סיפורם של הזנבנים ושמורת שיזף באזור הערבה
כשמביטים בטבע הנקי אפשר ללמוד הרבה על דרכי החיים ועל עצמנו בפרט. והיכן טוב יותר לסנן את רעשי היומיום מאשר במדבר? בשמורה קטנה בערבה מתקיים הטבע בצורתו הבראשיתית, כמעט ללא השפעות זרות. זוהי שמורת שיזף, ביתם של הזנבנים. ציפורי המדבר הללו היו מושא המחקר של מדענים מרחבי העולם שהגיעו ללמוד את הלכותיהם ולגלות את סוד האלטרואיזם שלהן.
מי שנחשב לבכיר המדענים שחקרו את הזנבנים הוא פרופסור אמוץ זהבי. למעלה מארבעים שנה הוא לומד את הזנבנים והגיע לרמת היכרות אינטימית לא רק עם אורחות חייהם, אלא גם עם החברים הספציפיים בכל קבוצה. מחקרו מצייר תמונה מרתקת החושפת את הדמיון הרב בין הזנבנים לבני האדם. יותר מכך, המחקר מאפשר לבחון זווית של אחת השאלות שהכי מעסיקות הוגים – מדוע בכלל לעזור?
הציפור החברתית היחידה בישראל
"את שעות הלילה העבירה המשפחה בצפיפות חמימה וגם בשעות הפעילות יימשכו המגע הפיזי והקרבה… זהו סדר יומם של הזנבנים, הציפור החברתית היחידה בישראל". מילים אלה בתחילת סרטו של ארנון דטנר ובעריכתו של צלם הטבע הישראלי אייל ברטוב, הן שער הכניסה שלנו לחייה של קבוצת ציפורים במדבר הנגב הצחיח – מקום שאמנם קרוב אלינו פיזית, אך מבחינת חוויה, קצב ואווירה, יכול היה לשכון ביקום מקביל. "יש מספר מקומות בעולם שמהווים ציון דרך בהבנת עקרונות הקיום והחיים. כזו היא שמורת שיזף".
שמורת שיזף ממוקמת בקצה הצפוני של הערבה, צפון-מזרח למכתש רמון. כמו כל האזור שלנו, גם השמורה משמשת כנקודת מפגש תלת-יבשתית המחברת את אירופה, אפריקה ואסיה, ועשירה מאוד במגוון בעלי החיים והצמחים החיים שבה. ציפורים, נחשים, זאבים, צבועים, ארנבות, מיני מכרסמים ושלל בעלי חיים נוספים חולקים את בית הגידול הזה. למרבה הפלא, מקורות מים טבעיים בודדים ממלאים את כל צרכם של חיי הבר.
בגן העדן הקדמוני הזה משגשגות משפחות של זנבנים אשר מקיימות חיי קהילה מורכבים. לציפורים יש מבנה חברתי בעל היררכיה פנימית, אך הן חיות מתוך שיתוף, עזרה והתגייסות כוללת לטובת המשפחה. בווידיאו נוסף וארוך יותר, נכנס דטנר בעובי הקורה ומציג דוגמאות רבות לחיי השיתוף, וכן את הגורמים שהביאו ליצירת הסדר החברתי בקרב הציפורים.
"מה סוד הקסם של הציפורים הקטנות האלו?" שואל הביולוג ד"ר עודד קינן, מי שחוקר ומלווה את משפחת הזנבנים שבווידאו. השאלה הזו מופנית לפרופסור אמוץ זהבי, ותשובתו פשוטה להפליא: "ראשית", הוא אומר, "זה נחמד להיות בחברת ציפורים שאתה מכיר אישית כל אחת מהן". לגבי סוד הקסם, ובכן, הזנבנים "חיים בקבוצה, במערכת שיתופית שלא קיימת אצל אף ציפור אחרת בישראל". את הדוגמאות לחיי השיתוף אפשר לראות בכל בוקר, כאשר הזנבנים יוצאים בריקוד טקסי שבו הם עוסקים בסירוק הנוצות תוך כדי היצמדות והידחקות זה אל זה. פעולת סירוק הנוצות נקראת סינוץ והיא מתרחשת הן במסגרת קבוצתית והן בין זוגות ציפורים.
אבל זה לא נגמר שם. הזנבנים מקיימים שותפות גם באוכל, כאשר כל חברי הקבוצה נרתמים להאכלת הגוזלים. מה שיותר מפתיע הוא מנהגם של הבכירים בהיררכיה לחלוק את מזונם עם פרטים שנמצאים מתחתם בשרשרת, לאו דווקא גוזלים או צעירים. גם בהגנה מפני טורפים קיימת התגייסות קבוצתית. לקראת סוף הווידיאו מציג קינן את חילופי המשמרות בין הזקיפים, כאשר הם כמעט רבים על הזכות להתנדב ולשמור על המשפחה בזמן ששאר החברים תרים אחר מזון.
כמו יתר מיני בעלי החיים, גם אצל הזנבנים קיימים חיכוכים על רקע טריטוריה או מעמד חברתי. אבל מריבות הן נדירות מאחר שהציפורים המדבריות הבינו עיקרון פשוט – יותר בטיחותי לוותר פה ושם מאשר להילחם על כל שטות. קינן מסביר כי "כאשר הזנבנים מתבגרים, הולכת ופוחתת האלימות ביניהם, ומתגברות הפעולות האלטרואיסטיות", כמו ההתנדבות לשמירה או ההאכלה שצוינו. האלטרואיסטיות באה לידי ביטוי ביתר שאת בהגנה מפני פולשים וטורפים. "זנבן הרי יכול להישאר מאחור ולא להסתכן בפציעה או במוות", אבל גם כאן כל חברי הקבוצה עובדים יחד כדי להרחיק נחש תועה או כל פולש אחר.
עיקרון ההכבדה
מאיפה מגיעה רוח ההתנדבות השוטפת את ערבות המדבר? המפתח להבנת התנהגות הזנבנים – ומה שעוזר להבין באופן עקיף גם משהו על חיינו – הוא עיקרון ההכבדה. פיתח אותו פרופסור זהבי במקביל לתחילת מחקרו על הזנבנים והוא נוגע לתקשורת שבין בעלי החיים. "היום ברור לנו לגמרי שכל סימן, בכל דרך שהוא יבוצע, חייב להיות אמין", מסביר זהבי, "וכדי שמשהו יהיה אמין, הוא צריך לעבור בחינה". הוא ממחיש את העיקרון באמצעות זנבו של הטווס (ומכאן שם העיקרון). כשטווס מציג לראווה את זנבו המסורבל הוא למעשה מעביר לטווסות את המסר שהוא הצליח לשרוד על אף ההכבדה של זנבו על חייו. כלומר, הוא מסוגל "לעשות משהו שהמתחרה שלו לא מסוגל לעשות באותה מידה של הצלחה".
עיקרון ההכבדה בא לידי ביטוי בצורה פיזית אצל הטווס, אך "התחרויות בין הזנבנים על עשיית מעשים טובים שכנעו את אמוץ שעיקרון ההכבדה יכול להסביר גם הכבדות התנהגותיות כמו האלטרואיזם". כלומר, זנבן שרוצה להציג את מלוא תפארתו, אם זה לצורך מציאות זיווג ואם לקידום מעמדו בקבוצה, עושה זאת על ידי הפגנת מחויבות למשפחה. ככל שזנבן יעשה יותר מעשים טובים בקבוצה, כך תעלה קרנו.
מדוע פיתחו הציפורים הללו מערכת המבוססת על מעשים טובים ולא על כוחניות כמו אצל בעלי חיים רבים? כנראה כדי להימנע מסיכון מיותר. הסכנות מבחוץ הן רבות, ואם אפשר לצמצם את החיכוכים מבית, מדוע לא? המציאות שלנו וגם של הזנבנים מאוד מורכבת וכוללת גם עימותים, ולמרות זאת מעניין לראות גם אצל בני האדם היגיון דומה לזה של הזנבנים, על פיו חיי שותפות עדיפים על פני יריבות. האם זה נובע מאינטליגנציה מפותחת? מדוע דווקא מינים מסוימים מפתחים מערכת אלטרואיסטית? אין ספק שהזנבנים משאירים אותנו לא רק עם הרבה אופטימיות, אלא גם עם חומר למחשבה.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מקור משותף? נמצאו ראיות הקושרות את ציוץ הציפורים לשפה האנושית
אתנחתא של טבע: להקת זרזירים במחול אווירובטי מרהיב
השורשים העמוקים של חיי החברה אצל צמחים נחשפים
עוד מרדיו מהות החיים:
מהו פינוק? כיצד הוא משפיע עלינו ההורים ועל ילדינו? ואיך ניתן לצאת ממעגל הפינוק?
