שיעור לחיים מאריק זאבי: אל תהססו להשתמש בהומור עצמי

פרק מספרו של אריק זאבי – לנצח בקרבות היומיום

| 20 ינואר, 2016

הטקס המרגש של חלוקת מדליית הזהב הוא שיאו של תהליך ארוך ועמוק בהרבה מהתחרות הספורטיבית עצמה. העומדים על הפודיום נושאים עמם מטען שנצבר שנים רבות – לרוב מילדותם – של התמדה, נחישות, אומץ, התמודדות עם אתגרים פיזיים ומנטליים, הקפדה וניהול סדרי עדיפויות. הרשימה הזו כמובן עוד ארוכה, אבל יש בה טעימה ממה שמוביל ספורטאים להצלחה.

אריק זאבי, אחד הספורטאים הישראלים המעוטרים ביותר, מאמין שמה שתקף לספורט תקף גם לכל תחום עיסוק אחר. אפשר לומר שתחרויות ספורטיביות הן מיקרוקוסמוס מרוכז ואינטנסיבי של החיים. זאבי סבור שניתן ליישם בחיים את הלקחים שלמד במשך עשרות שנים של התמודדויות בתחרויות ג'ודו – והוא שואף להנגיש אותם לקהל הרחב באמצעות ספרו לנצח בקרבות היום יום (הוצאת מדיה 10). בפרקים השונים הוא מתאר חוויות אישיות, שרובנו חווינו מהצד השני של המסך, ומוביל את הקוראים אל מאחורי הקלעים של העולם האולימפי ושל הספורט התחרותי בכלל. כל סיפור טומן בחובו שיעור לחיים שנרכש בעמל רב, ומוגש בסגנון מרתק ומבדר.

אחד הפרקים המסקרנים של זאבי נוגע להומור עצמי. הוא מספר על אירוע מכונן בקריירה, שבו פרץ פתאומי של צחוק שינה את הדרך שבה הוא מסתכל על הדברים, ועזר לו להתמודד עם העומסים המנטליים הכבירים של עולם הג'ודו המקצועי.

הומור עצמי

אחת הדרכים שסיגלתי לעצמי בהתמודדות עם הפסדים ועם לחץ היא הומור עצמי. זוהי דרך התמודדות נפלאה, ולכן ארחיב בה. כשהתחלתי לטוס עם הנבחרת הבוגרת לתחרויות ברחבי העולם, הייתי הצעיר שבחבורה ולא הכרתי את ההווי הנרקם לפני תחרות ואחריה. בטיסה הראשונה, שהייתה לתחרות ה"בריטיש אופן" בברמינגהם אנגליה, יצאה משלחת גדולה מאוד מישראל. עוד בתחילת התחרות נרשם הפסד ראשון לאחד המתחרים, שניגש לשבת באולם החימום. עד מהרה התמלא אולם זה בספורטאֵי המשלחת הישראלית, ואני ביניהם.

אף על פי שחוויתי הפסדים בעבר, הייתי מאוכזב מהרושם הראשוני שאני מותיר בקרב חברי הנבחרת הבוגרת; אלא שאז הודח מתחרה נוסף מהנבחרת והגיע ל"מתחם" שלנו. אחד הספורטאים הוותיקים יותר פנה אליו: "אתה לא בסדר, תדע לך", אמר. "למה?" שאל הבחור הצעיר, ונענה בתשובת המחץ: "עפת כל כך גבוה בקרב, לפחות היית מחייך למצלמה בעודך באוויר". שתיקה קלה השתררה בין החברים, ואז בבת אחת כולם פרצו בצחוק – צחוק משחרר של שותפים להפסד ודרך נעימה להתמודד עם התחושה המרה.

מאותו רגע התחלנו לצחוק על עצמנו ברצף…

זוכה מדליית ארד באולימפיאדת אתונה 2004. Government Press Office.

אחד אמר: "רציתי להביא את הדגל שלנו מתקרת האולם, אז נתתי לו להפיל אותי." אחר טען, "בגלל שהיריב היה מבוגר ממני נתתי לו לנצח, מחמת והדרת פני זקן."

זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי בסוג כזה של תגובות אחרי תחרות בינלאומית, והאמת? זה עזר לי מאוד לראות את הדברים בפרופורציה הנכונה. אין זה אומר שלא התייחסנו להפסד ברצינות. כל אחד מאיתנו, כשהיה לבד עם עצמו, עשה את חשבון הנפש ובדק מה אפשרויות השיפור בעתיד, אך מעבר לכך ההפסד היה עובדה נתונה ולא נותר מה לעשות חוץ מ… לצחוק קצת.

מאז אותו מקרה עברתי עשרות רבות של תחרויות, והומור עצמי נעשה חלק משגרת חיי. הרי אי אפשר להיות במתח מתמיד לפני תחרות ומדוכא אחרי הפסד. כשכבר הייתי מוכר ובעל הישגים רבים, הצטרף אליי לאחת התחרויות בחו"ל עיתונאי. בדרך הוא הביע אכזבה מכך שלא יתאפשר לו לטייל בעיר מאחר שהתחרות תימשך עד הערב ולמחרת בבוקר כבר נקבעה לו טיסה בחזרה. אמרתי לו שלא ידאג, כי אחרי קרב בן שתי דקות מקסימום אעוף מהתחרות ויהיה לו זמן לטייל בעיר.

העיתונאי פירש את הבדיחה הקטנה שלי כפחד או חוסר ביטחון, ומיהר לומר: "מה פתאום, אתה תנצח את כולם!… אסור לך לחשוב ככה." השתעשעתי מכך שהוא חושב שאני אומר זאת מתוך פחד, אבל לא אמרתי דבר. למחרת זכיתי במקום הראשון, והוא נשאר באולם התחרות עד הערב ולא הספיק לטייל בעיר…

את ההומור העצמי אימצתי אפוא גם כדרך להתמודד עם שאלות מציקות של עוברי אורח ועיתונאים. הרי בהנחה שאתה מוכן לתחרות ומרגיש בטוח בעצמך, אין סיבה לא לצחוק על עצמך.

ידוע כי לא בריא לחיות את התחרות זמן רב לפני שהיא נפתחת, כי הלחץ שמתלווה לכך גורם לירידה ביכולת, לעייפות ולכבדות נוראה בגוף. לכן חשוב לנסות להסיט את תשומת הלב מהתחרות עד כמה שאפשר ולעשות דברים מהנים שיגרמו לך להגיע עם חיוך למועד החשוב.

הדבר נכון לגבי כל אירוע חשוב הדורש הכנה: בחינה, פרזנטציה או פרויקט חשוב. אם נגיע דרוכים יתר על המידה, היכולת שלנו תרד, ולכן חשוב וכדאי להירגע, וכמובן להשתמש בכלי החשוב הזה – הומור עצמי.

הטעות הגדולה שלי בבייג'ין הייתה שהגעתי לכפר האולימפי מוקדם מדי: אחד–עשר ימים לפני מועד התחרות. כהרגלי, נכנסתי ל"נוהל תחרות": ספיגת אווירת התחרות ותרגול יום התחרות, לרבות השכמה בשעת השקילה ואימון קצר בשעה שבה אני אמור להתחרות; כל זאת בעודי שומר על מצב רוח טוב ועל אופטימיות בריאה. מצב זה נמשך בדרך כלל שלושה או ארבעה ימים, אלא שהפעם, כעבור שבוע בכפר הרגשתי שאיני מצליח לעמוד במתח, ו"מת" להתחרות. מצב הרוח שלי החל לרדת, והאופטימיות החלה להתמוסס. ביום התחרות כבר הרגשתי כבוי ולא ערני כתמיד.

מהתחרות הזו למדתי שיעור חשוב על עצמי…

ונקנח בהומור עצמי אקטואלי:

כשנולדה בתי נועם, אשתי רוית חששה שאפיל אותה. "אל תדאגי, מותק," הרגעתי אותה, "כבר הרבה זמן לא הצלחתי להפיל אף אחד."

לנצח בקרבות היום יום / אריק זאבי, בהוצאת מדיה 10.