כיצד פועל מוח של דחיין כפייתי ומדוע כל אחד צריך לדעת זאת
ערימת הכלים שבכיור לעולם לא תנקה את עצמה וכנראה גם לא תפתיע אותנו ותפנה את עצמה למדיח. יש לנו אפוא שתי אפשרויות: להתמרד נגד הדחף הבסיסי ביותר שמבקש מאתנו לעשות הכול מלבד שטיפת כלים, או ליצור נקודה עיוורת בשדה הראייה בכל פעם שאנו עוברים במטבח. אם התיאור התיאטרלי הזה מוכר לכם, סביר להניח שאתם, כמו רבים אחרים, בעלי נטייה לדחיינות.
הגדרה מקובלת של דחיינות היא דחייה או הימנעות מביצוע פעולות או מטלות. לפי הגדרה זו אין איש בעולם שאינו נוטה לדחיינות. לכולנו יצא להעדיף מנוחה או פעילות כיפית על פני משימה משעממת או לא נעימה שצריכה להתבצע. זהו מצב תקין וטבעי שמאפיין את כל בני האדם. אז מתי דחיינות הופכת לנושא שצריך להעניק לו תשומת לב מיוחדת? בשני מקרים: הראשון הוא מצב של דחיינות כפייתית, כלומר כאשר ההימנעות והדחייה משבשות את סדר היום או מפריעות לניהול תקין של החיים. מצב זה רלוונטי להרבה אנשים – אבל לא לכולם. המצב השני כבר נוגע לכלל האוכלוסייה האנושית ומאופיין במשימות ובפעולות שאין להן תאריך יעד או מסגרת זמן חיצונית.
כדי להבין מדוע בכולנו קיימת נטייה לדחיינות ומה המשמעות של דחיינות במשימות ללא תאריך תפוגה, מציע לנו טים אורבן, כותב הבלוג הפופולרי Wait But Why, הצצה אל ראשו של דחיין כפייתי. ככותב מוכשר, הוא לוקח נושא רציני ומטפל בו בדרך משעשעת וחיננית בסיוע איורים פרי עטו. על ידי בחינת מצב הקיצון של דחיינות, מאפשר לנו אורבן ללמוד הרבה גם על המקרים המתונים, ולגלות כיצד האתגר שבהם עשוי להיות מורכב יותר להתמודדות. מומלץ לצפות או לקרוא ללא שהות.
קוף הסיפוקים המיידיים ומפלצת הפאניקה
טים אורבן הוא לא פסיכולוג ואינו מתיימר להציע מומחיות שכזו. מה שיש לו לחלוק עמנו הוא ניסיון אישי וכישרון תיאורי. הוא מעיד על עצמו כדחיין מקצועי ומספר מה זה אומר, או כיצד נראה תהליך חשיבה של דחיין במשימה שגרתית. לבד מכלים בכיור, אחת התקופות שבהן דחיינות באה לידי ביטוי ביתר תוקף היא שנות הלימודים באקדמיה. מרגע שמתפרסם תאריך יעד להגשת עבודה מתחיל מרוץ, אלא שהוא נראה אחרת אצל סטודנטים שונים. סטודנט מן השורה יבצע תכנון לחלוקת העבודה ויתחיל להוציא לפועל את המטלות טיפין טיפין. ככל שיתקדם הזמן לקראת מועד ההגשה יצמח נפח העבודה ואם הכול עבד כשורה, הוא יספיק לסיים לפני המועד, לעשות תיקונים ובדיקות ולהגיש עבודה קצת לפני הזמן.
אצל סטודנט כמו אורבן, או כל דחיין מקצועי, התהליך מתחיל בדיוק באותו האופן, כלומר בחלוקת זמן נכונה ויעילה. אלא שמרגע זה ואילך הרץ לא מזנק. למעשה, הוא ימצא את כל הדברים שאפשר לעשות חוץ מלזנק. המרוץ שלו יתחיל יום לפני תאריך ההגשה והוא ידחס כמה שבועות ללילה לבן. בסופו של דבר הוא יצליח להגיש את העבודה, אבל איש לא ערב לאיכותה וכמובן שהסטרס המלווה את סגנון הביצוע הזה עולה בבריאות פיזית ומנטלית. "אבל אז הגיעה עבודת התזה שלי, בת 90 העמודים, מסמך שאתה אמור לעבוד עליו במשך שנה שלמה", מספר אורבן, "וידעתי שבשביל עבודה כזאת, אין מצב לעבוד בשיטה הרגילה שלי". כאן באה לידי ביטוי תמציתו של הדחיין הכפייתי. גם בשיא המודעות למצבו, הוא לא מוצא את הדחף לבצע את המשימה. איך זה נגמר בסוף? "כתבתי 90 עמודים תוך 72 שעות, מושך לא לילה-לבן אחד, אלא שני לילות לבנים". ואשר לטיב העבודה? לאחר שהוא מהתל בקהל בהומור, מודה אורבן בפה מלא: "זאת הייתה עבודת תזה ממש, אבל ממש גרועה".
אז אחרי שהבנו כיצד פועלים גלגלי השיניים במוחו של דחיין, הגיע הזמן לשאול – מי מסובב אותם? מה גורם לאדם לקחת חלוקת עומס ממוצעת ולהוציא אותה לפועל בשיאים קיצוניים של התחמקות מעבודה ופעילות קדחתנית בלחץ כמעט בלתי אנושי? אורבן מסביר כי במוח של כל אדם יושב "מקבל החלטות רציונלי" והוא זה שעם הידיים על ההגה. זה מסביר מדוע התכנון של אדם רגיל ושל דחיין מקצועי נראים פחות או יותר אותו הדבר. ההבדל מתחיל בביצוע – והוא נובע מתוספת קטנה שיש לכל דחיין. אורבן מכנה אותה "קוף הסיפוק המיידי". למקבל ההחלטות הרציונלי ולקוף הסיפוק המיידי יש מערכת יחסים מורכבת. הם חיים זה לצד זה, אבל יש להם רצונות שונים. "מקבל ההחלטות הרציונלי יקבל את ההחלטה הרציונלית לעשות משהו מועיל", מסביר אורבן, אבל הקוף ישתלט על ההגה ויאמר "אתה יודע מה, בוא נקרא את כל הדף בוויקיפדיה שעוסק בסקנדל של ננסי קריגן וטוניה הרדינג, כי בדיוק נזכרתי שזה קרה פעם". הוא ממשיך בתיאור ההומוריסטי: "ואז נקום ונלך אל המקרר, לראות אם משהו התחדש שם ב-10 הדקות האחרונות. אחר כך ניכנס למערבולת יוטיוב שמתחילה בסרטונים של ריצ'רד פיינמן מדבר על מגנטים ומסתיימת הרבה, הרבה יותר מאוחר כשאנחנו צופים בראיונות עם אמא של ג'סטין ביבר".
כאמור, ההומור לא סותר את רצינות המצב וההשלכות של פעולות – או בעצם אי פעולות – על הדחיין הכפייתי. אורבן מסביר שהקוף הוא משל ליצר הקדום שטבוע בכל בעלי החיים – לעסוק ככל הניתן בכל מה שקל וכיף. "כל מה שאתה צריך לעשות הוא לישון טוב, לאכול טוב, להעמיד צאצאים". אבל מה שעשוי להיות נכון עבור בעלי חיים אחרים, לא בהכרח תקף לבני האדם – שפיתחו מוח מורכב עם יכולות מופלאות לתכנון עתידי – לראות את התמונה הרחבה ולהבין את השלכות המעשים שלנו על הטווח הארוך. לעתים קיימת חפיפה בין הרצון של הקוף לבין זה של מקבל ההחלטות. למשל כאשר אנו נוסעים לחופשה. אבל פרק התכנון של החופשה, לצורך העניין, יכול להוות מכשול גדול ליחסים ביניהם. "עבור הדחיין, חוסר ההסכמה הזה נוטה להסתיים באותו אופן בכל פעם, גורם לו לבלות המון זמן במקום קל וכיף שנמצא לגמרי מחוץ למעגל ההיגיון. אני קורא למקום הזה: 'גן המשחקים האפל'". אבל בגן המשחקים האפל לא נהנים באמת, מסביר אורבן, כיוון שבתת מודע תמיד קיימת תחושת האשמה של הדחיינות.
אז איך בכל זאת דחיינים מוציאים לפועל משימות, גם אם בלחץ? "מסתבר", מגלה אורבן, "שלדחיין יש מלאך שומר, מישהו שתמיד משגיח עליו ושומר על צעדיו ברגעיו הקשים ביותר – מישהו שנקרא מפלצת התבהלה". אם הקוף מייצג את המשיכה למקום הקל והכיף, מפלצת התבהלה מייצגת את יצר הפאניקה שנובע מתאריכי יעד. היא "מתעוררת לפתע בכל פעם שמועד אחרון לעשיית עבודה מגיע קרוב מדי או שישנה סכנה להיות מובך בציבור, אסון-קריירה, או איזושהי תוצאה מאיימת אחרת. והכי חשוב, היא הדבר היחיד שהקוף חושש ממנו". אורבן ממחיש כיצד אפילו לתכנון הרצאת TED שהתבקש להעביר היה זקוק נואשות לשירותיה של מפלצת התבהלה – כדי להתגבר על הדחף לבצע חיפושים חסרי תוחלת ב-Google Earth .
דחיין מתון לא יודע שהוא דחיין
מפלצת התבהלה, אם כן, עשויה להיות שימושית מאוד כאשר יש לדחיין תאריכי יעד. הרי בסופו של דבר, בין אם לקח לנו שנה שלמה ובין אם 72 שעות, העבודה הוגשה במועד. ייתכן שהמתח הנפשי שכרוך בדחיינות הוא מחיר שאנשים מסוימים מסוגלים לשלם ולחיות עמו בשלום. לכן, כאשר אורבן כתב מאמר על דחיינות בבלוג שלו באותה רוח קלילה שבה הוא מעביר את הרצאתו, הוא הופתע מהתגובות הרציניות שקיבל. "מה שהיכה בי היה הניגוד שבין האווירה הקלילה של הפוסט לבין הכבדות של הודעות התגובה בדוא"ל. האנשים האלה כתבו מתוך תסכול עצום וסיפרו על מה שהדחיינות עוללה לחייהם".
בשלב זה אנו חוזרים לשני סוגי הדחיינות שתיארנו בתחילה. לאורבן התברר כי האומללות שאפיינה את התגובות נובעת מהסוג השני של הדחיינות, זו שמטילה את צלה על משימות נטולות תאריך יעד או מסגרת זמן. "אם אתם רוצים קריירה שאתם מתניעים בעצמכם", מסביר אורבן, "אין תאריך יעד התחלתי לדברים האלה, כי שום דבר לא קורה בהתחלה עד שאתם קמים ומחליטים לבצע את העבודה הקשה". בנוסף הוא מתאר סיטואציות נוספות בחיים, לאו דווקא בתחום הקריירה, שגם בהן דחיינות חסרת מסגרת זמן עלולה לפגוע, כמו שמירה על קשר עם המשפחה, טיפוח כושר וקשרים חברתיים וכן הלאה. "אם המנגנון היחיד של הדחיין לבצע את הדברים הקשים האלה הוא מפלצת התבהלה", מסביר אורבן, "אז יש בעיה, כי בכל המצבים האלה, חסרי תאריך היעד, מפלצת התבהלה לא מופיעה".
כאשר המוח שלנו לא מפעיל אזעקה, אנחנו לא מבינים בכלל שדחינו משימה. הדחיינות נשארת בתת-מודע ואנחנו כלל לא מודעים למצבנו. אורבן מתאר דחיינים בלתי מודעים כך: "הדחיינות ארוכת הטווח הפכה אותם למשקיפים בחייהם שלהם". הדחיינות ארוכת הטווח, או נטולת תאריכי היעד, היא זו שמונעת מאתנו לצאת לטיול לקוטב שמתבשל אצלנו כבר עשר שנים, היא זו שמעכבת אותנו בדרך לתואר נוסף, לשינוי קריירה, לשיפוץ הבית ולכל שאר הדברים שכתובים ברשימה מצהיבה, איפשהו בפינה מאובקת בתודעה שלנו. דחיינות כזו משאירה את החלומות שלנו בגדר חלומות ומפריעה לנו להגשים אותם.
אורבן מאמין כי דחיינות שאינה מוגבלת בזמן נוגעת בכולם: "אני לא חושב שקיימים בכלל לא-דחיינים… יכול להיות שאתם לא בבלגנים, כמו כמה מאתנו, אבל זכרו: התרגיל הכי מלוכלך של הקוף הוא כשתאריכי היעד לא נמצאים שם". במילים אחרות – בהיעדר מסגרת זמן, כל אדם נוטה להשהות חלק מהשאיפות שלו, בין אם הוא מסוגל להגיש את העבודה לפני המועד ובין אם הוא ימשיך להגיע לחדר ההגשה עם דופק של אצן אולימפי.
בשלב זה, לו היה פסיכולוג מומחה, היה מציע אורבן פתרונות ודרכים להתמודדות. אלא שהוא איננו מומחה בעל דיפלומה בחקר הנפש. במקום זאת, הוא מציע להתבונן איש איש על שאיפותיו ועל חלומותיו ולשאול את עצמו האם קיים בו אלמנט של דחיינות. כי אם כל השאיפות נטולות מסגרת הזמן שלנו נמצאות בפינה אפלה בתת-מודע, הרי שהצעד הראשון הוא להעלות אותן למודעות ולעמוד מולן פנים אל פנים. ואם בכל זאת אתם רוצים לתרגל קצת דחיית סיפוקים וביצוע משימות כנגד רצונו של הקוף, אתם תמיד יכולים להתחיל במחיקת הנקודה העיוורת לערימת הכלים שבכיור.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
המנגנונים המרתקים שמפעילים את כוח הרצון - המשאב היקר שכל אחד יכול לטפח
מדוע שיעמום הוא חיוני עבורנו וכיצד להפיק ממנו תועלת?
5 פעולות שאנשים מצליחים עושים בבוקר – ויכולות להשפיע על כל היום
עוד מרדיו מהות החיים:
