מה לומד עיתונאי של נשיונל ג'יאוגרפיק ממסע בן 7 שנים
ערב, אתם יושבים בסלון ביתכם וצופים בטלוויזיה. הפרט שיהפוך את הבילוי למושלם הוא פיצה (או כל אוכל אחר שתבחרו). למזלכם, שני רחובות מכם ממוקמת הפיצרייה השכונתית המעולה. אך אבוי, המרחק למקום הנכסף עומד בדיוק על הגבול שבין הליכה ברגל לנסיעה במכונית. מה עושים? התלבטויות מעין אלה אינן מטרידות את פול סלופק, עיתונאי נשיונל ג'יאוגרפיק וזוכה פרס פוליצר. בינואר 2013 יצא סלופק למסע בן 7 שנים בעולם כשבכוונתו לצעוד ברגל כמעט 34 אלף קילומטרים.
המסע זכה לשם Out of Eden Walk והוא מסוקר בבלוג של נשיונל ג'יאוגרפיק. סלופק מספר כי מטרת הפרויקט להביא לציבור את הסיפור האנושי, ולכן הוא מתחקה במסלולו אחר נתיב ההגירה של בני האדם הראשונים מחוץ לאפריקה. הוא נודד ברגל מזרחה לאסיה ואמור לסיים את המסע בארץ האש, בקצה הדרומי ביותר של יבשת דרום אמריקה. מטבע הדברים, מסע אדיר כזה הוא בית חרושת לתובנות ושיעורים לחיים. המפגש עם אנשים ותרבויות, הנופים, ההתמודדות עם אתגרים לא מוכרים והשהייה זמן רב במחיצת עצמו – כל אלה מספקים לפול חומר שיכול למלא ספר או שניים. מדי פעם הוא מבצע סיכומי ביניים של התובנות בבלוג וחולק אותם עם הקוראים. הנה חמישה דברים שנראו לו ראויים לציון במסעו עד כה.
1. הליכת מרחקים עצומים היא הדבר הטבעי ביותר
אם אנו שוקלים להוציא את הרכב מהחנייה רק כדי לחצות שניים או שלושה רחובות, אין פלא שיציאה למסע כזה גורמת להרמת גבה, בלשון המעטה, בקרב לא מעט אנשים. "לאחר הספקנות, התדהמה והצחוק, מגיעה השאלה הקבועה: אתה משוגע?", מספר סלופק. אבל לדעתו ללכת זה רחוק משיגעון, ההיפך הוא הנכון. "כפי שאנו יודעים, למעשה ישיבה היא הדבר המטורף לעשות". הוא משתף נתונים של האגודה האמריקאית לבריאות הלב, ולפיהם הליכה לא רק מועילה לבריאות הגוף והנפש, היא גם הפעילות הגופנית בעלת אחוז הנשירה הנמוך ביותר.
ואם כבר מתחקים אחרי ציידים-לקטים, איך אנו בהשוואה אליהם? סלופק מספר על מחקר שנערך באחת מתרבויות הציידים-לקטים האחרונים בעולם, בני שבט ההדזה בטנזניה. המדענים תיעדו את שגרת יומם של בני השבט באמצעות GPS וגילו כי ממוצע ההליכה היומי שלהם הוא כ-11 קילומטרים. לדבריו, אמריקאי ממוצע גומא רק שליש ממרחק זה. הממוצע היומי של בני ההדזה אינו חריג בעיני סלופק והוא אף טוען כי "זהו הרף הביולוגי שלנו: זה מה שהגוף בן 200 אלף השנים שלנו – מכונת הליכה סופר מפותחת – עוצב לעשות".
2. המפגש עם אנשים ותרבויות מוליד גמישות מחשבתית
זה לא רק הגוף שמרוויח מהליכה – גם המחשבה והנפש זוכות ליתרונות לא מבוטלים. הרגליים משמשות כלי תחבורה שמוביל את המוח, ולמעשה הוא המרוויח הגדול מכל הסיפור. "המעבר בין תרבויות ועל פני יבשות ואזורי זמן שונים ברגל – יום אחרי יום, חודש אחרי חודש – שינה את הדרך שבה אני חווה את החיים על הפלנטה".
המוח אוהב חידושים. הם מאפשרים לו להתחדד, להשתפר, ללמוד, ובאופן כללי לצבור ניסיון במגוון סיטואציות, כך שיהיה מוכן לכמה שיותר תרחישים עתידיים. מפגשים עם בני עמים אחרים, עם שפות חדשות, מנהגים, מאכלים, נופים וכן הלאה, משאירים את המוח עסוק תמיד. הודות לכך הוא מפתח עוד ועוד קשרים נוירולוגיים, מה שמתבטא בהגמשת המחשבה ובהעשרת היכולות הקוגניטיביות. כמובן שמסע רגלי כזה מצריך גם כושר אלתור והתמודדות עם הפתעות, כך שגם במובן הפרקטי התודעה שלנו מתפתחת כשאנו יוצאים לטייל, בטח ובטח כשמדובר בהליכה אינטנסיבית מסביב לעולם.
מרחק הליכה "נורמלי" זה עניין יחסי. בושמנים במדבר קלהרי.
3. המקומות המתקדמים פחות – מזמינים יותר לטיולים רגליים
היתרון למסע כה ארוך הוא המסוגלות לקלוט ולהכיל ידע בקנה מידה גלובלי. סלופק מתאר כיצד למד על ההבדלים בין האזורים השונים בעולם: "האזורים המתפתחים של הגלובוס הם המזמינים ביותר לטיול רגלי". ההיגיון פשוט – תשתיות התחבורה המפותחות בכל מקום שייכות לאמצעי התחבורה הנפוץ ביותר. מכאן שבמקומות שבהם בני האדם מתורגלים בתנועה על שתיים, טיול רגלי הוא הרבה יותר נוח. עבור הצועד, כבישים, מסילות, מחלפי ענק וכן הלאה – הם לא יותר ממכשולים שיש לעקוף תוך הארכת המסלול.
מניסיונו באתיופיה, למשל, כל ילד יכול להדריך אותך בניווט בשטחים מורכבים. לעומת זאת, במדינות שבהן התחבורה המנועית מפותחת יותר – "אנשים מאבדים קשר לא רק עם הסביבה שלהם, אלא גם עם צורת העולם עצמו… בסעודיה מוכת טירוף-המכוניות גיליתי את חוסר התועלת שבבקשת הכוונה". סלופק מסביר כי מה שגורם לנתק הוא ההגבלות שכלי רכב כופים עלינו: אנו נתונים בתוך בועת מתכת שיכולה לנוע על רצועת אספלט ברוחב מטרים ספורים בלבד. חוקי תנועה, כלי רכב אחרים ומשתנים נוספים רק תוחמים אותנו עוד ועוד. זה מטשטש את תפיסת המרחב שלנו. הליכה רגלית, לעומת זאת, מאפשרת ספונטניות רבה – לעצור, להתבונן, ללמוד ולהכיר.
4. מגע עם הסביבה הופך כל מקום לבית
הפעולות שהליכה רגלית מסביב לעולם גורמות לאדם לבצע אינן דומות למה שאנו מכירים בשגרה. זה עשוי להישמע פרדוקסלי ביחס לעובדה שמשמעות הנדידה היא לעבור ממקום למקום – אבל משהו בהליכה מקרב ומחבר אותנו לקרקע – פיזית כמובן, אבל גם תודעתית. סלופק מספר כי גילה שהעיסוק בציוד המחנאות, למשל, הוא לא פחות מטקס עתיק יומין שמביא עמו נחמה. הוא ממשיך ומתאר צורה נוספת של חיבור לאדמה: "ספגתי את הנוף באמצעות חוש הטעם על ידי ליקוט קציר של חוואי".
החיבור למקום שמביאה עמה הליכה מסביב לעולם לא נגמרת בפן הפיזי. "התחברתי לידידיי בני האדם בדרכים שלא הייתי יכול לתפוס כעיתונאי שחוצה מפות שתי וערב במטוסי סילון ומכוניות". הרבה אנשים שחוו מפגשים משמעותיים עם בני אדם מתארים את התחושה שמשהו מהם נותר באותו מקום, ושמשהו מהמקום נותר עמוק בתוכם. סלופק מספר כי מצא עצמו מדבר עם זרים לפעמים כעשרים פעם ביום. "אני חלק משיחה המתפתלת בקצב של חמישה קילומטרים בשעה ופרושה על פני שתי המיספרות", הוא מתאר במילים ציוריות. "באופן הזה, הליכה בונה את הבית בכל מקום".
5. ה כ ל נמצא במרחק הליכה
לבסוף, המסע של סלופק הוא שיעור מאלף בפרופורציות. הוא מתאר כיצד בזמן המחקר לקראת המסע, החלפת שני משפטים עם מדענית בקניה שינתה את נקודת המבט שלו. כשרצה להגיע לכפר הסמוך למחנה, שאל את החוקרת הוותיקה האם הוא במרחק הליכה. תשובתה, שלדבריו גרמה לו להרגיש מטופש, הייתה: "הכול במרחק הליכה". כשמה שעומד לרשותך הוא זוג רגליים, השאלה איך להגיע הופכת לבלתי רלוונטית, וזה כאמור, יכול להיות דווקא יתרון גדול. "צוחק, יצאתי אל המדבר" הוא ממשיך בסיפור, "וכבר ההליכה החלה להביא את העולם אליי".
עדיין מתלבטים איך להביא את הפיצה?
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
המדע שמסביר מדוע אנו כל-כך אוהבים לטוס לחו"ל
ההרצאה השבועית של TED: עד כמה חשוב לקום מהכיסא ולהניע את הגוף?
4 סיבות מדוע כדאי לצאת ולפגוש אנשים מתרבויות שונות
עוד מרדיו מהות החיים:
