מחקר מגלה כי ייתכן שההכרה צפה אלינו בחלקים מבודדים ולא בגל קבוע
אתם נכנסים לאולם הקולנוע, האורות כבים (נניח, לצורך שלמות הפנטזיה, שאין טריילרים באורך נצח) והסרט מתחיל. התמונות רצות על המסך הענק, הצלילים במערכת המשוכללת חולפים מאוזן לאוזן והחוויה מציפה ושוטפת אותנו. אנו נבלעים בתוך הסרט כמו שלא מתאפשר באף צפייה ביתית. בקרב רובנו ההבדל בין צפייה בקולנוע ובין צפייה בכל פורמט אחר מורגש בבירור, אבל מהו בדיוק מקור ההבדל?
תופעה מרתקת היא זו שלוכדת אותנו בחוויה המרגשת. מעבר לחגיגיות שביציאה מהבית, לפרופורציות של המסך, לסאונד, לאפקטים ולכל יתר הדברים שעל פני השטח – ישנו נתון שכנראה לא רבים מודעים אליו: אנחנו מבלים כמחצית מזמן הצפייה בסרט בעלטה כמעט מוחלטת והשהייה בחושך למשך זמן כה רב מותירה במוחנו פערים של מידע. תיאורטיקנים של הקולנוע מאמינים כי הזמן הזה משפיע על התודעה שלנו בצורה יעילה מאוד, ומאפשר למסרים סמויים לחדור אלינו מבלי שנבחין בכך. הספר Cinema and Experience סוקר את עבודתם של דמויות כמו וולטר בנימין ואדורנו, וממחיש את הרעיון באמצעות התבטאות של יוצר הסרטים הגרמני אלכסנדר קלוגה: "לעיניים שלנו, שמורגלות להסתכל החוצה, יש הזדמנות להביט פנימה בזמן הזה".
תת-המודע מזין את ההכרה לסירוגין
והסיבה לכך היא טכנולוגית. סרט צילום מכיל פריימים מקוטעים. הם מוקרנים על המסך בקצב של 24 פריימים בשנייה, כך שהעין האנושית אינה מסוגלת להבחין בקיטוע ונוצרת אשליית תנועה רצופה. אם היינו מפרידים את זמן החושך הכולל מזמן הפריימים המוקרנים, היינו נשארים עם חצי מהסרט בחושך וחצי באור. בריק הזה משתמשים בתעשיית הקולנוע כדי להעצים את החוויה ולהעמיק את המסרים. ייתכן שזה קשור לכך שבחשיכה אנו נמצאים בחוסר וודאות וקל יותר להשפיע עלינו.
ההקדמה הקולנועית הזו באה כדי להמחיש בצורה קצת יותר מעשית כיצד פועלת התודעה שלנו, על פי מחקר חדש שנערך במכון הפדרלי השוויצרי לטכנולוגיה בלוזאן. אוליביה גולדהיל, שסיקרה את המחקר במגזין Quartz, כותבת: "בעוד אנו עשויים להאמין באופן אינטואיטיבי כי התודעה היא זרם מתמשך, קיימות ראיות ניכרות לכך שהתפיסה המודעת שלנו מגיעה כתמונות נפרדות, כמו פריימים שמהבהבים במהירות דרך סרט צילום". את המחקר הובילו מייקל הרצוג ופרנק שרנובסקי מהמעבדה לפסיכו-פיזיקה וחקר המוח, אשר ביצעו מעין 'חתך-זמן' לתפיסה החושית, בדגש על הראייה. הם בדקו את פערי הזמן בין עיבוד המידע במוח ובין עלייתו להכרה וביצעו ניתוחים תפיסתיים ותודעתיים שונים. מסקנתם היא שקיים פער של חלקיקי שנייה בין גירוי בלתי מודע ובין תפיסתו בהכרה. הפער הזה משול למעשה לזמן החושך שבין הפריימים בסרט הקולנוע.
האם זרם התודעה שלנו הוא נביעה תת-קרקעית שמדי פעם עולה וצפה על פני ההכרה?
אם לפשט את התיאוריה, התפיסה המודעת שלנו מקבלת מידע בחתיכות שמגיעות אליה בקצב מהיר, כך שנוצרת אשליית רצף מחשבתי אחיד, קבוע ותמידי. התחושה שנוצרת היא שאנו נמצאים בכל רגע נתון במודעות מלאה, אלא אם אנו ישנים או מעורפלי הכרה. אבל, על פי תוצאות המחקר, פרק זמן לא מבוטל אנו נמצאים באפלה תודעתית. כלומר, אנו חווים את המציאות במקוטע, תוך מעבר בין מודעות ובין חוסר מודעות לסירוגין, המתרחש בכל רגע נתון. לדברי הרצוג, "אנו תופסים את הזמן כרציף, בדיוק כמו שאנו תופסים קו [של עט] כרציף, למרות שהדיו שלו מופרד בטבעו לאטומים".
אבל זה עוד לא הכול. נראה כי בכל זאת קיים היבט של רציפות בעיבוד המידע במוח, אלא שהוא מרחש בתת-מודע. על בסיס ניתוח הקלט החושי ופערי הזמן, הגיעו החוקרים למסקנה כי עיבוד מידע ויזואלי מתרחש כל הזמן מאחורי הקלעים ואפשר להתייחס אליו כמו אל מאגר שממנו קופצות התמונות הנפרדות להכרה שלנו. המשמעות היא שלעולם לא נכיר חלק מהמידע שכן נקלט בחושים שלנו. לאורך חיים שלמים, ייתכן שבמדובר בכמות מידע לא מבוטלת.
נביעה תת-קרקעית של אוצר תודעתי נסתר
המחקר משרטט את התפיסה המודעת כתהליך דו-שלבי: ראשית אנו קולטים בחושים מידע שמעובד בזרם הרציף של תת-המודע. בשלב השני, קטעים מסוימים מתוך הזרם הזה קופצים למודעות שלנו במהירות וכך אנו תופסים את המציאות. המודל הדו-שלבי הזה נותן מענה לפערים שקיימים במדעי המוח – בעיקר לגבי הפער בין הרזולוציה הגבוהה של עיבוד ויזואלי ובין קצב עיבוד המידע ההכרתי הנמוך יחסית. האינטגרציה בין הכרה מקוטעת לתת-הכרה רציפה מגשרת בין התיאוריות השונות שהניבו ניסויים ומחקרים לאורך השנים. זה עשוי להישמע כאילו המודל הדו-שלבי פיצח את סוד התודעה, אבל גולדהיל מציינת כי החוקרים מאמינים שהדיון על אופי התודעה נותר בעינו. "התיאוריה שלהם אמנם מתאימה למאפייני מפתח של התודעה, אך היא עדיין לא מספקת תשובות מוחלטות". רוב הסיכויים שהצדק עמם – התודעה היא מנגנון שספק אם אי פעם נצליח להבין את מלוא המורכבות שלו.
ועדיין, גם אם קיים רק קורטוב של אמת במודל המשולב, ההשלכות שלו מעוררות התפעלות. מעבר לרמה המדעית, גם במישור הפרטי מדובר בשאלות מרתקות. אם אנו מבלים חלק מחיינו באפלה הכרתית בזמן שאנו מאמינים שאנו בהכרה רצופה, מה זה אומר על תפיסת המציאות שלנו? האם הפערים בידע הם ברי השפעה על החלטות שאנו מקבלים, על התגובות שלנו? אם נצמצם את זמן המחשבה האמיתי ונסיר את פערי האפלה ההכרתית שבין 'הפריימים' – כמה מהתודעה המזוקקת תיוותר בידינו? האם, כמו בקולנוע, אנו חיים מחצית מחיינו בחשיכה מחשבתית? גם אם זמן האפלה קצר בהרבה, שווה לחקור כיצד זה משפיע עלינו. אם בקולנוע זה הופך אותנו למועדים יותר להשפעה, ייתכן שקיים במציאות אפקט דומה.
הזווית המרתקת הנוספת היא כמות חומר הגלם התודעתי שאין לנו גישה ישירה אליו. אם קיים נהר עיבוד מידע 'תת-קרקעי' שמדי פעם נובע כמעיין אל המודעות, האם אנו יכולים למצוא דרך לגשת אל מקור הזרם ולאחזר את המידע האבוד? ייתכן שבאותו נהר תת-הכרתי גלום פוטנציאל שיכול להסביר הרבה מהיכולות המוחיות שעדיין אינן מובנות לנו.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
תיאוריות פיזיקליות שופכות אור על השאלה - האם יש לנו חופש בחירה?
ההרצאה השבועית של TED: אם המציאות שאנו רואים היא רק תעתוע, אז מה יש שם באמת?
מהי תודעת-על ואיך מגיעים אליה? המדע מספק הסבר רציונלי
עוד מרדיו מהות החיים:
