שני אמנים יצאו לפאבלות של ברזיל ורתמו את האמנות לטובת קירוב לבבות
לפעמים אמפתיה ויצירתיות יכולות להיות יותר אפקטיביות מתקציבים או תכנון ממשלתי. קחו למשל את קהילת וילה קרוזריו, אחת הפאבלות בריו דה ז'ניירו. הפאבלות הן שכונות העוני של ברזיל, והמפורסמות שבהן נמצאות בריו. כל מי שצפה בסרט עיר האלוהים מבין שמדובר במקומות לא פשוטים כלל. צמד האמנים ההולנדי ג'רון קולהאס ודרה אורהאן החליטו לחולל שם שינוי. מה לשני האמנים ולפאבלה?
ג'רון קולהאס ודרה אורהאן הגיעו לצלם סרט תיעודי באחת משכונות העוני הקשות של ריו. לקראת סוף הצילומים הם ניצלו הפסקה קצרה למנוחה והביטו על הגבעות המטולאות בצריפונים. אורהאן מספר כי "רוב הבתים האלו נראו לא גמורים, והיו להם קירות מלבנים חשופות, אבל ראינו כמה מהבתים האלה שהיו עם טיח וצבע, ופתאום היה לנו רעיון: איך זה ייראה אם כל הבתים האלו יהיו מטויחים וצבועים?" וכך נולד פרויקט שאפתני – להכניס קצת צבע לחיים בפאבלות – שהפך במהרה לתוכן ויראלי ברשת ולאייקון אורבני מהמפורסמים בעולם.
שימוש יצירתי בתנאי השטח
כששני אירופאים נוחתים בשכונת עוני בדרום אמריקה, האתגר המרכזי הוא הפער התרבותי. איך משכנעים קהילה סגורה יחסית לשתף פעולה עם יוזמה אמנותית בלתי שגרתית שתהפוך על פניה את חזות השכונה? מכיוון שהרעיון של צמד האמנים צמח מתוך שאיפה לשפר את מצב הבתים, והאמנות הייתה רק כלי, העיקרון שהנחה אותם היה עבודה משותפת עם תושבי השכונה, חברי קהילת וילה קרוזריו.
הפער התרבותי בא לידי ביטוי בצורה משעשת כבר מהציור הראשון. "עשינו כמה עיצובים, וכולם אהבו את העיצוב של ילד מטיס עפיפון", מספר קולהאוס. "אז התחלנו לצבוע, והדבר הראשון שעשינו היה לצבוע את הכול בכחול [כרקע לציור]… האנשים שגרו שם ממש שנאו את זה. הם אמרו, 'מה עשיתם? צבעתם את הבית שלנו בדיוק באותו צבע כמו תחנת המשטרה'. בפאבלה זה לא דבר טוב", הוא מוסיף לקול צחוקו של הקהל.
בהמשך, כשהציור של הילד כבר התנוסס לאורך כל המבנה, תהו ילדי הקהילה – שממש התלהבו מרעיון העפיפון – מדוע הילד אוחז בחוט שלא מחובר אליו עפיפון. "אה, זו אמנות. אתם יודעים, אתם צריכים לדמיין את העפיפון", ניסו להסביר להם האמנים, אבל הילדים בשלהם: "אנחנו רוצים לראות את העפיפון". האמנים עלו לבית שנמצא גבוה יותר במעלה ההר וציירו את העפיפון, וכך יצרו מיצג אמנותי שנפרש על פני שכונה שלמה וזכה לתהודה עולמית.
קולהאס ואורהאן פיתחו מומחיות בשימוש יצירתי בתוואי השטח הייחודי לפאבלה כדי ליצור אמנות. כלומר, מעבר למעורבות הקהילתית, הציורים הם מקומיים גם ברמת ה-DNA הגיאו-פיזי. כך, למשל, יציקות בטון אפורות שנועדו למנוע מפולות בוץ הפכו לנהר עם דגי קוי בסגנון יפני. השלמת הציור שביצועו היה מורכב מאוד ארכה כמעט שנה. אליאס, אחד מתושבי הפאבלה, הזמין את השניים להתארח בביתו למשך כל תקופת הפרויקט. רצה הגורל ובזמן העבודה על ציור הנהר התלקח מאבק בין המשטרה לכנופיות בשכונה.
האמן צועד על קיבתו
באופן מפתיע, למאבק הזה הייתה השפעה חיובית על הפרויקט ועל החיבור של האמנים לקהילה. "אנשים בקהילות באמת מתחברים במהלך הזמנים הקשים האלה", אומר קולהאוס, "אבל גם למדנו אלמנט מאוד חשוב, החשיבות של על-האש. (צחוק) מפני שכשאתם עושים על-האש, זה הופך אתכם מאורח למארח". בדיעבד נראה כי החיכוך בין המשטרה לכנופיות היווה את נקודת המפנה במערכת היחסים של האמנים ההולנדים ותושבי הפאבלה. "החלטנו לערוך על-האש כמעט כל שבועיים, ויצא לנו להכיר את כולם בשכונה".
שתי האנקדוטות הללו משקפות היטב את תהליך הקירוב שעברו ההולנדים לקהילה שבה פעלו. עם הזמן הם פיתחו הבנה הדדית ושפה משותפת לגבי החזון האמנותי והדרך להוציא אותו לפועל. המטרה הייתה לאזן בין ארבעה גורמים: רצון התושבים, הערך האמנותי, המשאבים וההד שתעוררנה היצירות בשכונה. "הבנו שהרעיונות שלנו, העיצובים שלנו, היו חייבים להיות מעט יותר פשוטים מהפרויקט הקודם כך שנוכל לצייר עם יותר אנשים ולכסות יותר בתים באותו זמן". הם הוציאו לפועל את הגישה הזו בפאבלת סנטה מרתה, ובתום הפרויקט נוצר מה שנחשב כיום כנראה ליצירת האמנות האורבנית המפורסמת בעולם.
הכניסה לפאבלה של קהילת סנטה מרתה, ריו דה ז'ניירו. lazyllama / Shutterstock.com.
נאמן למקור
בהמשך עבד הצמד על ציורים במקומות נוספים בעולם, וחזר לברזיל לאחר שצבע רחוב שלם, להבדיל משלושה-ארבעה בתים. השניים חשבו לעצמם, "למה לעצור ברחוב, אולי נעשה עכשיו גבעה שלמה?" אבל כדי לצבוע גבעה שלמה של צריפים צריך תקציב, וכשהם יצאו לגייס אותו, התורמים הפוטנציאליים העמידו בפניהם שאלות ביצועיות כמו שטח האזור שייצבע, כמות הצבע הנדרשת, מספר האנשים שהמשימה מצריכה ועוד. שאלות לגיטימיות לכל הדעות, אבל מנקודת המבט של קולהאס ואורהאן הן חוטאות למהות הפרויקט.
החיבור העמוק שלהם לקהילה בפאבלה לא אפשר להם לתת תשובות ברורות לשאלות הללו, כיוון שהן יצרו ניתוק מההוויה המקומית. "זה יאבד חלק מהקסם", אומר קולהאוס, "אם אתם הולכים לאנשהו ואתם מבלים זמן שם, אתם יכולים לתת לפרויקט לגדול אורגנית ושיהיו לו חיים משלו". במילים אחרות, האמנים והתושבים ויתרו על מימון כדי לשמור על האותנטיות של תהליך היצירה.
כדי להשיג את המשאבים הם פנו למימון המונים וגייסו סכום גדול מאוד שהספיק להניע את פרויקט צביעת הגבעה של קהילת וילה קרוזריו. "בשבילנו זה היה רגע מדהים, מפני שעכשיו סוף סוף הייתה לנו החירות להשתמש בכל הדברים שלמדנו וליצור פרויקט שנבנה באותה דרך שהפאבלה נבנתה, מלמטה למעלה. בלי תוכנית אב". הם שבו לביתו של אליאס והחלו לגייס חבר'ה מקומיים שעובדים במלוא המרץ כדי להפוך את שכונת העוני לקנבס בקנה מידה עצום.
"הפאבלה לא הייתה רק המקום שבו הרעיון התחיל: זה היה המקום שעשה את זה לאפשרי לעבוד בלי תוכנית אב, מפני שהקהילות האלו לא רשמיות – זו הייתה ההשראה. במאמץ קהילתי, יחד עם האנשים, אתם יכולים לעבוד כמעט כמו בתזמורת, שבה יש לכם מאה כלים מנגנים יחד כדי ליצור סימפוניה". וכך הצליחו תחושת השותפות והאחריות של האורחים מהולנד – יחד עם מחשבה יצירתית – לאגד את הקהילה סביב מטרה חיובית שמביאה שינוי מבורך, ובאותו הזמן שומרת על הצביון המקומי.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
3 פרויקטים יצירתיים שהופכים את הרחוב לאמנות
הכירו את גן השעשועים האלטרנטיבי שמעודד יצירתיות ודמיון
3 יצירות שנראות כמעט בלתי אפשריות - אמנים משחקים עם מציאות ודמיון
עוד מרדיו מהות החיים:
