מהי הנקודה שבה הביטחון העצמי שלנו מתחיל לשגשג?

כיצד נוצר חוסר ביטחון - ומה עושים כדי להפוך את היוצרות

בועז מזרחי | 22 אוקטובר, 2017

מאיה אנג'לו הייתה משוררת וסופרת מהמוערכות ביותר בארה"ב של המאה ה-20. לאורך חייה היא פרסמה עשרות חיבורים ספרותיים ונחשבת עד היום ליוצרת פורה ומעוררת השראה. סת גודין, אחד ממומחי השיווק הגדולים בעולם, פיתח תיאוריות עסקיות שנלמדות בפקולטות למנהל עסקים, תקשורת ושיווק באוניברסיטאות ברחבי הגלובוס, ושמו הולך לפניו. השם הבא, גם אם כנראה פחות מוכר, הוא חשוב, בין היתר כי הוא חולק מכנה משותף עם שני קודמיו: קארל ריצ'רדס עוסק בתכנון כלכלי ופרסם טור ב- New York Times על תופעה המשותפת לו, לאנג'לו ולגודין. לתופעה קוראים "סינדרום המתחזה", וייתכן מאוד שגם אתם שותפים לה.

למרות ההצלחה העצומה בכל קנה מידה שלה זכו מאיה אנג'לו וסת גודין, ריצ'רדס מספר ששניהם הודו בעבר כי מדי פעם קיננה בהם התחושה שהם מזייפים ושהציבור יעלה על ההתחזות שלהם. אותה תחושה עלתה אצל בריצ'רדס ולכן הוא ניסה לחקור אותה ולהבין מה גורם לנו לפקפק בהצלחה של עצמנו, שאלה שבעיקרה קשורה לביטחון עצמי.

זה קורה גם לנשיאי ארה"ב

לכולנו יש שאיפות שהיינו רוצים להגשים. מה עוצר אותנו מלעשות זאת? מכלול אדיר של מנגנונים פסיכולוגיים, אבל זה שלשמו התכנסנו הוא הספק העצמי. כשהמחשבות מתחילות לנתח איך נעשה, למה וכמה, כמעט בלתי נמנע להציב קשיים בפני עצמנו. "כשאתם הולכים בשביל הזה", אומר ריצ'רדס, "אתם כנראה תפגשו ב'דבר' הזה, בחשש הזה שאתם נתקלים בגבולות היכולת שלכם". היציאה מאזור הנוחות שלנו כרוכה בספקות מעצם הגדרתה, ואחד הבולטים הוא התחושה שאנו עובדים על כולם ואנחנו לא באמת מספיק טובים במה שאנו עושים, או רוצים לעשות. זה מאוד בולט בעיסוקים חדשים אבל יכול לבוא לידי ביטוי גם בפעילות היומיומית שלנו – אנחנו לא באמת בקיאים במקצוע שלנו, אנחנו לא בכושר כמו שנדמה לסביבה או שאנחנו לא חזקים מנטלית כמו שאנו מציגים כלפי חוץ.

סת' גודין, אחד האנשים המשפיעים בכלכלה העולמית ועדיין מפקפק. jurvetson.

ריצ'רדס מאמין שהדרך להתמודד עם סינדרום המתחזה מורכבת משלושה שלבים. ראשית, צריך לדעת להגדיר את החשש ולקרוא לו בשם – סינדרום המתחזה. שנית, להבין שזו תופעה רחבה מאוד שקיימת גם אצל האנשים המצליחים בעולם. "שמעתי שגם נשיאי ארה"ב יכולים להרגיש ככה", הוא מספר. "בפעם הראשונה שהם מוצאים את עצמם לבד בחדר הסגלגל הם חושבים לעצמם 'אני מקווה שאף אחד לא יגלה שאני כאן'". השלב השלישי הוא לקבל את סינדרום המתחזה כ"ידיד ותיק".

הפתרון של ריצ'רדס מאוד מעשי – "להזמין אותו [את הספק העצמי] פנימה ולהזכיר לעצמנו למה הוא שם ומה המשמעות שלו". אז מדוע באמת הוא שם ומה המשמעות שלו? "אני חושב שחלק מסינדרום המתחזה מגיע מתחושת ענווה טבעית לגבי העבודה שלנו", הוא מסביר. "זה בריא, אבל יכול לחצות בקלות את הגבול לפחד משתק".

ייתכן ששורש העניין טמון בהרגלים תרבותיים. במהלך חיינו לימדו אותנו שחייבים לעבוד קשה על מנת להשיג תוצאות. כשמשהו בא לנו בקלות, לעתים הנטייה היא לחשוב שלא עבדנו קשה מספיק ולכן התוצאה בהכרח לא מספיק טובה. כאמור, זה קורה גם לנשיאי ארה"ב. ואולם, דברים שבאים לנו בקלות הם הכישרונות שלנו, וחשוב להכיר בהם ולטפח אותם בדיוק כמו שחשוב לשמור על צניעות ביחס אליהם. גישה זו ממחישה מדוע כדאי ללמוד לחיות עם הסינדרום כפי שמציע ריצ'רדס. המודעות לסינדרום והקבלה שלו כשחקן לגיטימי בחיינו מוציאה ממנו את העוקץ. הוא שם כדי להזכיר לנו לשמור על צניעות ולאפשר לנו להתבונן על פעולותינו מהצד עם ביקורת – בונה כמובן. הפעולה הזו למעשה מנטרלת את החשש מיציאה לדרכים חדשות.

האומץ לקבל חוסר שלמות

ברמת המאקרו, ביסודו של סינדרום המתחזה עומדת שאלה של ביטחון עצמי. כפי שכבר רמזנו, לביטחון עצמי יש אבות חברתיים-תרבותיים, והיכרות עמם מסייעת להבין טוב יותר את אותו מנגנון שגורם לנו להרגיש שאנו מוליכים שולל את הסביבה, כמו גם תהליכים פסיכולוגיים נוספים. ארגון בשם The School of Life, מייסודו של הפילוסוף אלן דה בוטון, פתח את שאלת ההיסטוריה הפסיכולוגית שלנו בווידיאו שמגלה כמה דברים מפתיעים ומספק הסבר מעמיק לנושא הביטחון העצמי, לגלגוליו ולשורשים ההיסטוריים-תרבותיים שלו.

"מעורר יראת כבוד להבין כמה הישגים אדירים לא היו תוצאה של כישרון-על או ידע טכני, אלא פשוט תחושת הריחוף של הנפש שאותה אנו מכנים ביטחון עצמי". המשפט הזה בסרטון מתמצת היטב את מעלותיו של הביטחון העצמי, אבל מדוע הוא כל-כך נדיף וקשה לשימור? על פי הגישה שמובאת לפנינו, מדובר בשרידים היסטוריים של מבנים חברתיים נוקשים. "במשך אלפי שנים לרובנו לא היו הזדמנויות לתקווה… הכישור הפסיכולוגי המרכזי להישרדות היה להרכין ראש ולשמור על ציפיות נמוכות". נסו להעלות בדמיונכם חקלאי במצרים העתיקה שעבורו מלך היה בחזקת אל. אפילו בשלבים מאוחרים יותר, בימי הביניים, מעמד הצמיתים היה כפוף לאצולה ברמה של תלות הישרדותית.

עד כמה אדם במצב זה יכול לתת דרור לשאיפותיו? ניתן לומר במידה רבה של הסכמה שהגשמה עצמית היא מושג שלא היה בלקסיקון של האדם לאורך רוב ההיסטוריה. כמובן שביטחון עצמי הוא לא המצאה של העידן המודרני, אבל היישום שלו לצורך שגשוג מעולם לא התקרב לקנה המידה שמתאפשר לנו היום. ועדיין, רוב בני האדם עדיין נאבקים למצות את הפוטנציאל של הביטחון העצמי המגולם ברוח הזמן.

אנו סופגים מהסביבה את הרעיון של שהייה באזור הבטוח בכל מיני רמזים מעודנים. המסרים הללו – שיכולים להגיע מההורים, ממסגרות חינוכיות וממעגלים חברתיים – לא נועדו להחליש, כי אם לגונן: "אסטרטגיית הישרדות ובריחה מהשפלה", שמא ניחשף במערומינו. כאן נולד גם סינדרום המתחזה, כי אם הסביבה הקרובה שדואגת לנו מבקשת לשמור עלינו מוגנים מ'הרפתקאות', אולי באמת אנחנו לא מספיק טובים בכדי לצאת אליהן?

אנו נושאים על כתפנו את משאם של דורות שחיו במציאות אחרת. אז איך מורידים את התיק הכבד הזה, מניחים אותו בצד הדרך ויוצאים למסע קלי רגליים? בשתי מילים – חשיבה ביקורתית. כדי להתגבר על היסטוריה בת אלפי שנים של צייתנות עיוורת וחשיבה בתוך מסגרות מקובעות, עלינו לקחת צעד אחורה ולבחון מחדש את התפיסות שלנו. חלק מתהליך ההתבגרות הוא עצמאות מחשבתית.

מרכיב חשוב נוסף הוא "האומץ לקבל חוסר שלמות". ראש וראשון ליצירת חוסר ביטחון הוא החשש מכישלון, גם אם הוא מדומה כמו במקרה של סינדרום המתחזה. שאיפה לשלמות היא לא יותר מאגדה אורבנית. למעשה, סביר להניח שאין סיפור הצלחה בכל ההיסטוריה שהתרחש בשלמות. אלא שלרוב אנו נחשפים רק לצד הזה של הסיפור. גאונים רבים עברו תקופה שמכונה "הפרק החסר", נתח ביוגרפי לוט בערפל שקדם לפרסום ולהצלחה שלהם. השאיפה לשלמות יכולה להועיל אם אנו מבינים שהיא רק תיאורטית. הרי אם ננסה להגיע לשלמות מעשית לא נוכל אפילו לצחצח שיניים כמו שצריך.

המסקנה כאן מחזקת את דבריו של ריצ'רדס: הדרך להתגבר על החסמים הפסיכולוגיים כרוכה בהיכרות עמם, הבנת השורשים שלהם, וקבלתם לחיינו מתוך שאיפה למנף אותם לפעולה וליוזמה. בנקודה שבה אנו רותמים את החששות לטובתנו, אנו משחררים את הפקק ומאפשרים לביטחון העצמי לפרוץ ולשגשג.