סרט קצר על קהילה שחייה השתנו בזכות אורחים ארעיים טובי לב
מדינת קנזס בארצות-הברית פרושה ברובה על מישור עצום המכוסה שדות תירס, כותנה וסויה, קילומטרים על גבי קילומטרים. זהו אזור מנומנם, אפילו מונוטוני – בטח לא נוף שמזכיר סיפורי מעשיות. אבל אלו הם רק פני השטח – מתברר שלקנזס יש נטייה קלה להטמין בנופה הצנוע אגדות מרגשות. כאן נולדה דורותי, גיבורת הסיפור הקוסם מארץ עוץ, וזוהי גם התפאורה של סיפור מודרני מופלא, על יער הגחליליות. ההבדל הקטן – האחרון התרחש במציאות.
מעשה שהיה כך היה: תושבי אוברלנד פארק, עיר השוכנת במערב המדינה על הגבול עם מיזורי, נוהגים לצאת ליער המקומי ולטייל בין שביליו. באחד הימים הופתעו לגלות כי בתחתיות גזעי העצים הותקנו דלתות מיניאטוריות. בהמשך נבנו גם בתים קטנים ומתקנים נוספים המעידים על יצורים קסומים שכנראה עברו לשכון ביער. בכפר הזעיר נכתבו מסרים מעודדים ומעוררי השראה ששימחו את התושבים. האחרונים נשבו בקסם 'יער הפיות' והתעלומה המסתורית החלה להעלות חיוך על פניהם. הם הבחינו כי מדי פעם מתווספים בתים חדשים ו'תושבי היער' מזמינים אותם להשאיר פתקים, חפצים וכדומה. מערכת יחסים של ממש נרקמה בין אנשי העיר לבין 'שוכני היער'.
The Gnomist הוא סרט קצר המתחקה אחר המקרה המשונה של היער, אשר זכה לכינוי 'יער הגחליליות' (אולי בשל הימצאותן בסביבה ואולי סתם בשל טבען הקסום). פענוח התעלומה מצליב את סיפוריהן של שתי משפחות שחוו משבר מהותי בחייהן. יד הגורל הובילה כל אחת מהן אל היער מכיוון אחר, ומבלי להיפגש בפועל – הן משפיעות זו על חייה של זו. יער הגחליליות מסייע, להן בפרט ולתושבי העיר בכלל, לקבל מעט נחמה ושמחה בעילום שם ולהביא משב רוח רענן של חיבור בין אנשים זרים.
אלי, הינשופה הקטנה של אמא
בחלל גזע ניצב שולחן עץ קטן, שניכר כי נבנה בעבודת יד. קומקום זעיר ניצב עליו ולצדו כוס תה מהביל. ילדים סקרנים מעלים השערות לגבי זהותם של בעלי הבית המסתוריים, שאינם בנמצא. מסביב, בין עצי היער, ניתן לצפות בבתים נוספים, הכוללים דלתות צבעוניות ומתקנים מיניאטוריים שונים שמרכיבים את הקהילה הדמיונית של יער הגחליליות. זו בהחלט לא אטרקציה לילדים בלבד – גם המבוגרים שיוצאים לטיולים בשבילי היער הסלולים תמהים על תעלומת בתי הגמדים, שהגיעה אף למהדורות החדשות.
אחת הילדות שנהנית לחקור את הבתים הזעירים היא אבי פישר בת ה-7. אמה, קלי, מספרת שהיא רצה בכל פעם שהיא רואה בית ביער. לקלי הייתה בת נוספת: "היא בת 3 לנצח, קוראים לה אלי… היא ממש אהבה את הטבע ואני חושבת שהיה זה בגיל שנתיים שהיא החלה לאהוב ינשופים, היא חשבה שהם מאוד חמודים". בשל נטייתה של אלי להישאר ערה בלילה, משפחתה העניקה לה את הכינוי "ינשופה קטנה".
היציאה ליער עזרה למשפחה להתאוורר מהאבל והם הפכו את הטיול במשעוליו להרגל. כשהחלו להופיע הבתים, הפכה החוויה מסקרנת אף יותר והעצימה את הסחת הדעת מהאסון שפקד את המשפחה. אבל איש מהם לא שיער בנפשו עד כמה ייקשר יער הגחליליות בזכרה של הפעוטה. "נתקלנו בבית שבו אפשר להשאיר פתק לפיה", מספרת קלי. "כתבתי פתק לזכרה של אלי וזה היה ממש כמו מסר בבקבוק". על הפתק נרשם הכינוי של אלי, ינשופה קטנה.
אבי פישר ומשפחתה, כמו שאר תושבי העיר, הבחינו כי ביער מתנהלים חיים של ממש. כך, למשל, גילו באחד הימים קופסאות קרטון ארוזות בתוך גזע עץ חדש, ולמחרת החלל היה מעוצב כמו בית. ביום אחר שביקרו מצאו ספסלים מסודרים בשני טורים ולפניהם חופה לטקס חתונה. כמעט בכל פעם שהגיעו ליער קיבלו את פניהם פרטים קטנים חדשים ומסרי עידוד דוגמת "אתה שייך לכאן" או "טוב לב מתחיל אצלי".
באישון לילה נשמע צלילה של מברגה החודרת אל לוח עץ. ידיים אלמוניות מתקינות דלת נוספת בכפר הפיות. בפעם הבאה שקלי פישר מגיעה עם משפחתה לטיול השגרתי ביער, אבי הקטנה מבחינה בדלת חדשה הצבועה טורקיז ופסלון עץ תלוי עליה. כשבני המשפחה מתקרבים הם מגלים את דמותו של ינשוף זעיר ומתחתיו הכתובת "ינשופה קטנה". בגרון חנוק מספרת קלי: "זה מעשה החמלה היפה ביותר, שאדם יבין את הכאב ויחשוב 'אני צריך לעשות משהו כדי לכבד את החיים הקצרים האלה'". מקימי כפר הפיות הנציחו את זכרה של הילדה, מבלי שיכירו אותה או ידעו מילה על סיפור חייה. כל שהיה בידיהם הוא פתק עם מילים ספורות ושני תאריכים. עתה למשפחה יש מקום מיוחד משלה ביער. בני המשפחה הוקירו את המחווה, אבל כמו שאר תושבי העיר, איש לא יודע מי אחראי להופעת בתי הפיות.
אורחים לרגע עם ידי זהב ומגע של קסם
בסדנה ביתית קטנה רובין פרמפטון עובדת עם שני בניה, פארקר וטיילור: מקדחות, מברגים, צנצנות צבע וקרשים רוקדים בסינרגיה והופכים לספסלים, דלתות, מדרגות, קירות וכל מה שצריך בבית פיות קטן. הסדנה היא למעשה המוסך בביתם החדש של בני המשפחה בעיר אוברלנד פארק. עבודתו של האב מחייבת אותם לעבור דירה בתדירות של פעם בשנה, פחות או יותר. "בהתחלה לא אהבתי את קנזס", מעיד טיילור, הצעיר מבניה של רובין, "אבל אז גילינו את היער". אורח החיים הזמני שלהם ניכר ביצירות, ועדות לכך היא אותן קופסאות קרטון הקטנות שמצאו התושבים באחד העצים.
הטלטלות בחייהם של בני המשפחה גבו מחיר וההורים החליטו להיפרד. רובין מספרת כי בתחילה הם בנו את הבתים ביער עבור עצמם, כדי לתת נחמה לילדיה שחוו את פרידת הוריהם: "הייתי שמחה אם לא היו חשים את כאב הגירושין ואם יוכלו להישאר במרחב הילדות לעוד קצת זמן". המפנה חל כאשר האם ובניה ראו את תגובת התושבים. האושר שזה הביא לקהילה גרם להם להתמכר ולהפוך את הפרויקט לחותם החיובי שלהם על המקום. "להיות עד לאושר הזה ולהיות חלק ממנו… למה שלא תרצה ליצור עוד?" שואלת רובין.
התקנת המבנים החדשים ביער התרחשה כמו מבצע חשאי. טיילור מופקד על השמירה ורובין ופארקר ממהרים להוסיף את היצירות החדשות ולעזוב כלעומת שבאו. זהותם הצליחה להישמר בסוד אפילו מהרשויות, שהסתייגו מהמיזם. כדי לגלות מי עומד מאחורי בתי הפיות, החליטו הרשויות להסיר את אחת היצירות ולחכות לתגובה של היוצרים. פעולה זו השיגה את מטרתה, ומעתה זהותה של משפחת פרמפטון הייתה ידועה לרשויות.
כאן חלה תפנית בעלילה, כיוון שרובין ובניה נאלצו לארוז שוב ולעזוב עוד בית. הרשויות, מצדן, ביקשו שלפני המעבר יוסרו כל הבתים מהיער. בלב כבד, הן בשל המעבר הנוסף והן בגלל הפרויקט שנאלצו לשים לו קץ, ניגשו רובין, פארקר וטיילור ליער והחלו במלאכת הפירוק. כפי שהרכיבו – כך הם מפרקים, באלמוניות שמעניקה החשיכה. הם עוברים בית בית, עד שהם מגיעים לדלת הטורקיז ועליה פסל הינשוף. "אנחנו לא ניגע בזה", אמרה רובין לבניה. וטיילור השיב: "לפחות משהו יזכה להישאר". רובין נזכרת בחורף שבו מצאה את הפתק עם שמה של אלי פישר, הינשופה הקטנה: "עברתי על כל הפתקים… ואז הגעתי אליו והוא פשוט גרם לי לקפוא במקומי… מיד חשבתי – ברור שנבנה דלת עבורה – זה פשוט נראה טבעי, זה נראה כמו הדבר הנכון לעשות". רובין ובניה נסעו ופתחו דף חדש בספר חייהם עב הכרס.
קלי פישר, מלווה בבעלה ובבתה, הגיעו ליער הגחליליות כשהכפר כבר איננו, ורק הדלת של הינשופה הקטנה שלהם עומדת. הם ישבו על הקרקע בשקט כשברקע נשמע ינשוף קורא. מלבד הדלת של אלי הקטנה, מצאו התושבים שהגיעו ליער עוד זיכרון אחד קטן – ספר שעל כריכתו הכיתוב "אבד ונמצא ביער הגחליליות". בכל עמוד הופיע משפט אחד ויחד הם הרכיבו שיר שכתבה אותה יד אלמונית שהכניסה קסם לחייהם. נראה כי מילות השיר מסכמות את החוויה של כל הנוגעים בדבר. וכך כתבה רובין פרמפטון בספרון:
"בלב עיר סואנת ישנו יער קטן קסום ויפה. המקום הזה יכול לשחרר את לבכם לחופשי. אלה החשים עזובים, אבודים או מדוכדכים, ימצאו ביער שאהבה נמצאת בכל עבר.
אתם לא תישכחו מלב, זה מה שהם יאמרו. אנו אוהבים אתכם, אנו נרים אתכם, אתם תמצאו את דרככם.
מרגע שחשתם בטוב לבם וחסדם, קחו אותם עמכם כשאתם עוזבים את המקום הזה וחלקו אותו עם אחרים בעולם הרחב שם בחוץ.
חלקו מעצמכם ותנו להם לראות את כוח טוב הלב, בדיוק כמו שהגחליליות הראו לי".
השיר המלא נכתב בחרוזים ומצורף מטה. הוא משקף את עוצמת החיבור האנושי ואת היכולת של בני אדם להיכנס ללבנו לנצח, גם אם לא פגשנו אותם מעולם.
הסרט הוקדש לזכרה של אלי פישר, 16באוקטובר 2009 – 13 ביוני 2013
Lost and Found in Firefly Forest/ Robyn Frampton
In the midst of a busy city lives a small forest that’s charming and pretty
There’s more to this Forest than some choose to see
This magical place can set your heart free
Those who feel lost, forgotten or down will find in this Forest there is love all around
Beyond the veil of Fireflies lies the power to dry your eyes
Though unseen to the untrained eye they linger among you whispering sweet lullabies
To heal the hurts and lingering pains that drags us down with guilt and shame
You’ve not been forgotten is what they will say
We love you
We’ll lift you
You’ll find your way
You’re stronger than you think you are
You’re not alone
We’ll never be far
What you need is what you’ll find among the ferns and Fireflies
Once you have felt of their kindness and grace, take it with you when you leave this place
Share it with others in the big world out there
Reach out to someone, Show them you care
Share of yourself and let them all see the Power of Kindness Just as the Fireflies have done for me
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מפגש נדיר על גדות הגנגס: מקריות מוחלטת או יד מכוונת?
כיצד הים מחבר בין אנשים - סיפור אמתי על מקריות מדהימה שחוצה יבשות ואוקיינוסים
האיש שנטע במו ידיו יער גדול יותר מסנטרל פארק
עוד מרדיו מהות החיים:
