ד"ר שמעון אזולאי וליאת רגב על משנתו של לוינס ברדיו מהות החיים
תרגיל מסוים, שמדריכים ומרצים לכישורים בינאישיים אוהבים במיוחד, נועד להמחיש את מידת הקשב שלנו במפגשים עם אנשים חדשים. התרגיל מדמה שיחת היכרות קצרה ולאחריה המתרגל מתבקש לציין את אחד הפרטים הבסיסיים ביותר בשיחה, השם של האדם שעמו שוחח זה עתה. מתברר שפעמים רבות, אחרי דקות ספורות של חילופי דברים, נתון זה נעלם לחלוטין מהזיכרון. ומדובר בפעמים רבות יותר משהיינו רוצים לקוות. הכנים בינינו אף ייזכרו במפגשים מביכים כאלה שקרו להם בעבר.
אנו נוטים לשכוח הרבה ממה שאנו שומעים בעיקר כי הקשב שלנו ממוקד בעצמנו. בעת מפגש חדש מתרוצצות בראשינו אלף מחשבות במקביל: האם אני עושה רושם טוב? מה אני חושב על איך שהאדם שמולי נראה? כיצד הפגישה הזו יכולה להועיל? וכן הלאה. המחשבות הללו טבעיות ונועדו לשרת מטרות בחיינו, אבל כשהן מגיעות בשיטפון, ולא בטפטוף, הן עלולות להחמיץ את המטרה העיקרית – המפגש עם האדם החדש. שהרי במהותו, כל מפגש הוא הזדמנות לקבל או ללמוד משהו.
התרגיל הזה בולט בפגישות חדשות, אבל מה שעומד בבסיסו עשוי להתקיים בכל פעם שאנו משוחחים עם אדם כלשהו, חדש או מוכר. אנו רואים את העולם דרך ערימה של פילטרים פנימיים, ובבסיסם ניצבים הערכים, המצב הרגשי הנוכחי והצרכים שלנו. יותר מזה, ההתבוננות על אנשים דרך מערכת הפילטרים קיימת במפגשים היפותטיים, כלומר כאשר אנו חושבים על מישהו אחר והוא כלל לא נוכח 'במפגש'. מה גורם לנו להיות כלואים במרחב העצמי ומונע מאתנו יכולת הקשבה בלתי אמצעית לאדם אחר? או בפרספקטיבה רחבה יותר, האם בכלל אפשרי לפרוץ את גבולות התודעה ולראות את הזולת בצורה נקייה? ושאלת השאלות, מה הטעם בכך. ד"ר שמעון אזולאי וליאת רגב מנסים להשיב על השאלות הללו באמצעות משנתו של הפילוסוף עמנואל לוינס, אשר האמין כי המוסר קודם לתפיסת המציאות.
אנו רואים את העולם דרך פילטרים
כשחבר מספר לנו על הבלגן שהיה לו עם הבוס, הנטייה המיידית של רובנו היא לבצע השוואה עם עצמנו ובקלות להגיע למסקנה שהוא מגזים ו"אין לו מושג מה זה בוס קשה". זה קורה מכיוון שהפילטרים שלנו סיננו את החוויה כפי שהחבר תופס אותה והמירו אותה לחוויה שיצוקה לתוך עולם המושגים הפרטי שלנו. החוויה שהתקבלה אצלנו, אגב, היא תיאורטית בלבד, מעולם לא התרחשה ולא הייתה יכולה להתרחש, בדיוק משום שהיא קרתה למישהו אחר. האם ואיך אפשר לתפוס את החוויה בדרך הכי קרובה למקור, תוך הורדת הפילטרים וראיית העולם דרך העיניים של האחר? זאת כמובן אם בכלל מעוניינים בכך, אבל על כך נרחיב בהמשך.
כדי להבין האם בכלל אפשרי לצאת מגבולות התודעה, ד"ר שמעון אזולאי וליאת רגב פונים להגותו של הפילוסוף היהודי עמנואל לוינס, שחי בצרפת במאה ה-20. אחד המסרים העיקריים שלו היו לראות את האחר. זהו מצב תודעתי שמאפשר לנו את ההקשבה הנקייה, למשל, אבל עד כמה הוא נפוץ בהתנהלות היומיומית שלנו? אזולאי ממחיש: "יש מחקרים קוגניטיביים שמראים כי אתה יכול להחליף פקידה [בבנק] עם מישהי שרק דומה בקווי המתאר ולובשת אותו דבר, והרבה מהנבדקים לא שמו לב". כלומר, עוד קודם לקשב, המבט קובע את מידת החיבור שלנו לאחר. אבל עניין החושים הוא רק נקודה קטנה למחשבה. לוינס ראה את הקשר עם האחר בצורה הרבה יותר בסיסית וקיצונית. ייחודיות משנתו ברורה יותר על רקע דברים של כמה מהפילוסופים החשובים במערב.
מי שטעם מעט פילוסופיה לבטח מכיר את המשפט המפורסם של דקארט, "אני חושב משמע אני קיים". בתמצית, המשפט הזה מסכם את תורתו על המציאות – הדבר היחיד שאנו יכולים לדעת על המציאות הוא שהתודעה שלנו קיימת. כל דבר אחר שנתפס בחושים יכול להיות בגדר אשליה. "האני" הוא הוודאות היחידה שקיימת. מרבית העבודה הפילוסופית התפתחה במדורג מהכרת העולם ועד למוסר. הנטייה של הפילוסופים, מסביר אזולאי, "היא קודם כל להגיד מה יש בעולם, לתאר את העולם ואז להגיד איך יש לנהוג. כלומר האתיקה היא קצת בסוף". אצל לוינס, לעומת זאת, הסדר הוא הפוך – המוסר ניצב בתשתית התפיסה האנושית. כלומר, לוינס לא בהכרח מעמיד את המוסר בדרגה גבוהה מבחינת חשיבותו לאנושות, כי אם מכיר בו כיסוד ראשוני בתפיסה שלנו באופן אובייקטיבי. ד"ר אזולאי מגדיר זאת לא פחות ממהפכה פילוסופית. המשמעות היא שהחוויה הראשונה שלנו היא לראות את האחר, זה בטבע שלנו. כיצד זה מתיישב עם המחקרים המראים את ההיפך?
לוינס האמין כי התרבות המערבית הובילה אותנו להיות כלואים בתוך עצמנו, על בסיס הרעיון אני חושב משמע אני קיים. מרכז ההוויה הוא "העצמי" וזה טבעי לחלוטין, כמעט שאי אפשר אחרת. אבל כשאנו משתכנים בתוך עצמנו ללא יכולת לצאת מדי פעם אל האחר, "אתה יכול להיות תקוע בתוך אגואיזם מוחלט… אזור מסוכן שבו אנו רק מתרגמים את העולם לצרכים ולדימויים שלנו", וכאן בא לידי ביטוי היסוד המוסרי של תפיסת המציאות.
"לוינס מודע לכך שכל אחד סגור בתודעה שלו", מסביר אזולאי, ו"עניינה אותו השאלה מה יכול לשבור את התודעה שלנו?" זאת כדי למנוע את ההסתגרות המסוכנת מבחינה מוסרית בתוך עצמנו. שהרי אם האתיקה היא יסוד התפיסה, ואנו רואים את העולם ממקום צר ואנוכי, משהו בהבנת המציאות שלנו לא שלם. אחת התשובות המרתקות לשאלת פריצת התודעה היא מושג האינסוף שמביא דקארט. אזולאי מסביר כי "הקונספט של האינסוף מאפשר ביקוע של התודעה, בגלל שאם אתה יצור סופי וסגור, איך אתה בכלל יכול לייצר מושג כמו האינסוף?" הוא ממשיך ומסביר כי האינסוף הוא "העדות ליכולת הפריצה של מה שמחוץ לתודעה".
ההבדל בין אודיסאוס לאברהם אבינו
דקארט, אם כן, הוכיח לנו שאנו יכולים לצאת מגבולות התודעה, ולוינס האמין כי אחד הדברים שמאפשרים זאת הוא הפנים של האחר. עצם ראיית פני האחר יכולה לגרום לנו לחרוג מהתודעה שלנו, וההסבר שמספק אזולאי מדהים בפשטותו: "הפנים הם דבר ייחודי. אין פנים זהים, ולא סתם הוא [לוינס] הולך על הדבר הזה". אם לצלול עמוק יותר, הפנים הם כנראה הייצוג הוויזואלי הבולט ביותר של האינדיבידואליות. הכוח של הפנים אפוא הוא לאפשר לנו להכניס למרחב התפיסתי שלנו אינדיבידואליות נוספת. במקרה הזה האמצעי הוא חזותי, אבל הוא יכול לבוא לידי ביטוי גם בהורות, למשל, שם האמצעי הוא כנראה יותר רגשי. כך או כך, קיימים 'קווי תקשורת' בינינו ובין אחרים, וכדי לפרוץ את התודעה עלינו לדעת ולרצות להשתמש בהם.
היציאה אל האחר טבועה בנו, כאמור, אך לוינס האמין כי בשל נסיבות תרבותיות אנו עוצרים בחצי הדרך ותמיד חוזרים אל המקום האישי שלנו. גם אם הפנים של האחר עוררו בי משהו וכבר התחלתי לעבור כברת דרך אל נקודת מבטו, בשלב מסוים אני נשאב חזרה פנימה ומתרגם שוב את העולם על פי דרכי. לוינס טען שלראות את האחר באמת זה ללכת את כל כברת הדרך בלי לחזור אחורה. אם אמרנו בתחילה כי אחד היתרונות הגדולים של כל מפגש הוא פוטנציאל הלימוד והחידוש, אזי שהוא ממומש במלואו רק כאשר אנו יוצאים אל האחר בלי להסתובב הביתה. וזו, למעשה, אחת ההגדרות של שינוי והתפתחות.
את ההבדל בין יציאה לשם חזרה ובין הבנת עולם מושגים חדש ממחיש אזולאי באמצעות סיפורם של אודיסאוס ואברהם אבינו. "אודיסאוס חוזר לטרויה… הוא יצא למלחמה וקורה לו המון", מסביר אזולאי, "אבל הוא חוזר לאותו מקום. הוא יוצא מעצמו כדי לחזור לעצמו". המקרה של אברהם מייצג את המודל האידיאלי שראה לוינס בעיני רוחו. "אברהם יוצא מחרן אבל לא חוזר לשם אף פעם… הוא לא חוזר לעולם לעצמו". היכולת לצאת מבלי לחזור היא הבסיס לצמיחה. לוינס האמין כי דרושה לכך תמימות במובן של אובדן הציניות. האופן שבו התמימות הזו יכולה לבוא לידי ביטוי היא בהתמכרות לחוויית היציאה אל האחר. אזולאי מדמה מצב של הרצאה: "עומד מישהו ושוטח את משנתו. כמה אנו מקשיבים למה שהוא אומר בלב תמים מבלי להביא את הביקורת והדעות שלנו?" או במילים אחרות, כמה אנו מסוגלים להקשיב בלי אותה מערכת הפילטרים האינדיבידואלית שלנו.
היציאה אל האחר עשויה להיראות כמו דבר משונה לעשות, אם מאמצים אותה כפשוטה. אם בכל מפגש עם האחר אנו יוצאים את כל הדרך אליו, עם מה אנו נשארים בסוף? נוודים תודעתיים שתפיסתם משתנה באקראי על פי כל אדם שנקרה בדרכם? זו, כמובן לא הכוונה. היציאה אל האחר שלא במטרה לחזור היא צורה עמוקה של חיבור לאנשים ואותה צריך לבצע תוך שיקול דעת – עלינו לבחור את הסיטואציות שבהן אנו מרשים לעצמנו להתמכר לחוויית המסע בכיוון אחד. אזולאי מסביר כי לוינס לא טען שעלינו להשתנות כדי להפוך לאחר, כי אז המשמעות היא שהאחר חוטא במה שאנו מנסים להימנע ממנו, כלומר הוא נותר בתוך עצמו.
יחד עם זאת, המודעות והשימוש בערוצי התקשורת עם האחר חשובים מאוד להבנה מלאה של המציאות ולהתפתחות התודעתית שלנו. אנחנו יכולים לעשות זאת על ידי חיבור לממד האוניברסאלי באמצעות תרגולי מדיטציה או תפילה. אבל כדי להרגיש את זה ברמה יותר מעשית, אפשר פשוט להתבונן בקפידה בפניהם של האנשים שאנו פוגשים, להכיר באינדיבידואליות שהם מייצגים בתוויהם הייחודיים, ולנסות להבין איך העולם נראה מבעד לפנים הללו. רק אל תתנו להרהורים העמוקים הללו להסיט את תשומת לבכם משמו של האדם.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מה לימד טולסטוי את גנדי על טבע האדם? חליפת מכתבים היסטורית חושפת
עד כמה חשוב להיפגש עם אנשים? למרטין בובר יש תשובה
מהו יופי? זוהי תשובתו של אחד הסופרים הגדולים בהיסטוריה...
עוד מרדיו מהות החיים:
