פרספקטיבה מרתקת – מה שקובע אם נהיה מאושרים הוא דווקא הקושי
מרגע לידתו של האדם הוא פותח במסע שבו ישתמש בכל משאביו כדי להשיג אושר, אותה תחושה אמורפית וחסרת הגדרה. קצב החיים המואץ שהחל במאה ה-20, ונראה שעוד ממשיך להתגבר במאה ה-21, הפך את המסע למרדף. אם להגדיר את האושר זה עניין בעייתי, קל וחומר יהיה להבין איך משיגים אותו. וכמו בכל דבר שבני האדם מגלים בו עניין, גם כאן התקבעו נורמות ותיאוריות בלי סוף, אבל לרובן מכנה משותף אחד: האושר מוגדר על פי מה שנשיג בחיים. כלומר, כשאדם עושה חשבון פנימי לגבי מידת ההצלחה, האושר או שביעות הרצון שלו, הנטייה היא לשאול את עצמו "מה אני רוצה לממש בחיים שלי?"
סביר להניח שנתקלתם בשאלה הזו, בין אם בהתבוננות פנימית או בשאלה מבחוץ. ואכן, מימוש המטרות שלנו הוא נדבך משמעותי בתחושת הסיפוק מהחיים. אלא שיש כאן "אבל" גדול, שאותו מציף המחבר והיזם מארק מנסון בבלוג שלו. מנסון מציע להביט על כל נושא האושר וההצלחה מזווית שונה ולשאול – באילו אתגרים אנו מוכנים לעמוד על מנת להגשים את המטרות שלנו? התשובה לשאלה זו, לדעתו, יכולה להצביע באופן הרבה יותר מובהק על החלומות האמיתיים שלנו, ואף לנבא בצורה מדויקת יותר את הסיכוי להגשמתם.
האושר מרגיש אמיתי על רקע האתגר שהוביל אליו
מנסון מציע הסבר לוגי מרתק לתפיסת העולם שלו. הציטוט המפורסם של וולטר יכול להכניס אותנו לקו המחשבה הזה: "אינני מקבל את דבריך, אך אני מוכן להקריב את חיי כדי שתוכל לאמרם", משמע – עבור הדברים החשובים ביותר עבורנו, אנו מוכנים להיאבק. "כולם רוצים עבודה מדהימה ועצמאות כלכלית – אבל לא כולם רוצים לסבול 60 שעות עבודה בשבוע, נסיעות ארוכות, עבודת ניירת מפרכת או לנווט בהיררכיה משרדית", אומר מנסון. זוהי רק דוגמה – אך כוונתו אינה שכל אחד צריך לסבול את כל מה שהחיים מביאים לפתחו, אלא לשאול את עצמו במה הוא מוכן לעמוד בדרך למטרה שהציב.
הפילוסופיה של מנסון נשענת על העובדה שהחיים מורכבים מרגעים רבים של נוחות אבל משובצים בלא מעט אתגרים, מאבקים וקשיים. אם לפשט, בחיים יש התנסויות חיוביות ושליליות, אבל החידוש שלו הוא ש"החיובי הוא נגזרת של הדרך שבה אנו מתמודדים עם השלילי". להגדיר לעצמנו מה אנו רוצים מהחיים לא יקדם אותנו הרבה בדרך להשגת היעדים, כמו להגדיר לעצמנו כמה רחוק אנו מוכנים ללכת כדי להשיג את מה שהגדרנו. במילים של מנסון, "מה שמכריע הצלחה אינו השאלה 'ממה אתה רוצה ליהנות?', השאלה היא 'איזה קושי אתה מוכן לשאת?'". הגישה הזו היא פרקטית מטבעה ולוקחת בחשבון שאדם "יכול להימנע מחוויות שליליות עד גבול מסוים, לפני שהן מופיעות בחיים". הדרך שבה אנו תופסים את החוויות השליליות היא המפתח. חלקן יגרמו לנו צער, וחלקן ייראו לנו כתהליך מפרה. הסוג השני הוא המפתח לענייננו.
כשמשהו בוער בעצמותינו, האתגר נראה לנו טבעי. דגי סלמון שוחים במעלה הזרם באלסקה.
יותר מזה, כדי להצליח במשהו, אנו צריכים לקבל וללמוד לאהוב את הקשיים שבדרך. הוא משתמש בדוגמה המובהקת של כושר גופני: "אתה לא משיג את זה אם אתה לא לומד להעריך את הכאב והעומס הפיזי שמגיעים עם עיסוק בספורט". כשאנו לומדים להסתכל על הקושי כשלב הכרחי ומעצב בדרך אל המטרה, אנו יכולים להיות בטוחים שאנו על הנתיב המתאים לנו ונכונה לנו הצלחה. כוחו יפה לספורט כמו לנגינה על גיטרה, לימוד שפה או פתיחת עסק עצמאי.
נכון, האושר בחיים מגיע בהתנסויות חיוביות – על כך אין לערער. אבל מטבען, התנסויות חיוביות הן תוצר הכרחי של התמודדות עם אתגר. מעטות הן הפעמים שחוויה חיובית משמעותית וארוכת טווח נופלת סתם כך באקראי לרגלינו. הנוף מהפסגה תמיד מרהיב ביחס ישר לכמות הנוזלים שהזענו בטיפוס. מדוע זה כך? ראשית מפני שהאתגר יוצק משמעות אישית לחוויה. ההשקעה והמאמץ הקוגניטיבי והפיזי הופכים את ההתנסות לעשירה יותר בפרטים, ויוצרים עלילה אפית אישית להצלחה. שנית, האתגר מעצים את הפרופורציות של החוויה החיובית. התפיסה שלנו היא לעומתית – כמו ששחור נראה הכי ברור על גבי לבן, כך הטוב והמענג מודגש פי כמה על רקע הקושי והאתגר.
הקושי הוא המצפן לשאיפות האותנטיות שלנו
מנסון מביא את סיפורו האישי שהוביל לתובנה. החלום שלו היה להיות מוזיקאי מפורסם ובמשך חצי מחייו הוא פנטז על הופעות רוק על במה. הוא אף למד נגינה ועשה את הצעדים הראשונים בכיוון, אך בסופו של דבר לא נעשה מוזיקאי. הוא מסביר את הבעיה בתפיסת החלום שלו: "הייתי מאוהב בתוצאה – הדימוי שלי על הבמה ואנשים מריעים לי… אבל לא הייתי מאוהב בתהליך". תשאלו כל מוזיקאי מתחיל, דרוש כושר עמידה כמעט על-אנושי על מנת להפוך לסיפור הצלחה.
בעניין זה יש לתרבות שלנו יד ודבר. "היא [התרבות] תגיד לי שאכזבתי את עצמי, שאני ותרן או מפסידן… אבל האמת היא הרבה פחות פיקנטית מזה: חשבתי שרציתי משהו, אבל מסתבר שלא. סוף הסיפור", אומר מנסון. ביסודו של דבר הגישה הזו אומרת שאם אכפת לכם מספיק ממשהו, אתם לא זקוקים לשום מוטיבציה חיצונית, משום שהדחיפה תבוא מבפנים באופן טבעי. התשוקה לחלום מסוים תניע את התהליך בעצמה, ולכן האתגרים שאנו מוכנים לקחת על עצמנו הם האינדיקטור האותנטי והאמין ביותר למה שמביא לנו אושר.
אחת הנקודות שמנסון מקפיד להדגיש היא שזו אינה קריאת עידוד יומרנית שבאה להפוך אותנו לאנשים אמיצים יותר. זו בסך הכול תובנה שנובעת מניסיון חיים, ומזמינה כל אחד לבחון את הדברים שחשובים לו מנקודת מבט מקורית – תבררו עם עצמכם עבור מה אתם מוכנים להזיע, שם טמון האושר שלכם.
קיימת גישה שגורסת כי אין חוויות שליליות אלא רק נקודת מבט שלילית. כלומר, המשקפיים שאנו מרכיבים קובעים את הרושם שייחרט בנו. זה עשוי להישמע מנוגד לטבע האנושי, כי אחרי הכול, מי יכול להתווכח עם חוויה סובייקטיבית של קושי? ואולם, דבריו של מנסון יכולים לפתור לנו, ולו במעט, את התסבוכת הזו, מפני שתפיסתו מתיישבת עם "גישת המשקפיים". אפשר להתחיל בשינוי קליל במינוחים שבהם אנו משתמשים – במקום קושי או סבל, ניתן להסתכל על האתגרים כעל סף ההשקעה ההכרחי הנדרש להגשמת חלום, וכעל מגדלור שמכוון אותנו בבטחה אל הנמל הנכון עבורנו.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מדוע החוסן הנפשי שלנו הוא כמו אבן ענבר?
4 טריקים פסיכולוגיים עתיקים להכנסת אושר לחיים
ההרצאה השבועית של TED: המרכיב הסודי של חיים מלאי שמחה הוא פגיעות
עוד מרדיו מהות החיים:
