מרטין פיסטוריאוס נותר צמח, אך חזר להכרה מבלי שאיש יבחין בכך
מיטב המוחות בעולם המדע שוקדים על חקר התודעה ומנסים להבין כיצד פועל המוח שלנו. למרטין פיסטוריאוס הייתה הזדמנות לבחון את הרבדים העמוקים ביותר של תודעתו כשהיה בן 12 וזיהום מוחי פגע בכל כישוריו המוטוריים והמנטליים. הוא הפך למה שהרפואה מכנה 'צמח' ואיבד כל קשר עם העולם החיצוני.
אבל משהו נדיר קרה והמוח של פיסטוריאוס החל להשתקם. אט אט שבו אליו כישוריו המנטליים, אך הוא נותר משותק לחלוטין מבחינה מוטורית. כתוצאה, תודעתו תפקדה אך מבחינה חיצונית הוא נותר צמח ואיש לא היה ער לשינוי שחל בו. הסביבה המשיכה להתייחס אליו כאל משותק פיזית ומנטלית, בזמן שהוא היה במודעות מלאה לכל המתרחש. הוא נותר כלוא בתוך גופו.
שלוש-עשרה שנים העביר פיסטוריאוס במצב הבלתי נתפס שבו רק הוא מודע לסוד חזרתו למודעות מלאה. בתקופה זו הוא היה כחפץ, נתון לחסדיהם של אנשים בסביבתו. החיים מאחורי מראה חד-צדדית לימדו אותו שיעורים מאלפים על טיבה של התודעה, על חשיבותן של מילים ועל המשמעות של קשר אנושי – ואחרי הרצאתו לא תוכלו גם אתם להפריז בערכה. זוהי הצצה מרתקת ומרגשת אל אדם שחווה קיום סוריאליסטי והצליח להשתחרר ממנו בזכות נפש אחת שהתבוננה מעבר למצב החיצוני.
נתק מוחלט מהעולם החיצוני
"דמיינו כי אינכם יכולים לומר 'אני רעב', 'כואב לי'. 'תודה לך', או 'אני אוהב אותך'. לכודים בתוך גופכם, גוף שאינו מגיב לפקודות. מוקפים באנשים, ועדיין לבד לחלוטין. מייחלים לצאת החוצה, לתקשר, לנחם, להשתתף. לאורך 13 שנים, זו הייתה המציאות שלי". התיאור הפותח של פיסטוריאוס נראה כלקוח מסרט מתח. הוא יושב על כיסא גלגלים וקול מוקלט מביא את סיפורו. רק הבעות פניו מעידות על הלך רוחו בזמן ההרצאה.
לאחר 12 שנות חיים רגילות לחלוטין תקף את מוחו זיהום שפגע ביכולותיו ופתח תהליך הידרדרות שהסתיים ללא יכולת ליצור קשר עין, "עם אינטליגנציה של תינוק בן שלושה חודשים", כפי שהסביר הצוות הרפואי להוריו. נאמר להם לקחת אותו הביתה ולטפל בו עד שידעך סופית. וכך נראו השנים הראשונות, צלילה אל תהום ללא תחתית. "הפכתי לרוח רפאים, זיכרון נמוג של ילד שאנשים פעם הכירו ואהבו".
המדהים הוא שתהליך ההידרדרות של פיסטוריאוס לא רק נעצר, אלא התהפך. בשלב מסוים המוח שלו החל לרפא את עצמו והכרתו שבה אליו. מבחינה מנטלית הוא חזר לתפקוד מלא, אך לא היה לכך כל ביטוי חיצוני שיכול היה לרמוז לסביבה שחל שיפור במצבו. "יכולתי לראות ולהבין הכול, אבל לא יכולתי למצוא דרך להראות את זה", הוא מספר. "האישיות שלי נקברה בתוך גוף שקט לכאורה. מוח תוסס חבוי בגולם גלוי לעין".
קשה לדמיין איך זה מרגיש לחיות עם מיליוני מחשבות אך להיות משוללי גישה החוצה. "המציאות הקשה הכתה בי – שאני הולך לבלות את יתר חיי כלוא בתוך עצמי, לגמרי לבד". אנו חיים במציאות שבה אנשים משתפים כל הבזק מחשבה שלהם עם מיליוני אנשים; כל ארוחה שהם אוכלים וכל בגד שהם לובשים. פיסטוריאוס לא יכול היה אפילו לבשר לאנשים הקרובים אליו ביותר כי הוא החלים מבפנים. הוא נקלע לאי בודד, בעודו מוקף בציי ספינות החולפים על פניו מבלי שיוכלו להבחין בו.
פיסטוריאוס למד שכשאדם לא מסוגל להגיב או לתקשר, הוא מאבד צלם אנוש בעיני הסביבה. הוא משתף חוויות קשות מאוד שעבר, כשהאנשים שטיפלו התייחסו אליו כאל חפץ ולא כאל בן אנוש. הוא ספג התעללויות מילוליות ופיזיות ובמקום שחזרת התודעה תעודד אותו, המציאות האבסורדית הייתה של ייאוש מוחלט, דווקא לאור ההבנה של מצבו וחוסר האונים הפיזי.
החיוך ששינה את חייו
דמותו של הגבר היושב על כיסא הגלגלים לא מסגירה חולשה. ההיפך: הוא נראה חזק, נחוש, בטוח ומלא תקווה, בזמן שהוא מגולל את סיפורו הקשה לעיכול ומשתף בחוויות נוראות שעבר. אחת מהן התרחשה בסיטואציה שגרתית למדי: "אני זוכר רגע אחד בנקודת שבירה. אבא שלי עזב אותי במכונית כאשר הלך להביא משהו במהרה מהמכולת". אבל דווקא באותו רגע שבו שקע "בתוך תהום אפלה" חל שינוי בזכות אירוע קטן שעבור כל אחד מאתנו הוא עניין של מה בכך. הוא מספר שבזמן שהוא יושב במכונית וצולל לייאוש, "הולך רגל אקראי עבר בדרך, הביט בי וחייך. אני כנראה לעולם לא אדע למה, אבל הפעולה הפשוטה הזו, הרגעית הזו של תקשורת, שינתה את מצב הרוח שלי, גרמה לי לרצות להמשיך להילחם".
משנפלה ההחלטה לבחור בחיים, הוא הפך את התודעה שלו – עד כה אויבו וכלאו – לבת ברית. "המחשבות שלי נהפכו לכלי בו יכולתי להשתמש כדי להיסגר ולברוח מהמציאות שלי או לגדול לתוך ממד עצום שיכולתי למלא בפנטזיות שלי". את המשוכה הראשונה הוא עבר. הוא שינה את כיוון החשיבה והחל להתגבר על הייאוש הפנימי. אבל זה רק היה נדבך לבנות עליו את החזרה לחיים, כיוון שמצבו לימד אותו שללא יכולת לתקשר עם העולם החיצוני, תמיד יישאר כלוא. אולי מחשבותיו יוכלו לרווח את המקום ויאפשרו לו מרחב תמרון, אך החומה תמיד תהיה שם ברקע. נותר לו רק לקוות שהשינוי שחל בו ייתן את אותותיו ושיגיע האדם שיבחין בכך.
האדם הזה הגיע בדמותה של ארומתרפיסטית שהחלה לפקוד אותו מדי שבוע בבית הסיעודי. "דרך האינטואיציה שלה או תשומת לבה לפרטים שנעלמו מעיני אחרים, היא השתכנעה שאני מבין את מה שאמרו סביבי", מספר פיסטוריאוס. המטפלת החדשה הייתה משוכנעת בתחושתה ונחושה למצוא דרכי תקשורת אלטרנטיביות עבורו. "תוך שנה, התחלתי להשתמש בתוכנת מחשב לתקשורת". החזרה לתקשר עם בני מינו לאחר עשור של בדידות וניתוק מוחלטים לא הייתה נטולת אתגרים. אבל מרגע ששב ליכולת זו, לא היה כוח שיעצור אותו: מצא עבודה, נישא לבחירת לבו, למד, אימץ כלב, הקים עסק ופיתח תחביב צילום.
הוא חולק כמה תובנות שאסף במהלך המסע שעבר: "גיליתי שתקשורת אמיתית היא הרבה מעבר להעברת מסר פיזי. אלא היא העברת מסר הנשמע ומכובד. התחלתי לעצב מחדש את הגורל שלי… השתמשתי בכוח המילים והרצון על מנת לאתגר את הדעות הקדומות של האנשים שהיו סביבי ושל עצמי. תקשורת היא מה שהופכת אותנו לאנושיים. אומרים לנו שמעשים עדיפים על מילים, ואני תוהה, האומנם?"
ספק אם מי מאתנו היה מקדיש מחשבה שנייה לחיוך אקראי ברחוב. אבל עבור אדם שלא יצא מכלא תודעתו במשך עשור שלם, זה היה גלגל הצלה שהחזיר אותו ממצב של רוח רפאים לאדם מתפקד, מלא חיות ומשגשג. את הרצאתו הוא חותם במסר הבא: "באתי אליכם דרך אפלה איומה, נמשיתי משם על ידי נשמות טובות ועל ידי השפה בעצמה. העובדה שאתם מקשיבים לי היום מקרבת אותי אל האור. אנחנו זורחים כאן יחד. המכשול הקשה ביותר בדרך שבה אני מתקשר הוא שלפעמים אני רוצה לצעוק – ובפעמים אחרות פשוט ללחוש מילת אהבה או תודה. הכול נשמע אותו הדבר. אבל אם אתם יכולים, בבקשה דמיינו את שתי המילים הבאות נאמרות בחום רב: "תודה רבה", הוא אומר – וכמה סמלי – לראשונה במהלך ההרצאה מתנוסס על פניו חיוך חם ורחב.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
הצל שלי ואני – הצצה לעולמו של עיוור וכלב הנחייה שחי לצדו
כך שינוי סיסמא במחשב יכול לשנות חיים שלמים
נגר הבונה רהיטים כבר 20 שנה ללא ידיים, ממחיש את כוחן המדהים של הנפש והמחשבה
עוד מרדיו מהות החיים:
