פרק מתוך הספר מפגשים במורד הרוח של ד"ר עמוס רביב
בחודש יולי 2015 יצא לאור הספר מפגשים במורד הרוח מאת ד"ר עמוס רביב, יועץ אסטרטגיה וימאי מנוסה. הספר מתאר את מסעותיו של רביב מסביב לעולם בסירה, את מפגשיו עם דמויות ססגוניות ותרבויות מיוחדות, ואת התובנות לחיים שספג בשבעת הימים. הספר כתוב בצורה קלילה וקולחת, אשר משקפת את התמצית של חיים על סירת מפרש – לזרום עם הרוח והמים ולתת להם לקחת אותנו למקומות מרתקים. בכל פרק תמצאו סיפור מרתק, מפגש או אירוע, שבסופו רביב משתף את השיעור שלקח לחיים. זהו הפרק הראשון מתוך הספר.
הייתי בן ארבע־עשרה כשירדתי בוקר אחד לגלוש כרגיל בחוף ילדותי, חוף פרישמן בתל־אביב, והנה בצבץ לפנַי בתוך המים חרטומה של סירת מפרש טבועה עשויה מפיברגלס. ניסיתי למשוך אותה מתוך המים אבל הסירה הייתה שקועה וגלי הים הכניסו לתוכה חול כבד שלא אִפשר לי למשותה מהמים. ניסיתי לחשוב על פתרון. הרי זו הזדמנות שתהיה לי סירה משלי. עליתי לרחוב הירקון שמעל חוף הרחצה וביקשתי מעשרה עוברי אורח שיפשילו מכנסיהם ויעזרו לי למשות את הסירה מהמים להוציאה אל החול. לאחר עבודה מאומצת הסירה הייתה מחוץ למים. ראיתי שהיא שרופה בכמה מקומות, וכמובן עירומה מתורן וממפרשים. במשך כמה חודשים הענקתי את אהבתי לסירה (סירה מסוג 420 שנקראת כך משום אורכה – 4.20 מטרים). תיקנתי את החלקים השרופים, מצאתי תורן משומש ומפרשים ישנים, והחזרתי אותה לפעילות במרינה תל־אביב. שיט בסירה כזו אינו מצריך רישיון מיוחד והיא משמשת בעיקר לתחרויות ולשיט סמוך לחוף. בשלוש השנים הבאות הפלגתי בה ונהניתי ממנה מאוד, עד שניגש אלי חבר ממועדון השיט וביקש לקנותה באלפיים דולרים. מובן שלא סירבתי וכבר חלמתי על הספינה הבאה שלי.
הייתי בן שבע־עשרה ועינַי לא ידעו שובע ממראה הספינות המגיעות מארצות רחוקות למרינה החדשה בתל־אביב. מהאנשים שיצאו מהן היה אפשר לשמוע סיפורים מופלאים על הים, על מקומות שביקרו בהם, על מפרצים קסומים והרפתקאות אינסוף.
דובבתי אותם ובלעתי ברעב את סיפוריהם, עד שהחלטתי לעשות מעשה. כסף לקניית ספינה משלי לא היה לי מלבד הסכום שקיבלתי תמורת הסירה השרופה ששיפצתי. אבל אמרתי לעצמי שאם לא לקנות, מדוע לא לבנות אחת? התחלתי לחפש ספרי הדרכה לבניית ספינה בהרכבה עצמית (האינטרנט טרם נכנס לזירת המידע אז). באותה תקופה – שנות השבעים של המאה הקודמת – נמכרו תוכניות לספינות בשם "ג'יימס ווארהם" (James Wharram) מסוג קטמרן בסגנון פולינזי. הן היו פשוטות יחסית לבנייה.
"עינַי לא ידעו שובע ממראה הספינות המגיעות מארצות רחוקות למרינה החדשה בתל־אביב".
שני חברים שליוויתי כשבנו ספינה מדגם שנקרא Tanenui באורך 28 רגל, התייאשו ממנה לפני שהשלימו את המשימה. הם הרימו ידיים וחיפשו קונה לחלקי הספינה כדי לכסות את ההשקעה שלהם. נוסף לכסף ממכירת הסירה השרופה, עמדה לעזרי העובדה שמגיל חמש־עשרה לימדתי שיעורים פרטיים ב"מכון לתלמיד" אחרי שעות הלימודים וגם ניקיתי את המקום. במשך שנתיים עבדתי שם כמעט יום־יום ואת הכסף חסכתי. עכשיו, כשחברַי חיפשו קונה לספינה שהסתבכו בבנייתה, הצלחתי "לגרד" את הסכום הנחוץ. אחר כך, במשך שנה תמימה שיפצתי ובניתי את הספינה כדי להתאימה לצרכי. חלקי הספינה נבנו מדיקט ימי מצופה פיברגלס. על הבנייה והשיפוץ שקדתי בשטח פנוי שנידב לי אחד המפעלים באזור תעשייה. במקביל לשיפוץ, התחלתי לקבל שיעורים בשיט אצל מורה פרטי, שכן עדיין לא היו בארץ בתי ספר לשיט. את השיעורים התיאורטיים למדתי בביתו של המורה ואת התרגול המעשי עברתי בספינה שהוא שכר. כך קיבלתי בגיל שבע־עשרה רישיון שיט.
היום שהפלגתי בו לראשונה בספינה שלי היה יום קיץ נפלא. הספינה הועמסה באזור התעשייה והובלה לחוף פרישמן בתל־אביב, ומשם בדרך הים הקצרה למרינה. קניתי עוף בגריל לפיקניק החגיגי שאערוך בלב־ים, ואחר כך עליתי לספינה, הפלגתי והתרחקתי מהמרינה, זו שעד עתה הבטתי ממנה בעיניים כלות בשייטים המגיעים לעגון בה. כשחזרתי השמש כבר נטתה לשקוע. הורי, שקצת חששו לי, כבר המתינו לי במרינה. הם קיבלו את פנַי בשמחה ואפילו הזמינו הפלגה אישית בספינה שלי. הספינה הזאת שימשה אותי בנאמנות שבע שנים.
כשפגשתי את ענת, אשתי לעתיד, אביה אסר עליה לשוט איתי, אך מרגע שהיה ברור שאנו מתחתנים לא הייתה לו ברירה והוא השלים עם ההצטרפות שלה להפלגות. הספינה הייתה הנדוניה היחידה שהייתה לי להציע – אותה ספינת עץ שבניתי ושיפצתי, שבה כל אחד מאיתנו ישן בקבינה נפרדת ובה לא היה אפשר לעמוד בקומה זקופה. היינו צריכים להיכנס בכפיפה כדי לא לדפוק את הראש בתקרה. בתפקיד השירותים בספינה כיכב דלי של ספונג'ה ולא היו בה מים זורמים. לעתים הקמנו אוהל במרכז הספינה כדי לפרוש מתחתיו מזרן ולישון יחד. זו הייתה חוויית נעורים קסומה.
יום אחד, עת ישבתי לי בשעת אחר צהריים בספינה שלי, ניגש אלי בחור שחזותו הודית. קצת הופתעתי כאשר פנה אלי בעברית ושאל, "מוכר את הספינה?" כבר הייתי רגיל לאנשים ששולפים מהר מדי את השאלה כמה עולה המכונית או היאכטה. הייתה לי בשבילם תשובה קבועה: אם אתה שואל כמה היאכטה עולה, כנראה לא תוכל לעמוד בהוצאות התחזוקה שלה. אבל הפעם החלטתי להתנער מהסקרן הזה שממילא ודאי אינו מתכוון או אינו מסוגל לרכוש לעצמו ספינה, ונקבתי בסכום גבוה פי חמישים מהסכום שהשקעתי אני בחלקי הספינה ובמהלך הבנייה שלה. ניחשתי שהאיש עובד בקיוסק על חוף הים ומוכר בו גזוז או משהו כזה, והוא נהנה להפליג בדמיונות ולחשוב מה היה עושה אילו. לא התייחסתי לכל העניין ברצינות, אבל לבקשתו הרשיתי לו להשביע את סקרנותו ולהיכנס לספינה כדי לצלם אותה מבחוץ וגם מבפנים, ובתוך כך שאלתי אותו בנימוס במה הוא עוסק. "אני דייג," הוא ענה לי תשובה לקונית, ביקש ממני את מספר הטלפון שלי והלך לדרכו. עד מהרה נשתכח הדייג הסקרן מזיכרוני.
סירת קטמרן, מורכבת משני גופים המחוברים יחד.
כעבור כמה שבועות צלצל הטלפון בביתי.
"שלום," נשמע הקול מעבר לקו, "אני מדבר עם עמוס רביב?"
"כן."
"רציתי להודיע לך שמחכה לך כאן צ'ק בנקאי על שמך."
"צ'ק על שמי? עבור מה?"
"אנחנו מייצגים את מפוני ימית," הסביר לי הקול, "ואחד מהם קנה ממך את הספינה, במקום זו שנהרסה לו בפינוי. אנחנו מצטערים, אבל לקח כמה שבועות עד שהשלטונות שחררו את הכסף. הדייג מצא את הספינה שלך, שהיא העתק מדויק של הספינה שהייתה ברשותו ונהרסה בפינוי, ונציגי הצבא הודיעו לו שירכשו עבורו ספינה חלופית דומה. הספינה היחידה בכל הארץ שאפשר לומר את זה עליה היא הספינה שלך. הוא שלח את הצילומים וקיבל אישור לקנות אותה."
לא האמנתי למשמע אוזני. מחכה לי צ'ק בסכום שיכול להספיק לי לקניית דירה. לפני שמישהו ישנה את דעתו רצתי למשרד עורכי־הדין לראות שלא עובדים עלי ובאמת זכיתי בפיס, ואכן כן. התבקשתי רק לדאוג שהספינה תגיע לאילת. הם רק לא ידעו שאילו ביקשו שאביא אותה לירח, גם לשם הייתי מביא אותה בשביל סכום כזה.
כך נפרדתי, ללא צער גדול, מהספינה השניה שלי.
והשיעור שלי על ערך? ערך לובש צורה ופושט אותה כמו מים שנשפכים לקנקן. והוא תמיד, אבל ת־מיד, יחסי.
לעולם אין לדעת מי עומד מולך, וההזדמנויות ההזויות ביותר צצות לנו בלי שנדע מאין. אין באמת קשר בין הערך שהספינה הזאת סיפקה לי, ובין הערך שהיא סיפקה לדייג. מבחינתי לספינה לא היה כל ערך גשמי. הערך שלה לגבַּי התמקד בחוויית הבנייה, בחוויית השימוש, בחוויית היוזמה והצלחתה, והייתה זו חוויה עוצמתית שעיצבה את מי שאני כיום. אלא שהתברר לי שבעיניו של הדייג היה לה ערך גשמי ועוד איך.
ואם תשאלו אותי איך הסכמתי לוותר על ספינה שבניתי בעצמי ושהכרתי בה כל בורג וכל לוח עץ, אענה לכם כך: גם לשחרור יש ערך רב. לא בכדי אמרו חז"ל: "ישן מפני חדש תוציא". שחררתי את הספינה וברבות הימים רכשתי אחרת. בינתיים היה לי בית לגדל בו את ילדי.
כשאנו הופכים מילדים לאנשים בוגרים מתחיל מסע אחד. איש איש והמסע שלו. כשילדינו בוגרים ויוצאים למסע שלהם, אנו משחררים אותם לעולם עם כל הטוב שהענקנו להם, ומקווים שהמסע שלהם יהיה מופלא. ומה אם נשחרר יחד איתם גם רכוש שצברנו? הם זקוקים לו עכשיו יותר מאיתנו. בשבילם יש לו ערך. עלינו הוא סתם מכביד. כך, עם הקלות הנסבלת והנפלאה הזאת, אנו יכולים להפליג למסע הפרטי שלנו וליהנות מהעשור הנפלא ביותר שיש לחיים האלה להציע. ולזכור: ערך הוא רק עניין יחסי.
ד"ר עמוס רביב התארח ברדיו מהות החיים – להאזנה לתכנית.
מפגשים במורד הרוח / ד"ר עמוס רביב, בהוצאת מדיה 10.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
הנוירולוג שפרש כדי לעשות מדיטציה על רולרבליידס
ציורי הענק על חול הים באים והולכים עם הגאות והשפל
עוד מרדיו מהות החיים:
