אלון נוימן: זה מה שמרוויחים כשמורידים את העיניים מהמסכים

אלון נוימן מסביר ברדיו מהות החיים מדוע כדאי לצמצם שימוש בסמארטפונים

בועז מזרחי | 19 נובמבר, 2015

כמעט לכל תופעה עלי אדמות יש יתרונות וחסרונות, והטכנולוגיה איננה יוצא דופן. השימוש בטלפונים חכמים וברשתות החברתיות הוא בין הנושאים הכי מדוברים היום: משיחות חולין עם נהגי מוניות ועד לדיוני עומק בפקולטות של מדעי הרוח – נראה כי כולם עסוקים בהשפעות של הטכנולוגיה על חיינו. ואולם, הטכנולוגיה חלחלה כה עמוק לחיינו, שהיא כבר שזורה ב-DNA של השגרה וקשה לבודד את המשתנים.

יחד עם זאת, כולנו חשים באופן אינטואיטיבי בשינויים שהכניסו הסמארטפונים והרשתות לחיינו, וכמו אצל רובנו, הנושא הזה מעלה שאלות גם אצל אלון נוימן. הוא ניגש לשאלת הסמארטפונים בעקבות מחקר שקרא ובו צוין כי "משתמשים כבדים" פותחים את הסמארטפון שלהם כ-900 פעמים ביום. המספר הזה הלם בו והוא החליט להקדיש לכך קצת מחשבה. את התובנות הוא חולק ברדיו מהות החיים.

מה גורם לאנשים לפתוח את הסמארטפון כמעט פעם בדקה בממוצע?

"למה אנחנו עושים את זה?", שואל נוימן, ומציע הסבר: "אולי כי אנחנו מפחדים להפסיד משהו". נראה שיש בתשובה הזו הרבה מן האמת. הסמארטפונים מחברים אותנו בזמן אמת לכל הגלובוס. הם מגשרים על פערי זמן ומרחב בצורה שמאפשרת לנו להיות בכל נקודה בגלובוס, ולפעמים גם מחוץ לו.

"אז נכון שהטכנולוגיה המודרנית מקצרת זמן ומרחק ומאפשרת לנו להיות חלק מדברים שפעם היו בלתי מושגים", אומר נוימן, אבל מצד שני, היום "אין לנו כבר את היכולת להיות במקום אחד עד הסוף ליותר מכמה דקות". אכן, ההתרחשות הווירטואלית אינה רצופה, היא מגיעה אלינו במנות מרוכזות ולא אחידות ולכן קוטעת את החוויה של ההווה. נקודה למחשבה בעניין זה היא המאפיין הדיגיטלי של הטכנולוגיה, שמטבעו מקוטע ומחולק לביטים, לעומת המודל האנלוגי הרציף. קשה להצביע על קשר ישיר, אבל לפחות ברמה המטפורית הוא ישנו.

בשורה התחתונה, הסמארטפון משמש עבורנו כ'פיתול בזמן ובמרחב' בכך שהוא מאפשר לקפוץ בחלקיקי שניות ממקום למקום בכל העולם. אבל, באופן פרדוקסלי, הוא שולל מאתנו דווקא את המציאות הבסיסית יותר – היכולת לנכוח בשלמות במקום שבו אנו נמצאים עכשיו.

להרוויח בחזרה את החיים עצמם

"אז איך אנחנו אוכלים את העוגה ומשאירים אותה רק נגוסה חלקית? כמו שאמר שלמה המלך: דבש מצאת, אכול דייך, פן תשבענו והקאתו". ובמילה אחת – מינון. הסמארטפון יכול להיות "אחלה תוספת לחיים, אבל לא החיים עצמם", בניסוח של נוימן. הוא משווה את השימוש בטכנולוגיה לגורמי התמכרות כמו אלכוהול או מתוקים – כשלעצמם הם לא דבר רע, ואם צורכים מהם במידה הם עושים רק טוב. אותו חשבון נכון גם לגבי הטכנולוגיה. שימוש מושכל בטכנולוגיה אם כן, יכול להרוויח לנו בחזרה את המציאות הרצופה של כאן ועכשיו.

מי שהציג את שאלת הסמארטפונים והרשתות החברתיות בצורה מעוררת השראה הוא המוזיקאי Prince Ea שכתב ושר את ?Can We Auto-Correct Humanity – פזמון מחאה נגד השפעות הטכנולוגיה על חיינו הפרטיים ועל הקשרים שלנו עם אחרים, אשר זכה למיליוני צפיות ברשת.

במה שאפשר לכנות פואמה לחיים חופשיים מטכנולוגיה, פורש האמן את טיעוניו בניסוח מדויק ויצירתי שמחדד עוד יותר את השפעת הטלפונים והרשתות החברתיות על חיינו. הוא מציג את האירוניה בכך "שמסכי מגע גורמים לנו לנתק מגע", ומציג את הגישה הקולינרית החדשה שלנו: "אני לא רוצה יותר לצלם את הארוחות שלי, אני פשוט אוכל אותן" ומדמיין "עולם שבו אנו מחייכים כשהסוללה שלנו מתרוקנת, כי זה אומר שנהיה פס אחד יותר קרובים לאנושיות".

המשפט שמסכם היטב את טענותיו של Prince Ea וגם את דבריו של אלון נוימן מופיע לקראת סוף הווידיאו ומכיל גם את שם היצירה. אחרי שהוא מספר כי משך הקשב הממוצע של אדם מבוגר היום נמוך בשנייה אחת מזה של דג זהב, הוא אומר: "תנו לי לסיים את דבריי בזה – יש לכם ברירה. אבל לזה, ידידיי, אנחנו לא יכולים לעשות תיקון אוטומטי. עלינו לעשות את זה בעצמנו".