מדוע פתרונות יצירתיים לבעיות נובעים דווקא מתוך אתגרים גדולים?
בספרון הוראות ההפעלה של המוח האנושי מופיע סעיף חשוב: "על המוח לצמצם ככל הניתן את אי הוודאות, ולשאוף לידיעה רחבה ככל הניתן ואף לניבוי עתידי של אירועים והתרחשויות, מתוך שאיפה ליצור מענה הולם לכל תרחיש אפשרי". האדם הוא כנראה היצור ששכלל את היכולת הזאת ברמה הגבוהה ביותר. הצלחנו לעצב לעצמנו מציאות שבה חוסר הוודאות שבהישרדות נמוך לאין שיעור בהשוואה לעבר או ליצורים אחרים. אתם יכולים לכנות זאת – אזור הנוחות הקיומי.
בקרב רבים קיימת נטייה להאמין שאנחנו מתפקדים במיטבנו כשהכול ברור לנו מראש ופועל על פי התבניות שיצרנו, כמו מכונה משומנת. כך, כשהדברים אינם עובדים על פי התכניות שלנו וכשהסדר הטוב משתבש, נדמה שאנו יוצאים מאיזון ומוטלים אבודים אל עולם של כאוס. הכותב הכלכלן והעיתונאי טים הארפורד, חושב אחרת. הארפורד מאמין כי בני האדם חיים במציאות שבה פתרונות מוכנים מראש כבר לא מספקים מענה לשלל האתגרים והשינויים הקיצוניים והמהירים שמתרחשים. על כן הוא מציע להשתמש בכלי נוסף שמופיע בספרון ההפעלה של המוח – יצירתיות ואלתור.
יש דרכים רבות להגביר את החשיבה היצירתית, אבל הארפורד טוען שהרבה פעמים כלל לא צריך להתאמץ; הנטייה ליצירתיות קיימת באופן מובנה בתוך הבעיה עצמה, וכל שעלינו לעשות הוא לאמץ את האתגר או את האי-סדר שנזרקנו לתוכו. בהרצאה מרתקת הוא מדגים כיצד קבלה של הנסיבות "השליליות" הביאה ליצירת אלבומי מוזיקה משובחים, ומסביר כיצד אנו יכולים לרתום את הלקח מסיפורי ההצלחה הללו גם לחיינו.
פסנתר פגום בערב גשום בגרמניה
אף על פי שרוב האתגרים לא מערערים את אזור הנוחות הקיומי שלנו, אין זה מוריד מהחשיבות שאנו מייחסים להם. כזה למשל הוא המקרה של נגן הפסנתר והמלחין האמריקאי קית' ג'ארט. הארפורד מספר כי ב-1975 הגיע ג'ארט לנגן בקונצרט בגרמניה. כשעלה לבחון את הפסנתר שהועמד לרשותו – עליו הוא עתיד להופיע בעוד מספר שעות – גילה כי ההפקה סידרה לו כלי נגינה מרופט ובלוי, שחלק מקלידיו מזייפים והחלק האחר נתקעים. הוא הודיע חגיגית לאמרגנית, נערה מקומית בת 17, שהוא לא עולה לנגן על הפסנתר הזה מול קהל של 1,400 אנשים ושההופעה מבוטלת אם היא לא משיגה פסנתר חדש.
הנערה האומללה לא הצליחה להשיג פסנתר, ובייאושה "יצאה החוצה ועמדה בגשם", מספר הארפורד, "לדבר עם קית׳ ג׳ארט, ולהתחנן בפניו לא לבטל את הקונצרט". כנראה שלבו של הפסנתרן נכמר למראה הצעירה, והוא החליט לעלות להופיע למרות הנסיבות הבלתי אידיאליות בלשון המעטה.
ג'ארט לא התעלם ממצבו העגום של הפסנתר ונאלץ לבצע מניפולציות מוזיקליות כדי להתחמק מהקלידים המזייפים ומהצליל החלש. הוא התמקד בטונים האמצעיים וניגן רצפים עמוקים כדי להתגבר על הצליל הדל. ההקלטה של המופע באותו לילה גשום בקלן 1975, הפכה לאלבום הפסנתר ולסולו הג'אז הנמכרים ביותר בהיסטוריה.
"לקית׳ ג׳ארט הוגש בלגן. הוא אימץ אותו לחיקו, וזה נסק", אומר הארפורד. "אני חושב שאנחנו צריכים ללמוד להעריך את היתרונות הנובעים מהתמודדות עם קצת אי-סדר". לדבריו, הסיפור של ג'ארט והפסנתר הפגום הוא ממש לא אירוע מבודד ואקראי. בשורה של מחקרים פסיכולוגיים מופיע בדיוק אותו הדפוס – מעט בלגן בתהליך העבודה משפר את התוצאות הסופיות בצורה ניכרת.
כך למשל ניסוי בתיכון גילה כי תלמידים שלמדו טקסטים עם גופן קשה לקריאה השיגו ציונים גבוהים יותר במבחנים מאשר תלמידים שלמדו עם גופן סטנדרטי ונוח. הארפורד מסביר כי "הגופנים הקשים האטו אותם, והכריחו אותם לעבוד קשה יותר, לחשוב לעומק על תוכן הטקסט שבפניהם, לפרש אותו".
מחקר נוסף מצא כי סטודנטים בעלי יכולת נמוכה לסנן רעשים סביבתיים גילו סיכויים גבוהים להגיע להישגים משמעותיים, כמו פרסום ספר או אלבום מוזיקה. "הסחות הדעת היו למעשה עדות לכישוריהם היצירתיים. הם יכולים היו לחשוב מחוץ לקופסה מפני שהקופסה שלהם הייתה מלאת חורים". דוגמה נוספת עלתה בניסוי שבדק כיצד קבוצה של חברים המכירים אלו את אלו פותרים תעלומות בלשיות. התוצאות הראו כי הסיכוי לפענוח נכון עלה במידה רבה כשאדם זר צורף לצוות החברים. במקרה הזה תחושת המבוכה מנוכחותו של הזר הוציאה את הנבדקים מאזור הנוחות ושיפרה את הישגיהם.
מה המנגנון שהופך את הכאוס לחיוני?
המשותף לסטודנטים שנחשפו לגופן קשה, לאלה שהתקשו בסינון רעשי הסביבה ולבלשים המובכים הוא שההפרעות חידדו את התהליכים המנטליים שלהם. חישבו לרגע על המוח כעל מערכת טייס אוטומטי. כל זמן שתנאי הטיסה נוחים והמערכת מכירה את המסלול והיעד, היא רדומה; שורפת אנרגיה ומבצעת פעולות ידועות מראש כמעט בעצימת עיניים. אולם ברגע שמשהו חריג מתרחש, כל המערכות מתעוררות לפעולה ומזנקות באחת כדי לתת מענה למצב החדש שהתפתח. הכאוס הוא כמו מתג הפעלה למנגנון היצירתיות.
יש אנשים שהתברכו בחשיבה יצירתית מופלגת המלווה אותם בכל צעד, אך אצל רוב האנשים ברירת המחדל היא מנגנון הטייס האוטומטי כך שהיצירתיות זקוקה לדחיפה קלה. אין זה אומר שמנגנון הטייס האוטומטי אינו מבורך. למעשה זהו יתרון אדיר שפיתחנו כדי לפנות למוח משאבים לעסוק בדברים נוספים מלבד הישרדות, אך האירוניה היא שכדי לפתח את הצד הלא-הישרדותי של חיינו; המדע, האמנות או הרוחניות, עלינו לצאת שוב מאזור הנוחות הקוגניטיבי.
הסוד להפקת תועלת מהכאוס הוא בדרך שבה אנו תופסים אותו. "ההפרעות הללו מסייעות לנו לפתור בעיות, גורמות לנו להיות יצירתיים יותר", אומר הארפורד, "אבל אנו לא מרגישים שהוא [הכאוס] עוזר לנו. אנו מרגישים שהוא מפריע לנו… ולכן אנו מתנגדים לו". עצתו? אל תתנגדו לכאוס, אמצו אותו.
נכון, אנחנו מעדיפים להשיג מקסימום תוצאות במינימום מאמץ, זה הדבר ההגיוני לעשות. אבל זה לא בהכרח מוביל לתוצאות, בייחוד כאשר אנו עומדים בפני אתגרים מורכבים או כאלה שנחתו עלינו בהפתעה. "אתם מוסיפים אקראיות בשלבים ההתחלתיים, אתם מבצעים מהלכים נועזים ומנסים דברים טיפשיים שלא אמורים לעבוד, וזה לרוב יגרום לפתרון הבעיות לעבוד טוב יותר", אומר הארפורד. במילים אחרות, הפכו את הבלגן לכלי עבודה, שלבו אותו באופן יזום בתהליכי העבודה או אל מול בעיות מורכבות ותנו לו להפעיל את כל מערכות החירום שלכם.
הארפורד פתח את הרצאתו בסיפור על מוזיקה והוא מקנח באותו נושא. בראיין אינו הוא מוזיקאי שניצב מאחורי הקלעים של אלבומי רוק מפורסמים, ועבד עם אמנים כמו דייוויד בואי, U2, קולדפליי ועוד. התפקיד שלו בהפקה היה להיות 'מתג הכאוס', כלומר לגרום ליוצרים לעבוד קשה על ידי כך שזרה אי נעימות, אקראיות, אלמנטים של הפתעה ושאר משימות בלתי הגיוניות בעליל. אפשר לומר שאינו היה שם פשוט כדי להפריע למוזיקאים לעבוד.
"אחת הדרכים שבהן נקט כדי ליצור אי-סדר היא שימוש בחפיסת קלפים", מספר הארפורד. "קלפים אלו נקראים ״אסטרטגיות עקיפות״, הוא פיתח אותן ביחד עם חבר. בכל פעם שנתקל במחסום יצירתי בסטודיו, בראיין אינו שלף את אחד מקלפיו באופן אקראי וביקש מהלהקה למלא אחר ההוראות הכתובות בכרטיס". וכך במקום לשבת ולנגן בנחת באולפן, מצאו את עצמם חברי הלהקה מחליפים ביניהם כלי נגינה וממלאים משימות נוספות ברוח זו. אפשר לטעות ולחשוב שמדובר בהפעלה נחמדה של שבט צופים, אבל הארפורד אומר בנחרצות כי "חברי הלהקה שנאו אותם". באחד המקרים "פיל קולינס, למשל, נהיה כל כך מתוסכל שהוא החל לזרוק פחיות בירה לכל הכיוונים". יחד עם זאת, למרות התסכול, מוזיקאים רבים שילבו את הקלפים בעבודה שלהם כי הם הבינו ש"זה שאתה לא אוהב משהו, לא אומר שהמשהו הזה לא עוזר לך".
הסיפורים הללו של הארפורד מוכיחים כי פעמים רבות היכולת שלנו להתגבר על אתגרים נובעת דווקא מתוך הבלתי צפוי, וזה כנראה הפרדוקס הגדול; אף על פי שאנחנו מתוכנתים לעשות הכול כדי למזער את אי הוודאות לדעתו של הארפורד "כולנו צריכים מפעם לפעם לשבת ולנסות לנגן על הפסנתר הבעייתי".
המסר הרחב יותר של אפקט 'מתג הכאוס' מרמז שככל שאנו לומדים יותר על טבע האדם, תמונת החיים שלנו הולכת ונחשפת כסימפוניה עשירה ומורכבת – כזו שנדמה כי בכל האזנה לה אנו מזהים צליל חדש, גוון הנוסף לשפע שכבר קיים.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מדוע אנו מקבלים את הרעיונות הטובים ביותר במקלחת?
7 דרכים בהן מתח יכול להשפיע עלינו לטובה
מדוע שיעמום הוא חיוני עבורנו וכיצד להפיק ממנו תועלת?
עוד מרדיו מהות החיים:
