רק בסוף המאה-19 התחלנו לאכול שלוש ארוחות ביום ולהתקלח באופן קבוע. במשך מאות שנים עבר המין האנושי לא מעט תהפוכות במה שמכונה היום 'שגרת חיינו'. כיצד התעצבו היבטים שכיום נראים לנו מובנים מאליהם? וכיצד הם עשויים להשתנות בעתיד?
לגבי מקור הציטוט הבא, הדעות חלוקות. יש המייחסים אותו לשלמה המלך ויש הטוענים כי הוא נלקח מכתביהם של המשוררים הסופיים הפרסים: "גם זה יעבור" טומן בחובו אמת שנכונה לכל מצב ורגש. בגרסה המורחבת יש שמדקלמים אותו: "גם זה יעבור. וגם זה יעבור". כלומר, אפילו מה שיבוא אחרי שזה יעבור, גם הוא יעבור.
באופן דומה, דברים שנתפסים עבורנו כעוגן בחיים המודרניים לא תמיד היו כפי שהינם. וכפי שהפתגם מציע וההיסטוריה מלמדת, גם הם יעברו וישתנו בעתיד. אילו אירועים היסטוריים עיצבו את שגרת היומיום שאנחנו חיים עכשיו? כמה תהפוכות ההרגלים השגורים שלנו עברו בדרך? וכיצד באופן דומה הם עשויים להשתנות? התהליכים הללו מתרחשים תמיד ומשאירים לנו פתח לשאול את עצמנו האם ההרגלים שלנו משרתים אותנו והאם בהכרח עלינו לדבוק בהם, או שאפשר לבצע התאמות אד-הוק.
1. שלוש ארוחות ביום – הרגל בריא או אילוץ מודרני?
מימי הרומאים ועד לימי הביניים כמעט כולם אכלו פעם אחת באמצע היום. הסעודה הזו נקראה ארוחת ערב (או סינה, אצל האצילים הבריטיים) ואילו המושג 'ארוחת צוהריים' כלל לא היה קיים. לפי כתבה של דניס וינטרמן במגזין של ה-BBC, במאה ה-18 החל השימוש התעשייתי בנורת הגז, יום העבודה התארך ובשל כך שעת ארוחת הערב התאחרה. הפועלים נזקקו לנשנוש כלשהו במהלך היום שיעזור להם לסחוב עד ארוחת הערב. לדבריה, בערך באותה תקופה הומצא הכריך על ידי הרוזן ג'ון מונטגיו. מונטגיו ביקש את חתיכות הנקניק שלו בין פרוסות לחם כך שיוכל להחזיק אותן מבלי להתלכלך, ומאז ההברקה שלו השתלבה די מהר בתור ארוחת הצוהריים האידיאלית. באמצע המאה ה-19, עם המהפכה התעשייתית, התקבע אורך יום העבודה והפועלים נזקקו גם לארוחה מוקדמת שתיתן להם כוח. וכך, סביב שלהי המאה ה-19 אכלו רוב האנשים בעולם המערבי שלוש ארוחות ביום. היום, לפי מחקר שמציגה וינטרמן, זמן ארוחת הצוהריים הממוצע הוא 15 דקות והוא נוטה להתממש מול מסך. וכך, מארוחה אחת מפוארת ביום עברנו לשתיים, אחת גדולה ואחת קטנה. בהמשך הרחבנו לשתי ארוחות ממוצעות עם נשנוש באמצע, ואז לשלוש ארוחות מלאות. והנה כיום אנחנו מזהים תנועה אחורה לעבר שתי ארוחות עם נשנוש צוהריים.
יש שטוענים ששלוש ארוחות מסודרות ביום הן מתכון לתזונה מאוזנת ולבריאות איתנה ויש שאומרים שאם ברצוננו לשמור על המשקל עלינו לאכול כמו מלך בבוקר, כמו נסיך בצוהריים וכמו עני בערב. יש תזונאיות שממליצות על חמש ארוחות קטנות ויש אנשים שמעידים כי בבוקר הם לא מסוגלים להכניס יותר מקפה ועוגייה. מסתמן כי הרגלי חלוקת התזונה שלנו לאורך מאות שנים התקבעו ביחס לאופי היום שלנו. יכול להיות שמה שההיסטוריה מלמדת הוא שבריאות היא לא הגורם היחיד ואפילו לא המרכזי בהרגלי התזונה המומלצים, אלא שהם הרגלי התזונה המוצלחים ביותר לתקופה ומאפייניה. כיצד, אם כן, צפוי להשפיע אופי העבודה הטכנולוגי על הרגלי האכילה שלנו? האם בעוד מאה שנה שוב ניווכח לדעת שארוחת הבוקר מיותרת עבור רוב האנשים כי הם לא עוסקים בפעילות שצורכת אנרגיה? האם נחזור לארוחה אחת ביום בשלב מסוים?
2. סובלים מנדודי שינה או מחוסר הסתגלות למנהג תרבותי לא טבעי?
כשההיסטוריון א. רוג'ר אקירך חקר את חיי הלילה באירופה ובאמריקה שלפני המהפכה התעשייתית, הוא גילה את העדות הראשונה לכך שרבים נהגו לישון במקטעים: "שינה ראשונה ושינה שנייה עם הפסקה של כמה שעות ביניהן כדי לקיים יחסי מין, להתפלל, לאכול, לשוחח או לקחת תרופה", כותבת קייטי האנט במגזין הבריאות של ה-CNN. לדבריה, שנת לילה אחת ארוכה התפתחה הודות להתפשטות התאורה החשמלית, התחלתו המוקדמת וסיומו המאוחר של יום העבודה ו"האמונה הקפיטליסטית ששינה היא בזבוז זמן שאפשר לנצל טוב יותר בעבודה".
מפגש לילי עם הירח. צילום: Ganapathy Kumar / Unsplash
אקירך מצא התייחסויות מרובות לשינה דו פאזית ביומנים, בטקסטים רפואיים, ביצירות ספרות ובספרי תפילה. מדריך צרפתי לרופא מהמאה ה-16 אפילו ייעץ לזוגות שהזמן הטוב ביותר להרות הוא לא בסוף יום ארוך אלא אחרי 'השינה הראשונה', כאשר הם ערניים יותר ליהנות מכך. רק בתחילת המאה ה-19, לפני כמאתיים שנה, החלה השינה הראשונה להתרחב על חשבון השנייה.
"ניסויים במעבדות שינה הראו שכאשר ניתנת לבני אדם הזדמנות לישון זמן רב יותר השינה שלהם יכולה להיות דו-פאזית או אפילו פולי-פאזית", כותבת האנט. ביקורות בנוגע לניסוי טענו כי זה אינו דפוס שינה שיקרה לכולם בהינתן האפשרות, אבל הניסוי בהחלט העלה ספקות לגבי הפרעות שינה מסוימות. האם אדם שמתעורר באמצע הלילה למשך שעתיים ורק אחר כך חוזר לישון סובל מהפרעת שינה או שזהו הד למנגנון ביולוגי שהיה שכיח מאוד במשך זמן רב יותר אפילו ממה שנהוג היום? היום, כשלא מעט אנשים עובדים כעצמאים ושולטים בסדר היום שלהם, האם לאט לאט נראה מגמה של חזרה לשינה פולי-פאזית? האם בעתיד יהפכו יותר ויותר מטלות למתוזמנות על ידי הטכנולוגיה ויאפשרו לאנשים לבחור את דפוס השינה שלהם? וכיצד הייתה נראית השינה שלנו אם לשעה ביום לא היה כלל משקל?
3. חיי המשפחה של שנות החמישים
בזמן שרבים סוברים כי אורח החיים המשפחתי השכיח ביותר בהיסטוריה של האנושות הוא זוג הורים נשואים עם ילדים משלהם, החיים כולם תחת אותה קורת גג – יש היסטוריונים שמכנים זאת "סטייה מהנורמה" וחלקם אף סוברים כי ממעוף הציפור היא תיחשב להבזק של התנהגות מסוימת ותו לא. בספרו של סטיבן א. ברקן Sociology: Understanding and Changing the Social World, הוא מסביר כי "משפחה היא קבוצה של שני אנשים או יותר הקשורים בדם, בנישואים, על ידי אימוץ או מחויבות הדדית ושדואגים זה לזה". הוא מציג ארגון ודינמיקה של משפחות מרחבי העולם וההיסטוריה שבאו בכל מיני צורות וצבעים. למשל, היקף רחב יותר של אנשים הכלולים ביחידה המשפחתית הבסיסית, מידות שונות של מעורבות מצד מבוגרים שאינם ההורים, הרגלי פרנסה מגוונים ועוד. בתקופת הציידים והלקטים, לדוגמה, משפחה הייתה מורכבת משניים או שלושה גרעינים ביולוגיים שמנו כשישה מבוגרים ואולי יותר, ואיתם חבורה לא קטנה של ילדים. לדבריו, מבנה דומה התקיים גם אצל הילידים האמריקאים עד לשלב די מאוחר בהיסטוריה. במאה ה-19, בדרום מערב הודו עדיין היה נהוג שלאישה יהיו כמה בני זוג במהלך חייה, אבל לאף אחד מהם לא הייתה אחריות על הילדים שייוולדו להם. באיים המערביים של הודו כן הייתה ברית בין שני בני זוג שהביאו ילדים אבל הגבר היה חי הרחק מהאישה והילדים. עובד ושולח כסף.
ברקן מציג את הקיבוצים בישראל כצורה נוספת של התנהלות משפחתית. הקשר הביולוגי שבין הורים לילדיהם היה ברור, אבל חיי המשפחה התפרשו על פני קבוצה גדולה בהרבה של אנשים. היו מי שטיפלו בילדים של כולם, שמרו בלילות וטיפחו בימים והיו מי שדאגו למזון. לא על ידי ליקוט וציד אלא על ידי הפעלת חדר אוכל מרכזי. כמו כן, עד תחילת המאה ה-20 תוחלת החיים הממוצעת הייתה 30-40 שנה. לדברי ברקן, הנתון הזה כשלעצמו הותיר שליש עד מחצית מהילדים במשפחות חד הוריות משלב די מוקדם של חייהם, ומעט אחר כך הם צורפו למשפחות חורגות.
ורק אז הגיעו השפל הכלכלי בשנות ה-30 והמלחמה של שנות ה-40 והובילו ליצירת התא המשפחתי ה"מפורסם" של גבר מפרנס ואישה מטפלת בילדים. בשל האירועים הקשים שקדמו לו הוא היווה פתרון מצוין לשנות ה-50 וזכה לתהילה כ'מבנה אידילי'. אך לפי ברקן, הדינמיקה המשפחתית במערב הייתה מגוונת יותר רוב הזמן, ואילו "האידיאל הגרעיני של גבר מפרנס ואישה מטפלת, שרוב האנשים מקשרים עם 'המשפחה' המסורתית, שלט רק בחלק קטן מההיסטוריה שלנו". ובכן, האם לאירועים משמעותיים כמו מגפת הקורונה תהיה השפעה ארוכת טווח על חיי המשפחה או על מבנה התא המשפחתי? האם אחוז הגירושין העולה ימשיך לעלות ויותיר את התא המשפחתי המורכב משני הורים נשואים – נדיר בשטח? וכיצד מלחמות מודרניות ברחבי העולם ישנו את חיי המשפחה כפי שאנו מכירים אותם היום?
תמונה משפחתית בקיבוץ? צילום: Everett Collection / Shutterstock
4. מדוע לואי ה-14 הפסיק להתקלח?
לפני 300 שנה, רוב האוכלוסייה בעולם אפילו לא שטפה פנים. בני המעמד הגבוה היו רוחצים פנים וידיים לעיתים רחוקות, וגם זה היה נחשב יותר לטקס מכבד ופחות כמעשה היגייני. לפי כתבה של פאיזה אלמסרי ב-Science and Health, כדי לשמור על עצמם נקיים היו העשירים מחליפים את בגדי הפשתן התחתונים שלהם שספגו את כל הלכלוך של הגוף. וזהו. יתרונותיה של רחיצת גוף עוד לא היו ברורים, עד כדי כך שמספרים כי לואי ה-14 התקלח פעמיים במהלך חייו, בהמלצת הרופא, כמענה לכאבי ראש. המים לא העבירו את כאב הראש ולואי לא חזר על המעשה המוזר הזה יותר לעולם.
"בסוף המאה ה-18 זכתה הרחצה להכרה בקרב העשירים כצורה חדשה של טיפול אישי. גברים ונשים בחוגי המעמד הגבוה החלו לראות ערך חדש בלהיות נקיים, וברחצה כדרך חדשה לניקיון", כותבת אלמסרי. בתחילת המאה ה-19 טיפוח הגוף הפך לסמל סטטוס. כל מי שרצה להיבדל מהמעמד הנמוך ארגן לעצמו אפשרות לשטיפה במים. עד כאן אנחנו אפילו לא מדברים על סבון. לדבריה, זה לקח עוד מאה שנה עד שחדר הרחצה על מגוון צורותיו הפך להיות נגיש להמונים ורק במאה ה-19 החל ייצור וקידום של סבון גוף. בסוף המאה ה-19, אנשים החלו להבין את הקשר בין ניקיון לבריאות והמנהג האזוטרי הפך להרגל יומיומי שנועד להאריך חיים.
היום קיים חוג מצומצם של אנשים שטובלים באמבטיות קרח למען בריאות הגוף והנפש. האם בעוד 300 שנה חדר רחצה קר וחדר רחצה חם יהיו מנת חלקם של הקהל הרחב? ומה לגבי תא לחץ? היום הוא אומנם נחשב למותרות שמשפרים בריאות, אך גם האמבטיה הייתה כזו לא מזמן.
5. המסע שלנו עם הזמן
לפני חמשת אלפים שנה, לפי כתבה של ויליאם אנדרוס ב-Scientific American, המצרים והבבלים מדדו זמן לפי שינויים נראים לעין. למשל שעות האור והחושך המשתנות שמייצרות יממה. הם שמו לב לכך שהירח משתנה כל יום במשך 30 ימים בקירוב. על בסיס ההבחנה הזו הבינו שכשהשמש שוקעת וזורחת שוב, לא מתחיל אותו היום מחדש אלא יום אחר לחלוטין. הם גם הבחינו בעונות השונות שמייצרות יחידת זמן גדולה יותר – שנה. תארו לעצמכם שאין דבר כזה 6 בבוקר או 10 בבוקר. אין שעה שבה מקובל לאכול צוהריים ואי אפשר לדעת האם עבדנו שש שעות או שמונה. תארו לעצמכם שהאינדיקציה היחידה בשביל להתחיל או לעצור משהו היא התחושה שלנו. מדידת זמן החלה עם שעון השמש (שמציין את השעה לפי אורך הצל המוטל) ושעון המים (גרסה מקבילה לשעון החול, רק עם מים). לדברי אנדרוס, אלו עשו את העבודה בגדול אך הם לא היו מדויקים מספיק ורק במאה ה-13 הומצא השעון המכאני.
בתחילת המאה ה-14 עלתה השאלה: לכמה שעות נכון לחלק את היום וממתי להתחיל לספור אותן? בתוך אלו שהסכימו על 24 יחידות זמן, האיטלקים החלו בשקיעה, השעון הבבלי החל בזריחה ומי שהשתמשו בשעות אסטרונומיות החלו בצוהריים. "בסופו של דבר תפסו השעות הצרפתיות שמחלקות את היום לשתי תקופות של 12 שעות המתחילות בחצות". מה לא עברנו עם הזמן?
מכתבתו של אנדרוס עולה כי מאז ועד היום נותר החיפוש האנושי אחר דיוק ואמינות. בעוד שהשעונים משתכללים, הזמן הטבעי עובר גם הוא שינויים. לא דרמטיים אך נצברים. התרחקות הדרגתית של הירח מכדור הארץ משפיעה על זמן ההקפה שלו סביב השמש, מה שמשפיע על תפיסת הזמן שלנו. אם השנה תתארך, יארכו החודשים, ואולי בהמשך יתארכו היממות. האם חלוקת השעות הקיימת תחזיק מעמד? לכמה זמן? ואיך שינוי בתפיסת הזמן ישפיע על טכנולוגיה, על אורח החיים, על הגוף שלנו?
תמונת כותרת: John Fornander / Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מעט התרפקות על העבר יכולה להפוך את ההווה והעתיד שלנו לטובים יותר
ג'אז כמשל לחיים – 5 סיפורים מניו אורלינס של המאה ה-20
מהרי פרו ועד האיים הפולינזים – מה הופך מקום לקדוש?
עוד מרדיו מהות החיים:
