מה מניע מיליוני בני אדם לעשות טוב לאחרים? המדע מתגייס לענות

לרגל יום מעשים טובים 2019 – מדוע לעשות טוב עושה לנו טוב

בועז מזרחי | 2 אפריל, 2019

ברקע של הפעילות המוחית שלנו – כולל הרגשות שהיא מייצרת – נמצאים כימיקלים שונים שמווסתים אותה. במצב שגרתי, הכימיקלים שומרים עבורנו על טווח מסוים של יציבות מנטלית. ואולם לעתים, הצפה מוגברת של חומרים אלו מובילה לתחושת "היי". זה קורה כמובן כאשר הכימיקלים המופרשים שייכים למשפחת ה-Feel good , שעמה נמנים דופאמין, אוקסיטוצין, אנדורפין וסרוטונין. תחושת ה"היי", שנובעת מהפרשת יתר של הורמונים ומוליכים עצביים אלה, מוכרת למדע משימוש בחומרים סינתטיים מרחיבי תודעה – ובשמם המוכר יותר, סמים אסורים. אבל הגוף שלנו התפתח בצורה שמאפשרת לו ליהנות מ"היי" גם ללא התערבות חיצונית – כשאנו עושים מעשים טובים, למשל.

המגזין הרפואי WebMD פרסם מאמר ובו הכותבת ג'ניפר לרצ'ה-דייוויס משתמשת בביטוי "Helper's high" לתיאור חוויית האושר הכרוכה בעשיית טוב – התנדבות או כל תרומה שהיא לזולת. תחושת ה"היי" שיכולה להציף אותנו כאשר אנו חווים אמפתיה בצורה עמוקה קשורה לאופן שבו המין האנושי התפתח כיצור חברתי, לאבולוציה, להישרדות ובסופו של דבר גם לזהות שלנו.

יום מעשים טובים, אירוע שמקיף מיליונים ברחבי העולם, מספק לנו הזדמנות נהדרת לשים את הזרקור על הפן הבסיסי הזה בטבע האנושי ולהעלות כמה קושיות בנוגע לטיבו. מה גורם להמונים לשים בצד ליום שלם את כל דאגותיהם וענייניהם הפרטיים – ולהקדיש את הזמן לנתינה לאחר?

נולדו להיות טובים

תשובות לשאלות בנוגע לעשיית טוב, עזרה או התנדבות, נמצאות לרוב בתחומי הפילוסופיה והמוסר. ואולם, בעשרות השנים האחרונות החל גם המדע המדויק לתרום לידע בתחום. בתחום הזה ישנם שני היבטים מרכזיים לעשיית הטוב: אבולוציוני-הישרדותי וביולוגי-בריאותי. בשיחה עם פרופסור סטיבן ג. פוסט, מומחה לביואתיקה, לרצ'ה-דייוויס מבררת מה הם למעשה המנגנונים שמניעים את עשיית הטוב וכיצד הם קשורים זה בזה.

פרופסור פוסט מציג את התפיסה האבולוציונית של המעשים הטובים, והולך ישר למקור: "בספרו של דארווין, 'מוצא האדם', הוא מציין את הישרדות החזק רק פעמיים. הוא מציין נדיבות תשעים ותשע פעמים". כמו יונקים נוספים שחיים במסגרות סוציאליות מורכבות, גם בני האדם מסתמכים על אינטראקציה בין פרטים לצורך הישרדותם. התמיכה שאנו מקבלים ונותנים היא נדבך יסודי בשגשוג המין שלנו. מסתתרת כאן הנחת מוצא רחבה יותר, לפיה קיימת הסכמה בקרב בני האדם בדבר עצם החשיבות של הישרדות המין. כדי לחדד את הנקודה הזו אפשר להסתכל עליה מהזווית ההפוכה: האם משנה לזברה כלשהי אם היא האחרונה עלי אדמות לבני מינה? כנראה שלא נוכל לקבוע לגבי זברות, אבל באופן אינטואיטיבי בני האדם רואים חשיבות בהישרדות המין. עוד נחזור לעניין זה ולשאלות הזהות האישית והכללית הנובעות ממנו. אבל עוד לפני כן, איך ההישרדות שלנו קשורה ל"היי" של מעשים טובים?

לרצ'ה-דייוויס מציגה שורה של מחקרים (מפאת העיסוק בטוב-לב לא נשטח את כולם בפניכם), שהוכיחו כי התנהגות אלטרואיסטית קשורה לשיפור הבריאות וכן להארכת תוחלת החיים. פוסט מסביר כי נדיבות, אמפתיה ויישומן בפועל – בדמות התנדבות, למשל – משחררות במוח כימיקלים שנוגדים את האפקט השלילי של הורמוני המתח על משך חייהם של תאים בגוף. "בסופו של דבר, תהליך הטיפוח של מצב רגשי חיובי באמצעות התנהגות פרו-חברתית עשוי להאריך את חיינו", הוא מסכם. ביצוע פעולות לטובתם של אחרים, אם כן, מוביל להפרשה מוגברת של חומרים בגוף, שלא רק גורמים לנו לתחושת אושר, כי גם מסייעים בפועל להישרדותנו. לאור מחקרים אלה, למעשים טובים יש תפקיד כפול ודו-כיווני בשמירה על הישרדות המין האנושי. כשאנו עוזרים לאחרים אנחנו מבטיחים את הישרדותם, והטבע מתגמל אותנו גם בשיפור הסיכויים להישרדותנו אנו. ייתכן שתחושת האושר נועדה לאותת שאנחנו בכיוון הנכון ולעודד אותנו להמשיך בעשייה.

אפקט המראה הביולוגית

בנקודת ההצטלבות של שני השבילים, הביולוגי והאבולוציוני, יש עוד פן אחד חשוב. ירידת המתח שנובעת מפעילות למען האחר מתרחשת הן בקרב המעניק והן בקרב המקבל. מחקרים מצאו כי הצד שזוכה לתמיכה, עזרה ואכפתיות מהסביבה שלו, גם נהנה מירידה בהורמוני המתח. זה די אינטואיטיבי להבנה, כיוון שקבלת העזרה יכולה לפתור מצוקות קיומיות מהותיות. אבל מה שחשוב הוא התרחשותו של אפקט המראה הביולוגי: ירידה בהפרשת הורמוני הלחץ והצפה ב"כימיקלי האושר" משתקפות חזרה מהאנשים שמקבלים עזרה. הביולוגיה מתווכת את הרגשות החיוביים בין שני הצדדים, מבלי שתיווצר ביניהם תגובה כימית ממשית. האלמנט היחיד המשותף לשני הצדדים, שחווים תהליך כימי דומה, הוא אופן תפיסתם את חוויית הנתינה. במילים אחרות, למוסכמות האנושיות ולחוויית המציאות יש יכולת ליזום תהליכים כימיים באמצעים וירטואליים.

וכאן אנו חוזרים לשאלות של זהות. מדוע התפתח מנגנון כה מורכב של עזרה לאחרים. מבחינה סטטיסטית, לאדם יש סיכוי גבוה יותר לשרוד בחברה, אבל מבחינה אובייקטיבית, הפרט יכול להאריך חיים גם ללא עזרה מאחרים או לאחרים. יתרה מזאת, באופן תיאורטי, אדם אמור לשרוד בבדידות מוחלטת אם יוכל להשיג אוכל, מים וחמצן. למרות זאת, מרבית בני האדם לא רואים בכך אופציה רצויה, לא מאמינים שריאלי לחיות ככה, וחלקם אף יאמרו שתנאים אלה אינם בגדר חיים.

נראה שבני האדם זקוקים אלו לאלו כדי לשרוד. הנותן והמקבל הם שני צדדים של אותו מטבע – שניהם מרוויחים מעשיית טוב. בתופעה שאנו נוטים לתפוס כדיכוטומית, טמון למעשה אלמנט של האחדה. מנגנוני ההתקשרות הרגשיים-ביולוגיים שנובעים מתמיכה חברתית נוצרו כדי להגדיל את סיכויי ההישרדות שלנו כמין, ולא כאינדיבידואלים. במילים אחרות, לטבע לא משנה מי יכול לתת ומי זקוק לעזרה – סיכויי ההישרדות של שניהם חשובים בעיניו במידה שווה. כשאנו עושים טוב, אנחנו עושים זאת הן בשם הזהות האישית והפרטית שלנו, והן בשם הזהות הכללית והאנושית. ולכן, כשמיליוני אנשים יוצאים לחגוג את התכונה היפה שניתנה לנו, פתאום זה נראה הרבה יותר טבעי.

תמונת כותרת: Eugenio Marongiu / Shutterstock.com