הפינה של ד״ר רוביק רוזנטל: יש טעם לחכמת היקום

ד"ר רוביק רוזנטל מגולל את התפתחותן של מילים

טור אורח מאת ד"ר רוביק רוזנטל | 28 אוקטובר, 2015

אנו ממשיכים בפינה הלשונית שבאה לחקור את טיב הקשר שבין השפה, התרבות והתודעה שלנו. ד"ר רוביק רוזנטל חושף באתר "הזירה הלשונית" את מקורותיהן התרבותיים, ההיסטוריים והלשוניים של מילים נבחרות בעברית. באמצעות מבט מעמיק אל מילים יומיומיות השגורות בפינו, מציע לנו ד"ר רוזנטל לעצור לרגע ולהקדיש מחשבה לשפה ולאופן שאנו משתמשים בה ובמילים השונות שמרכיבות אותה. הפעם אנחנו עם האותיות ח', ט', ו-י', אשר מייצגות מילים שהן חשובות כל אחת לחוד, אבל אולי במקרה ואולי לא, יש להן משמעות רבה גם כשהן עומדות בסמיכות.

חוכמה

חוכמה היא תכונה של בני האדם המאפשרת להם להבין את המציאות ואת החוקים שלה. אדם חכם אינו מסתפק במה שהוא רואה או שומע, אלא מנסה לדעת באמצעות המחשבה מה פירוש הדברים שהוא רואה ושומע. על יהושע בן נון כתוב בספר דברים כי הוא "מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו" (לד 9).

המילה חכם מופיעה בשפות שמיות רבות. בערבית חַכִּים פירושו חכם, וחֻכּוּמָה פירושה ממשלה. כנראה שפעם חשבו שמי שמושל במדינה חייב להיות אדם חכם. בקבלה היהודית יש עשר ספירות. הספירה השנייה בעשר הספירות היא החוכמה. גם בינה היא אחת מעשר הספירות. תנועת חב"ד היא ראשי תיבות של "חוכמה, בינה, דעת", מילים נרדפות המופיעות בסמיכות בתנ"ך.

המנהיגים הרוחניים של היהודים בתקופת המשנה והתלמוד נקראו 'חכמים', ולכן נקראת השפה העברית באותה תקופה לשון חכמים. כשמזכירים אותם קוראים להם חכמינו זיכרונם לברכה, ובקיצור, חז"ל. בקהילות יהודיות רבות נהגו להוסיף את התואר 'חכם' לפני שמם של אנשים מסוימים, ולכן הם נקראו חכם אברהם, או 'חכם שלמה'. על שלמה המלך נכתב בתנ"ך שהוא היה החכם מכל אדם. חכם הוא גם שם משפחה במשפחות רבות, בעיקר ספרדיות. חתן התנ"ך הראשון בחידוני התנ"ך נקרא עמוס חכם.

יש כל מיני סוגים של חוכמה. על מי שצובר ניסיון ומכיר את המציאות אומרים שיש לו 'חוכמת חיים'. לפעמים הוא לא למד בבית הספר, אבל למרות זאת הוא יודע מצוין להסתדר, ואומרים עליו שיש לו חוכמה של חתול רחוב. הניסיון והתבונה שמצטברים עם השנים נקראים חוכמת הדורות, והניסיון והתבונה שצובר אדם לאורך החיים נקרא חוכמת זקנים, ולכן חושבים שאנשים זקנים חכמים יותר מצעירים, כי הם למדו הרבה בחיים.

יש חוכמה מיוחדת, שלא כל אחד מכיר. מי שמכיר את סודות היהדות והקבלה הוא מומחה בחוכמת הנסתר. ראשי התיבות של חוכמת הנסתר הם ח"ן, ולכן קוראים לאנשים האלה 'יודעי ח"ן'. בספר קהלת מופיע הביטוי יודעים חן (ט 11), אבל שם אלה אינם ראשי תיבות. יש אנשים שיכולים לומר את העתיד או לייעץ עצות טובות לפי כף היד של אדם. לידע הזה קוראים חוכמת כף היד. יש ביטוי נחמד מאוד בצרפתית: חוכמת חדר המדרגות. לפעמים אנחנו נזכרים במשהו חשוב שהיינו צריכים לומר רק אחרי שאנחנו יוצאים מהבית של מישהו, אבל זה כבר מאוחר מדי.

תבליט של מלכת שבא והמלך שלמה, החכם באדם. הדואומו, פירנצה.

טַעַם

טַעַם הוא אחד מחמשת החושים שלנו, היכולת להרגיש ולהבחין בין המאכלים שאנחנו אוכלים. גם לתחושות ולהבחנות האלה קוראים 'טעם': יש טעם מלוח, טעם מתוק, טעם חמוץ וטעם מר. חוש הטעם לא נחשב לחוש החשוב ביותר, חוש הראייה או השמיעה חשובים יותר, וכמעט לא קורה שלמישהו אין בכלל חוש טעם. אבל דווקא החוש הפחות חשוב הזה הקשור באכילה התרחב מאוד בשפה העברית. אפשר לדבר על טעם בבגדים, טעם באמנות וטעם באנשים. אדם שאינו יודע להתנהג הוא חסר טעם, או שבהתנהגות שלו יש טעם לפגם, או שהוא עובר את גבולות הטעם הטוב. כבר בספר משלי כתוב: "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם") יא 22), כלומר, אשה שאינה יודעת איך להופיע ולהתלבש.

את הקשר בין טעם באוכל לבין טעם בלבוש או בהתנהגות קל להבין. אבל למילה טעם יש משמעות נוספת. טעם הוא הסיבה שיש למשהו, המשמעות שלו. כשאנו שואלים, למשל, 'מה הטעם ללמוד אנגלית', אנחנו מתכוונים: מה הסיבה לכך, איזה משמעות יש לזה, איך זה יעזור לנו. כאשר איננו רוצים לעשות דבר מה אנחנו אומרים 'אין טעם'. את השימוש הזה אנחנו מוצאים כבר בתלמוד, בשאלה בשפה הארמית: מאי טעמא, מהו הנימוק למה שאתה אומר. ככל הנראה, המשמעות והסיבה של משהו דומה בעיני חכמי התלמוד לטעם שיש לאוכל.

ביהדות טעם הוא גם השם שניתן לסימנים מיוחדים שנוספו לספרי התנ"ך עם הזמן. הסימנים האלה, יחד עם סימני הניקוד, מראים לנו איך לקרוא את ספר התנ"ך. הם נקראים טעמי המקרא. אחד התפקידים שלהם הוא לציין איך מטעימים את המילה שאנו קוראים. בכל מילה יש הברה שאותה אנחנו משמיעים בצורה חזקה יותר מן ההברות האחרות, והכללים לכך נקראים הטעמה. בעברית החדשה רוב המילים הן בהטעמת מלרע, כלומר, ההדגשה היא בהברה האחרונה של המילה. יש גם מילים בהטעמת מלעיל, כלומר, בהברה הלפני אחרונה של המילה.

טעם באוכל או בכל דבר הוא מאוד אישי. לא כולנו אוהבים אותם דברים, וטוב שכך. לכן אומר הפתגם הידוע על טעם וריח אין להתווכח. הפתגם הזה קיים בשפות רבות, והמקור שלו בלטינית. את הניסוח העברי קבע המשורר אברהם שלונסקי.

יְקוּם

יְקוּם הוא העולם כולו, וכל מה שנמצא בו. המילה הזו מופיעה שלוש פעמים בתנ"ך, ושתיים מהן בסיפור נוח והתיבה. אלוהים מסביר את כוונותיו: "ּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (בראשית ז 4). בסיפור המבול העולם נשאר על כנו, ומי שמושמד הם היצורים החיים. כשאנו מדברים היום על היקום המילה הזו מקיפה יותר. היא מקבילה למילה לועזית חשובה שגם בה אנו משתמשים: קוסמוס. קוסמוס היא מילה יוונית שפירושה סדר וארגון. כלומר היקום אינו רק מה שיש, אלא גם החוקים והסדר הקבוע המארגן אותם.

השורש של יקום הוא קו"ם. היקום הוא מה שעומד, מה שהקימו וכוננו אותו. מן השורש הזה יש בעברית מילים רבות וחשובות, והן קשורות בדרך כלל למשהו יציב ובטוח. מקום הוא משהו שעומד והזמן לא משפיע עליו, ולכן אלוהים נקרא בתרבות היהודית גם המקום. קיים הוא מה שעומד ונמצא. כשאנחנו שואלים מישהו ממה הוא מתקיים, אנחנו מבקשים לדעת מה מאפשר לו לחיות ולאכול. על דבר שנשאר ולא משתנה בכל פעם אנחנו אומרים שהוא בר קיימא. זהו ביטוי בארמית. למשל, במזרח התיכון כל הצדדים רוצים להשיג שלום בר קיימא, שלום שיחזיק לתמיד. בשנים האחרונות מרבים לדבר על מצבו של כדור הארץ, ועל האחריות שיש לנו כלפיו כדי להחזיק אותו ולקיים אותו. לשאיפה הזו קוראים קיימוּת.

לפעמים אנחנו מרגישים שאנחנו חלק מן היקום, שאנחנו לא רק אדם פרטי. עוזי חיטמן כתב שיר אהבה על ההרגשה הזו: "ואת הנשמה המתוקה שלי/ היחידה שמדליקה אותי/ ואיתך אני כל העולם/ ואיתך אני כל היקום".