה – אם העולם בכלל קיים – ייתכן מאוד שהגוף שלנו הוא פרי דמיון, הזיכרונות שלנו הם תסריט שתול, הרצונות שלנו מכוונים בידי יד נעלמה – כל ישותנו והווייתנו היא עשן בר חלוף שיכול להתפזר ולהימוג בכל רגע נתון כאילו לא היה מעולם. ואז מגיע דקארט אל המסקנה. אחרי שביטלנו את החושים, את המתמטיקה ואפילו את השליטה במחשבה, נשארנו רק עם הספק. אבל מי זה שמטיל את הספק, האם אפשר להטיל ספק גם בו? כאן אומר דקארט את המשפט "אני חושב משמע אני קיים". כלומר, מסביר אזולאי, "זה שאני ישנו כתוצאה מכך שאני מטיל ספק – זו עובדה בדוקה שאי אפשר להטיל בה ספק".
עצם העובדה שאנו חושבים מעידה על החושב עצמו. ייתכן מאוד שאנו לבד בעולם, שהחושים מטעים אותנו ושכל המציאות היא פרי דמיוננו. דבר אחד אי אפשר להפריך – את עצם קיומנו. כל אדם שמחשבה חולפת בראשו הוא עדות עצמית לקיומו, ולקיומו שלו בלבד. אנו לא יכולים להוכיח באמצעות טיעון זה את קיומם של אחרים. במילים אחרות, התודעה שלנו היא הנקודה הארכימדית היחידה לקיומה של מציאות כלשהי. זה נשמע כמו משהו מובן מאליו, אבל לאור השביל הנסיבתי שהוביל, התואר "אמת מוחלטת" הוא רציני מאוד, ויש לנו שינויים היסטוריים שיעידו על כך. בעקבות המסקנה של דקארט, טוען אזולאי, "נולד הסובייקט המודרני".
וכך, עם ההוכחה של דקארט, הגיחו לעולם התפיסה המודרנית לגבי האינדיבידואל, כמו גם לגבי חשיבותו, זכויותיו ומיקומו בעולם. האדם הפרטי הפך לפתע עדות לחשיבות של עצמו, ללא שיוך לקבוצה, ייחוס, מעמד או כל הגדרה אחרת. ואולם, הקביעה כי הסובייקט הוא האמת הוודאית היחידה טומנת בחובה אתגרים לא פשוטים. "דקארט אמנם עושה לנו דבר גדול בזה שהוא 'מיילד' את הסובייקט", מסביר אזולאי, "אבל הוא גם פותח שורה של בעיות שהיום אנו רואים את ההדים שלהן – אנשים לא לגמרי מעוניינים להיות סובייקטים בודדים ומפוחדים".
כדי ליהנות מהאמת המוחלטת היחידה לגבי עצמנו, עלינו להכיר בכך שהאמת הזו תקפה גם לגבי אחרים. זה סותר מעט את העיקרון המחשבתי שהוביל את דקארט, אבל מכיוון שבסופו של יום אנו חיים במציאות פרקטית ולא תיאורטית, יישום התובנות שלו כמות שהן יכול להוביל לתוצאות בלתי רצויות. אפשר לקחת את גרעין הרעיון, לראות את היופי שבו וליישם אותו בצורה מועילה שחוגגת את האדם ולא מתאבלת על הספק שאפשר להטיל בכל רבדי המציאות.
היום, טוען אזולאי, "יכול להיות שאנו נמצאים לקראת עידן של שינוי מהותי של הדבר הזה". הראייה האינדיבידואליסטית המוחלטת שהתפתחה כתוצאה מהזרעים של דקארט הביאה את האדם באיזשהו מובן לבדידות קיומית. נראה כי בעידן הנוכחי הסובייקט נוטה להתחבר לסובייקטים אחרים באופן טבעי ומתרחשת נדידה לעבר קהילות. הגרעין הסובייקטיבי אמנם נשמר, אבל הוא שזור בזהויות משותפות עם קהילות שונות. דרך הביניים הזו, בין 'אני' ל'אנחנו', מסתמנת כניסיון הבא של האנושות למצוא את מקומה ביקום. לא רק אני "חושב משמע אני קיים", אלא בנוסף "אני שייך משמע אני אדם".
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
ההרצאה השבועית של TED: אם המציאות שאנו רואים היא רק תעתוע, אז מה יש שם באמת?
האם אנו באמת מסוגלים לזכור את החוויות שלנו?
תיאוריות פיזיקליות שופכות אור על השאלה - האם יש לנו חופש בחירה?
עוד מרדיו מהות החיים:
