הקנון העברי הראשון – אילו אוצרות ספרותיים מסתתרים בספר האגדה?

ריאיון עם פרופסור אביגדון שנאן, עורך ההוצאה המחודשת

בועז מזרחי | 6 מרץ, 2016

היצירות הספרותיות הגדולות בכל תרבות הופכות לחלק מהזהות שלה, ובמידה רבה גם מעצבות את מאפייניה. דוסטויבסקי וטולסטוי מסמלים באופן מובהק את התרבות הרוסית, וכך עושים גתה ותומאס מאן עבור התרבות הגרמנית. הרומנים הגדולים והחיבורים הנוספים שלהם משקפים ומבנים בו בזמן את התודעה הקולקטיבית של העמים שמהם יצאו. ואולם, קנון הופך משמעותי באמת כאשר הוא נוגע גם בערכים אנושיים-אוניברסליים.

מהו הדין במקרה של התרבות היהודית? במקרה שלנו התשובה פשוטה למדי – התנ"ך עונה בקלות על הגדרות קנון. אבל האם זה מסתכם בכך? לא ממש. לאורך ההיסטוריה נוצרו חיבורים נוספים שעיצבו את התודעה היהודית והשפיעו גם על תרבויות נוספות. ביניהן אפשר למצוא את המשנה, התלמוד, ספר הזוהר, שולחן ערוך וכן הלאה. המשותף לכל אלה, מלבד היותם חלק מהקנון הספרותי שלנו, הוא העיסוק בהלכה היהודית. בזמן שיצירות אלו ללא ספק הטביעו חותם על העם היהודי – וגם תרבויות אחרות שאבו מהן – היה להן גם צד פחות הלכתי ויותר ספרותי. אנו מכירים אותו בשם 'אגדה'. ברבות השנים הפכו כתבי האגדה נפוצים בספריות של בתים יהודיים תחת האוסף עב הכרס 'ספר האגדה', בעריכת ח"נ ביאליק וי"ח רבניצקי. לאחרונה ראה הספר אור מחודש בהוצאה מעודכנת של כנרת, זמורה-ביתן, דביר, וזו הזדמנות פז להיחשף אליו ולהתוודע למקומו ולחשיבותו בהיסטוריה ובתרבות. אז מה בעצם הסיפור של האגדה?

ואז הגיעו ביאליק ורבניצקי

במאה ה-3 לספירה, מעט לאחר חתימת המשנה, החלו חכמים יהודים ללמוד ולפלפל בקבצי ההלכה היהודית החדשים. היו אלה האמוראים, והם שניסחו וכתבו את התלמוד (הגמרא). בין אותם אמוראים היו גם אנשים עם חשיבה יצירתית ונטייה ספרותית, ולצד התעמקותם בהלכה החלו להפיק גם טקסטים בעלי אופי פיוטי ולא מחייב. הם נשענו אמנם על כתבי הקודש, אך נתנו דרור לדמיון ויצרו במקביל את האגדה – כינוי שניתן לטקסטים לאחר שאוסף הכתבים צבר מסה קריטית.

כל זה כאמור התרחש במאה ה-3 לספירה. ומה עלה בגורל אותם כתבי אגדה? אביגדור שנאן, פרופסור לספרות מהאוניברסיטה העברית, סיפר לנו בריאיון מיוחד כי "לאורך השנים, במסורת דילגו על האגדה. היא הייתה סגורה, ואילו ההלכה היוותה את מרכז הכובד". הטקסטים שהרכיבו את האגדה אמנם נשמרו והועברו מדור לדור במשך מאות רבות של שנים, אך הם היו מצויים בתפזורת ולא זכו להכרה רבתי. האגדה, כדברי שנאן, "הייתה סגורה בפני הציבור. היא נועדה לתלמידי חכמים בלבד". כל זה עתיד היה להשתנות.

ביאליק ורבניצקי שוקדים על מפעל חייהם המשותף. צילום: צבי אורון, מתוך ארכיון הרווארד.

כ-1,600 שנים מהולדתה של האגדה, במקביל לפריחת התודעה הלאומית של עמי אירופה במאה ה-19, החלה לצמוח גם הלאומיות היהודית. בתוך ההקשר האירופי, לדמויות הבולטות בתרבות היהודית של אז היה ברור שמתפקידן ליצור ולהחיות מחדש את הקנון הספרותי של העם היהודי. ומכיוון שחלק מהמאפיינים של ההתעוררות הלאומית היו חילוניים, ספרי הלכה מובהקים לא היו ברירת המחדל. כשחיים נחמן ביאליק ויהושע חנא רבניצקי רצו לכונן את הסיפורת היהודית החדשה, הם פנו דווקא לבן האובד של היצירה היהודית – הטקסטים של האגדה, שאותם כינה ביאליק "עתיקי גווילים" ו"ישני אבק" בשירו 'לפני ארון הספרים'.

ביאליק ורבניצקי ראו באגדה אוצר ספרותי עלום שהיה טמון במחסן התודעתי של התרבות היהודית. התחדשות התרבות העברית סיפקה הזדמנות לרענן את הטקסטים וליצור אוסף אחוד וערוך שלהם, הלא הוא ספר האגדה. פרופסור שנאן, שערך ופירש את הגרסה המחודשת של הספר, מסביר כי מטרת ביאליק ורבניצקי הייתה ליצור "אוסף סלקטיבי מסונן, ערוך ומפורש של מיטב סיפורי האגדה של חכמי ישראל, כפי שראו אותה העורכים". השורה האחת הזו מסכמת פרויקט בקנה מידה בלתי נתפס: איסוף של כ-6,000 קטעי טקסט ממקורות שונים, תרגומם מארמית לעברית ועריכתם המחודשת – עבודה שנמשכה קרוב ל-30 שנה.

דיונים על ביולוגיה עם חכמי רומא

"זה דורש הרבה מאוד עוז וחוש חינוכי וספרותי – שלביאליק ורבניציקי היו", אומר שנאן. "הם היו יושבים באודסה, קוראים אלפי טקסטים, מתרגמים, מפרשים ומנקדים מחדש, ועורכים אותם לספר". אוקיי, אז יש טקסט יהודי עתיק שקצת הוזנח, אבל מה כל-כך משך את ביאליק ורבניצקי דווקא אליו, ומה הפך אותו בהמשך לנדבך כה מהותי בתרבות העברית? כדי להבין את זה, שאלנו את פרופסור שנאן מה הייתה מטרת האגדה במקור ומדוע נוצרה מלכתחילה? "הייתה לכך סיבה משולשת" הוא מסביר, "לפרש ולהבין את דברי חז"ל, לחפש ערכים חינוכיים – כלומר היבט אקטואלי – ובנוסף היה לכך ערך אסתטי-ספרותי". התוצאה של התפלספות האמוראים היא אוסף רחב מאוד של רעיונות בנושאים כמו ערכים, טבע, שפה, אסטרונומיה, יחסי משפחה, בריאות, חברות, צדק, הומור, ביולוגיה עזרה הדדית וכן הלאה.

כך, למשל, תוכלו ללמוד מפרק "נשמתו של אדם", קטע המתאר דיון שהתקיים בין רבי יהודה הנשיא לבין שר רומי בנושא היווצרות העובר:

אָמַר לוֹ אַנְטוֹנִינוּס לְרַבִּי: נְשָׁמָה מֵאֵימָתַי נִתְּנָה בָּאָדָם, מִשְּׁעַת פְּקִידָה אוֹ מִשְּׁעַת יְצִירָה? אָמַר לוֹ: מִשְּׁעַת יְצִירָה. אָמַר לוֹ: אֶפְשָׁר חֲתִיכָה שֶׁל בָּשָׂר עוֹמֶדֶת שְׁלוֹשָׁה יָמִים בְּלֹא מֶלַח וְאֵינָהּ מַסְרַחַת? אֶלָּא מִשְּׁעַת פְּקִידָה. אָמַר רַבִּי: דָּבָר זֶה לִמְּדַנִי אַנְטוֹנִינוּס וּמִקְרָא מְסַיְּעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּפְקֻדָּתְךָ שָׁמְרָה רוּחִי" (איוב י, יב) (סנהדרין צא ע"ב).

פירוש:

אַנְטוֹנִינוּס — שר רומי (ויש אומרים שהוא הקיסר מרקוס אאוּרליוס), שמקורות רבים מספרים על קשריו המיוחדים עם רבי יהודה הנשיא. שְׁעַת פְּקִידָה — רגע ההפריה של הביצית. יְצִירָה — יצירת דמותו הראשונית של העובר. מַסְרַחַת — מתקלקלת. מִקְרָא מְסַיְּעוֹ — יש פסוק התומך בדעתו. “וּפְקֻדָּתְךָ" — מלשון פקידה.

בפרק אחר תמצאו רעיון אוניברסלי העוסק ביחסי אנוש:

חִזְקִיָּה אָמַר: גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁכָּל הַמִּצְווֹת כָּתוּב בָּהֶן: “כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ… תֹּעֶה" (שמות כג, ד), “כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שׂנַאֲךָ" (שם שם, ה) “כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר" (דברים כב, ו) — אִם בָּאָה מִצְוָה לְיָדְךָ אַתָּה זָקוּק לַעֲשׂוֹתָהּ, וְאִם לָאו, אִי אַתָּה זָקוּק לַעֲשׂוֹתָהּ. אֲבָל הַשָּׁלוֹם מָה נֶאֱמַר בּוֹ? “בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" (תהלים לד, טו) — בַּקְּשֵׁהוּ בִּמְקוֹמְךָ וְרָדְפֵהוּ מִמָּקוֹם אַחֵר (ויק"ר ט, ט; ירושלמי פאה א, א; דרך ארץ זוטא, פרק השלום, ד).

פירוש:

גָּדוֹל — ראו קטע ג. זָקוּק — חייב. מְקוֹמְךָ — מקום מגוריך.

וקטע נוסף ממחיש את האופי הפנטסטי, האגדי של הטקסט ומשקף את הערך הספרותי והיצירתי שלו:

מַעֲשֶׂה בְּרוֹכֵל אֶחָד שֶׁהָיָה מְחַזֵּר בָּעֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת לְצִפּוֹרִי וְהָיָה מַכְרִיז וְאוֹמֵר: מִי מְבַקֵּשׁ לִקַּח סַם חַיִּים? הָיוּ הַכֹּל מִתְכַּנְּסִים וּבָאִים אֶצְלוֹ, וְאוֹמְרִים לוֹ: תֵּן לָנוּ סַם חַיִּים. הָיָה רַ' יַנַּאי יוֹשֵׁב וּפוֹשֵׁט בִּטְרַקְלִינוֹ, שָׁמַע שֶׁמַּכְרִיז: מִי מְבַקֵּשׁ סַם חַיִּים? אָמַר לוֹ: בּוֹא וַעֲלֵה לְכָאן וּמְכֹר לִי. אָמַר לוֹ: לֹא לְךָ וְלֹא לְשֶׁכְּמוֹתְךָ. סִרְהֵב בּוֹ וְעָלָה אֶצְלוֹ. הוֹצִיא לוֹ סֵפֶר תְּהִלִּים וְהֶרְאָה לוֹ פָּסוּק: “מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים" (תהלים לד, יג); מָה כָּתוּב אַחֲרָיו: “נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע" (שם שם, יד). אָמַר רַ' יַנַּאי: אַף שְׁלֹמֹה מַכְרִיז וְאוֹמֵר: “שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ" (משלי כא, כג).

אָמַר רַ' יַנַּאי: כָּל יָמַי הָיִיתִי קוֹרֵא אֶת הַפָּסוּק הַזֶּה וְלֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ הֵיכָן הוּא פָּשׁוּט, עַד שֶׁבָּא רוֹכֵל זֶה וְהוֹדִיעַ (ויק"ר טז, ב; עבודה זרה יט ע"ב).

פירוש:

מְחַזֵּר — מסתובב. לִקַּח סַם חַיִּים — לקנות סם (נוזל או אבקה) הנותן חיים לבעליו. פּוֹשֵׁט בִּטְרַקְלִינוֹ — לומד פסוקים (על פי הפשט) בחדר אורחים מפואר שבביתו. סִרְהֵב — הפציר. שְׁלֹמֹה — מחבר ספר משלי. הֵיכָן הוּא פָּשׁוּט — עד כמה יש להבינו כפשוטו.

פרופסור אביגדור שנאן: "קנון האגדה הוא היחיד מסוגו". צילום: zeevveez.

הכלאה בין מקורות יהודיים ואסתטיקה פואטית

ההכלאה בין התוכן העמוק וההיבט הספרותי כנראה קלעה היטב לטעמם של ביאליק ורבניצקי ברוח התקופה, ומסתבר שגם לטעמו של ארון הספרים העברי הביתי. ולא בכדי. העורכים טרחו ועמלו רבות לסנן ולעברת את קבצי האגדה, וחשוב לא פחות – הוסיפו פירוש שמסייע לקורא המודרני להתחבר. הם אף נטלו חופש יצירתי לבצע שינויים היכן שנדרש בעיניהם, וזאת כדי להנגיש את האוצר לכולם. בהיבט זה, "ביאליק ורבניציקי חשבו על הכלל. הם ביצעו דמוקרטיזציה של האוצר הספרותי היהודי", מסביר שנאן.

בגרסה שבעריכתו, כמאה שנה לאחר ההוצאה הראשונה, היה דרוש שיפוץ נוסף – וגם כאן לא דובר בעבודה פשוטה. שבע שנים עמל שנאן על העריכה המחודשת בסיועם של רבים וטובים. בהקדמה לספר הוא כותב: "זה למעלה ממאה שנה לא נעדר 'ספר האגדה' ממדפי חנויות הספרים, והפוקדים את החנויות הללו ממשיכים לגלות בו עניין כבראשונה". מטרתו בעריכה המעודכנת הייתה להבטיח שספר האגדה "ימשיך לעשות כך לאורך ימים ושנים – ספר לדורות – ונמצא שמם של ביאליק ורבניצקי מתנוסס בגאון עוד ימים רבים על מפעל מפואר זה".

אחת הגדולות שמצא שנאן בספר האגדה היא קיומן בכפיפה אחת של רעיונות יהודיים לצד אוניברסאליים, והכול תחת מעטה ספרותי. כך, למשל, אחד הפרקים האהובים עליו עוסק ביוסף ואחיו. "סיפור שביאליק ורבניציקי הפכו לרומן של ממש, מורכב בעלילתו עם דמויות חיות ועשירות". מאידך, הוא התחבר מאוד גם לפרקים שבהם היו "שאלות שבאמצעותם ניתן להדריך את האדם ביומיום, קונפליקטים שכולנו מתמודדים אתם". ספר האגדה, לדבריו, הוא פרויקט חילוני במהותו, שמבוסס על הלכה, אבל הוא לא תחליף שלה, כי אם מהווה יצירה אסתטית בפני עצמה – וכך הוא ממליץ לגשת אליה.

"בסופו של דבר מדובר ביצירה ספרותית לכל דבר ועניין, שמבוססת על הטקסטים היהודיים העתיקים", מסכם שנאן, ומוסיף: "זהו שער לעולם שלם וקסום של מסורת, לא מאיים, עם הרבה דמיון והרבה ציוריות – בחזקת דע מאין באת".

ספר האגדה, בעריכת פרופסור אביגדור שנאן, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, דביר (2015).