מה לימד טולסטוי את גנדי על טבע האדם? חליפת מכתבים היסטורית חושפת

התכתבות בין הסופר הרוסי למנהיג ההודי: אהבה היא חוק האנושות

בועז מזרחי | 9 אפריל, 2017

הודו של המחצית הראשונה של המאה ה-19 הייתה ישות מדינית מוזרה: התושבים המקומיים היו תחת שלטון בריטי, עניין נפוץ ביותר באותה עת ולא מוזר כלל. אלא שהודו, מדינה עתירת משאבים, נוהלה בפועל תחת חסותה של חברה מסחרית, חברת הודו המזרחית הבריטית. עוצמתה הכלכלית של החברה הייתה כה רבה, עד שהשיגה שליטה פוליטית דה-פקטו בתת היבשת. במחצית המאה ה-19, בעקבות מרד של חיילים הודים, נאלצה החברה להעביר את השליטה לכתר הבריטי – עד כדי כך הייתה השפעתה עמוקה.

על רקע זה צמחו בהודו תנועות שחרור לאומיות שניסו לדחוק את הבריטים החוצה כמעט מאה שנה אחרי אותו מרד. המנהיג הדומיננטי ביותר שלהם היה מוהנדס קרמצ'נד גנדי, או בכינויו הידוע – מהטמה גנדי. כפי שהישות המדינית הייתה מיוחדת, כן הייתה ההתנגדות. גנדי הפך לסמל הגדול ביותר בהיסטוריה המודרנית של התנגדות בלתי אלימה – כאשר טען שאפשר לפתור קונפליקטים באמצעות חתירה לאמת.

גנדי פיתח פילוסופיה שלמה של אי-אלימות, שאותה טיפח באמצעות לימוד תורות ותיאוריות ממקורות רבים ומגוונים. אחד ההוגים המפתיעים שהשפיעו עליו היה הסופר הרוסי לב טולסטוי. הלה, שידוע בכתיבת רומנים מהגדולים בהיסטוריה האנושית, התברך בכישרון נדיר לטוות את תפיסת עולמו המורכבת אל קרביהם של סיפוריו. לעתים הזדמן לעולם להיחשף לפילוסופיה הטולסטואית גם בצורתה המזוקקת, כפי שקרה בשנת 1908, בעקבות חליפת מכתבים בין טולסטוי וגנדי על רקע החתירה של הודו לעצמאותה. מריה פופבה, כותבת בלוג התרבות Brainpickings חילצה קטעים נבחרים מהתכתבות זו ומעבירה לנו את רוח הדברים.

חוק הטבע של האדם

טולסטוי האמין כי הפתרון לכל בעיות האדם והאנושות טמון בטבע האדם. לתפיסתו, במין האנושי קיים יסוד אינהרנטי של אהבה טהורה אשר מושכת אותנו לאחדות. אהבה זו היא הגורם המושך בני אדם זה לזה, ולא רק על רקע רומנטי. התפיסה הזו מזכירה את הניצוץ האלוהי שקיים בקבלה ובאמונות נוספות, ואכן טולסטוי טען בעצמו שהרעיון לעיל קיים בגרסה זו או אחרת בכל הדתות הגדולות. בהערת אגב, הוא הכיר היטב את התורות הגדולות ואף למד עברית אצל הרב של מוסקבה כדי שיוכל לקרוא את התנ"ך בשפת המקור.

וכך ניסח טולסטוי את הרעיון: "בכל פרט ישנו יסוד רוחני שמעניק חיים לכל מה שקיים, והיסוד הרוחני הזה שואף להתאחד עם כל מה שדומה לו בטבעו, והוא משיג מטרה זו באמצעות אהבה… עצם העובדה שמחשבה זו עלתה בקרב עמים שונים ובזמנים שונים, מראה כי זה תורשתי לטבע האנושי ומכיל את האמת".

לב טולסטוי שוקד על כתיבה בסביבות שנת 1900.

לכאורה, אם היסוד הזה מוטמע בנו מלידה, הרי שלא נותרה לנו הרבה עבודה כדי להביא לאושר מושלם עבור כל בני האדם. אבל המציאות אז – וגם היום – היא אחרת. טולסטוי מסביר שהסיבה לכך היא הבנה לא נכונה של הדרך ליישום האהבה האנושית. חלק מבני האדם הוטעו לחשוב שהדרך לאושר כוללת אלימות ודיכוי. נכון אמנם, חלק מהאלימות ומהדיכוי מופעלים כלפי מי שנתפס כאלים בעצמו, אך לטענת טולסטוי זה רק מרחיק מהטבע שלנו, והשיטה הנכונה להפחתת אלימות היא דווקא הגברת אהבה.

איך עושים את זה – מגבירים את האהבה? על ידי חיבור מחודש לטבע המקורי שלנו. אבל ראשית, עלינו לדעת מה מלכתחילה הרחיק אותנו מיסוד האהבה. לטענת טולסטוי, "ההכרה בכך שאהבה מייצגת את המוסר הגבוה ביותר לא הוכחשה או נסתרה באף מקום". אלא שלאורך ההיסטוריה, האמת הזו עורבבה בכל כך הרבה תיאוריות שנועדו לשרת אינטרסים, עד שהיום לבני האדם קשה להתמצא בסבך הרעיוני הזה. על פי טולסטוי, שניים מהאחראים העיקריים לג'ונגל שמסתיר את יסוד האהבה הם הדת והמדע.

סבך של רעיונות מסתיר את האמת הנצחית

בעוד שהביקורת על הדת היא לא עניין חדש, טולסטוי מצרף לאותה סלסלה גם את המדע. הוא לא יוצא נגד אף אחד מהם, אלא נגד האמונות הטפלות שקיימות גם בדת וגם במדע. "בדיוק כמו שבעבר כל מה שנקרא דת היה בחזקת בלתי ניתן לערעור רק בגלל שהוא נקרא דת, כך היום – כל מה שנקרא מדעי נתפס כבלתי ניתן לערעור". ההקבלה המעניינת הזו חושפת את עומק המחשבה של הסופר – המדע והדת הם רק דרך להראות שכבלים מחשבתיים יכולים להגיע תחת כל מיני תארים חשובים ומסגרות רציניות. הגישה של בני האדם היא שמכריעה האם הדת והמדע – או כל מסגרת מחשבתית אחרת – יהוו כלי לצמיחה או עוגן שקשור לרגלינו.

ניקוי הסחות הדעת של האמונות הטפלות, המדעיות והדתיות כאחד, דומה לתהליך ההתבגרות, או יותר נכון – לשלב הביניים שבני האדם עוברים בין ילדות והתבגרות, ובין נערות ובגרות. בשלבים הללו האדם "מאבד מה שהנחה את חייו עד כה והוא חי ללא הכוונה, שכן טרם מצא סטנדרט שמתאים לגילו ולכן הוא ממציא כל מיני עיסוקים, דאגות, הסחות דעת ותדהמות שיסבו את דעתו מהצער ומחוסר המשמעות שבחייו". טולסטוי האמין שהאנושות נמצאת בשלב ביניים של התבגרות ועל כן יצרה לעצמה חלופות לחוק האהבה. "מצב זה יכול להימשך זמן רב", הוא טוען.

על בני האדם אפוא למצוא דרך להתנער מכל מה שמסתיר את האמת הטהורה של טבעם. "אהבה, או במילים אחרות השאיפה של נפש האדם לאחדות…, מייצגת את החוק הגבוה ביותר, ולמעשה היחיד, של החיים, כפי שכל אדם מרגיש במעמקי לבו (וכפי שאנו רואים הכי בבירור אצל ילדים) ויודע עד שהוא מתמזג ברשת המחשבות העולמית".

אם בוחנים את העידן הנוכחי לאור רעיונותיו של טולסטוי מלפני כמאה שנים, אפשר לזהות בהם אלמנט נבואי. אם מפני שהיכרותו עם נפש האדם הייתה כה עמוקה ואם מפני שניחן בכישרון לחשיבה על-זמנית, הצליח ההוגה הרוסי לספק רעיונות שהתאימו לגנדי של ראשית המאה ה-20 ועדיין תקפים עבורנו בראשית המאה ה-21.

ההתכתבות בין גנדי לטולסטוי הסתיימה עם פטירתו של האחרון, אבל אנחנו נסיים אותה דווקא בהתחלה. אחת הסיבות שגנדי הושפע עמוקות מטולסטוי הייתה, לדבריו, צלילות המחשבה שלו, היכולת שלו לרענן אמיתות עתיקות. אבל יותר מכל הייתה זו החתירה שלו ליישם את הפילוסופיה שלו הלכה למעשה. אחת העדויות לכך מסתתרת בראש כל מכתב ששלח טולסטוי לגנדי. הוא חיפש ומצא התייחסות של קרישנה לכל רעיון שפירט בהתכתבות, מתוך שאיפה לדבר עם הנמען בשפה ובהקשר התרבותי שלו. מבחינתו, האהבה היא התשוקה של בני האדם להתקרב לאחרים – והוא הפגין זאת בהגעה ממש עד לפתח ביתם.