האם להיאחז בעבר או לחיות בהווה? הפילוסוף הבריטי מציג את מורכבות הזמן
במובן מסוים, זיכרון הוא כל המציאות כולה. הכלי היחיד שמאפשר לנו לתפוס משהו מהקיום ולאחוז בו. נכון, יש לנו חושים ואינטואיציה, אבל בסופו של דבר, הזיכרון הוא שמאפשר עיבוד של מידע היסטורי. יותר מכך, גם חוויותינו בהווה מעובדות בזמן אמת באמצעות הזיכרון לטווח הקצר; האישיות והזהות שלנו מבוססות על זיכרון וכן הלאה. במילים אחרות, בבסיסנו אנחנו אוסף של מערכות זיכרון מתוחכמות.
העיסוק בזיכרון, אם כן, הוא אמצעי לחקר עצמי. וכשאנו ניגשים לטפל באחד הרכיבים הכי רגישים ומשמעותיים בזהות שלנו – האנשים היקרים ללבנו – שמור לזיכרונות מקום של כבוד. כשאנו עוסקים באהובינו, בייחוד אלה שאינם עמנו עוד, מתחדד פרדוקס הזיכרון: מחד, הזיכרון יכול להיות דבר נפלא, כשהוא משמש גישה אל היקרים לנו. מאידך, הוא עלול להוות מעמסה נפשית כבדה כשהוא מלווה בחוסר האונים של האובדן. האתגר הזה עלול לטלטל את האדם בין שיאים של אושר ועצבות, כמו גל שמניף אותו מעלה ומתנפץ ברגע אחד אל החוף.
השחייה באוקיינוס של זיכרונות אהובינו אינה מטלה פשוטה, אך היא כורח המציאות. ואולם, הפילוסוף האנגלי אלן ווטס מאמין כי ישנה דרך למצוא את האיזון בין הזרמים הבלתי צפויים של הזיכרון. באחת מהרצאותיו טען ווטס כי הזיכרון שלנו הוא דואלי: מחד יש לו איכות של יצירה ובריאה מחודשת, ומאידך הוא עומד בדרכנו לחיות באמת, בהווה. הוא מסביר שאנו יכולים לתעל את שתי התכונות הללו באופן שיאפשר לשמור את שיווי המשקל העדין של חיים בצל הזיכרון.
האם החיים נמצאים בעבר או בהווה?
ווטס מציג את משל הפיקניק: "אנשים נפגשים יחד ואומרים – זהו יום נפלא, איזה פיקניק נהדר. חבל שאף אחד לא הביא מצלמה, היינו צריכים לצלם את האירוע". אמנם בימינו הסיכוי שלא תהיה מצלמה אצל לפחות חצי מהנוכחים שואף לאפס, אך השאלה שעומדת בעינה היא האם להשתמש בה לצורך תיעוד לעתיד או להשאיר את הסמארטפון בכיס ולהתמקד בחוויה. ווטס מציג את שתי העמדות – זו התומכת בצילום, כלומר בעיסוק יזום בזיכרון כדי לשמר את החוויות, וזו המבקשת להניח את המצלמה, לשחרר את העבר ולחיות בהווה.
"היה לנו הרבה ניסיון עם זה ביפן", משתף ווטס סיפור אישי. "כל הזמן צילמתי דברים, אבל חשתי שכל עוד יש לי מצלמה, דעתי מוסחת מההתרחשות הממשית. כמובן שנהדר לחזור ולהתבונן בה באמצעות תמונות". ובכן, האם היאחזות בזיכרונות יכולה להועיל – או שמא עדיף לחיות ברגע ולהשאיר את העבר מאחור? כדי לגשת לדילמה הזו ווטס מפרט את המשמעות של שתי האסכולות. הגישה שתומכת בעיסוק יזום בעבר מסתכלת על כל פיסת מידע בזיכרון כעל בריאה מחדש. לדבריו, תמונות, ציורים, טקסטים ואפילו מחשבות, הן לא פחות מיצירת חיים, "כיוון שהם אומרים לך שאתה שם, שאתה חי. הדבר חוזר ומהדהד". במילים פשוטות, העיסוק בזיכרון משקף ומעורר לחיים חדשים את אותו חלק באישיות שלנו שבו אנו עוסקים. כאשר מדובר ביקירינו, המשמעות מובנת מאליה.
האסכולה השנייה מציעה לחיות את הרגע הנוכחי ורואה בעיסוק בזיכרון היצמדות לעבר שמונעת את חוויית הווה, משמע את החיים. ווסט מביא את הדוקטרינה של קרישנמורטי, שאומר "הפסיקו לנסות לזכור כל דבר. אל תיתלו בזיכרונות ואל תאצרו אותם… זו היאחזות בציפורניים, כיוון שהזיכרון הזה כובל אתכם ומחזיק אתכם בעבר, ובמוות". גישה זו מבקשת לשחרר אותנו מעול הזיכרונות ומסתכלת על החיים כהתרחשות בזמן אמת בלבד. מה שהיה ומה שיהיה אינם אלא בגדר תיאוריה חסרת משמעות, ואילו הממשות היחידה היא בהווה. בהקשר הזה כדאי לדייק ולציין שקיימים חילוקי דעות לגבי עצם התרחשותו של ההווה: התנועה המתמדת של הזמן (לפחות בחוויה שלנו) יוצרת מציאות שבה לא ניתן לדבר על הווה אמיתי. הרגע של עכשיו הופך לעבר כבר בזמן עיבודו בזיכרון. אבל אלו הם פלפולים פילוסופיים, שלא משנים בפועל את הערך המשחרר של היצמדות להווה.
עושה רושם שבכל אחת מן הגישות יש מידה רבה של אמת ואף תועלת ממשית להתמודדות עם זיכרונות. ואולם, נראה כי העיקרון החשוב ביותר של ווטס ביחס לדואליות של הזיכרון מסתכם במשפט הבא: "אם אתה אדם נבון, אתה לא לוקח צד בעניין הזה. אתה בוחר בשני הצדדים". בעוד הזיכרון הוא אשליה חולפת ולא המציאות עצמה, אלו ההיקשרויות אל אנשים ואפילו לחפצים שמעוררות בנו את תחושת החיות האמיתית. החיים עצמם מתרחשים בהווה, אבל הם מקבלים משמעות אמיתית רק כאשר הם מגובים ברבדים העמוקים של העבר.
אל תשכחו לזכור
העמידה מול זיכרון כואב מציעה לנו שתי עסקאות לבחירה: להחיות מחדש את העבר ובמקביל להניח בצד את ההווה, ולחילופין, לחיות את ההווה מתוך השלווה שבשחרור העבר. ווטס טוען – ניתן לתמרן את שתי האופציות הללו בצורה שמתאימה לנו בכל מצב. "זה בדיוק כמו לרכוב על אופניים – זה טריק של איזון", הוא אומר ומסביר: "כשאתם מוצאים את עצמכם קשורים מדי לחיים [כלומר לעבר], אתם מתקנים את זה בהכרה שאין כלום מלבד העכשיו הנצחי. ואז כשאתם חשים שאתם שוב מוגנים, אתם חוזרים להיקשר".
ובכן, ההיגיון הוא פשוט – לדעת ליהנות מכל העולמות. הזיכרונות הם חלק מהזהות שלנו. ביטולם המוחלט כדי לשחרר את הכאב משול לניסיון להסיר צלקת באמצעות ניתוח. יחד עם זאת, לחיות בעבר בלבד משמעו לטמון את המבט באופן קבוע רק בצלקת ולהפסיד את היומיום. היכולת הקוגניטיבית שלנו להיכנס ולצאת בחופשיות רבה יחסית מתוך ארכיוני הזיכרון שבמוחנו היא מתנה שמאפשרת לנו לחיות את העבר כשאנו מספיק חזקים, ולדלג להווה ולחיים ברגע הנוכחי כשאנו מוצפים מדי. התנועה התודעתית החופשית בין הווה ועבר היא גלגל הצלה שמאפשר לנו לשמור על איזון כשזרמי הזיכרון סוערים – ואנחנו מוזמנים להסיר אותו כשהים רגוע ולהיסחף עם הגלים הרכים והנעימים.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
אלן ווטס מסביר מדוע עלינו להתייחס לחיים כאל יצירה מוזיקלית
להישאר עם טעם של עוד – כיצד להפוך את הזיכרון ארוך הטווח לחיובי יותר
מה למדנו על יגון ואבל מסופרים ומשוררים - 11 ציטוטים ליום הזיכרון
עוד מרדיו מהות החיים:
