רות קלדרון ברדיו מהות החיים: כיצד יכול התלמוד לשמש אנציקלופדיה לחיי האדם
משהו משונה מבחינה תרבותית התרחש בהיסטוריה של היהדות. הפרויקט הספרותי-הגותי הגדול ביותר שיצרו יהודים נדחק לשולי התודעה התרבותית והפך לחיבור מעומעם שעולה רק באסוציאציה דתית. ואולם במהותו, התלמוד הוא היצירה הקנונית של יהודים, בדיוק כמו שיצירותיו של שייקספיר נחשבות מכוננות על ידי האנגלים. הוא מכיל מחשבה פילוסופית עמוקה על חיי האדם, על הטבע ועל אנושיות – ידע רלוונטי לחייו של כל אדם, מאמין או לא, יהודי או לא. אבל משהו לאורך הדרך גרם לנו לגדר את הטקסט המקיף של התלמוד בתוך מסגרת הלכתית בלבד ולהפסיד את עושר החוכמה שקיים בו.
ד"ר רות קלדרון, חוקרת תלמוד ואגדה, שייכת לתנועה שמנסה להשיב עטרה ליושנה ולהחיות מחדש את קסם התלמוד בקרב הציבור הרחב. כמי שמגדירה עצמה חילונית, היא לא מסתכלת על התלמוד כעל ספר הלכה, אלא כעל "אנציקלופדיה לחיי האדם" – טקסט האוצר תובנות נפלאות, שאפשר להיוועץ ולחפש בו כיוון כמעט בכל תחום חיים. קלדרון שוחחה עם אסי זיגדון ברדיו מהות החיים על הצד הפילוסופי של חוכמת היהדות ועל הערך המוסף שכל אחד יכול לקבל מהתלמוד – אם הוא בוחר להתבונן בו כטקסט ספרותי מתוך פתיחות מחשבתית ומתוך אימוץ מחודש של הנכס התרבותי הנשכח שלנו.
הפרויקט הקנוני של עולם הרוח היהודי
"התפיסה המערבית של מה זה להיות אדם תרבותי, זה שאתה מכיר את הספרים הגדולים שלך, את הקנון", אומרת קלדרון. "אז האנגלי יכיר את שייקספיר, ורוסי יודע בעל פה את צ'כוב… ואנחנו – לא יודעים את שלנו". אז מה דחק את התלמוד לקרן הפינה התרבותית של היהדות, ומדוע מחפשים יהודים רבים את עושר התרבות במקורות של עמים אחרים, מבלי לבחון גם את המקורות שלהם?
כדי לענות על השאלות הללו צריך לחזור אחורה ולהבין בכלל מהו התלמוד. במאה ה-2 לספירה, ימי בית המקדש השני, היהדות החלה לספוג השפעה מהתרבות היוונית, ויהודים חכמים התחילו ליצור קבוצות למידה בעל פה של התורה, "כמו באקדמיה של אפלטון שהייתה בהתחלה שיחות בהליכה". היה אסור להעלות על הכתב את כל הידע שנצבר, עד שאחד החכמים, רבי יהודה הנשיא, החליט שהגיע הזמן לצאת נגד האיסור הזה. הוא פתח בפרויקט של עריכת הידע בשישה כרכים נפרדים – מה שאנו מכירים כשישה סדרי משנה.
זה היה הפרויקט הספרותי הראשון ביהדות מאז התנ"ך, ולכן מדובר במהפכה של ממש בחשיבה היהודית. כפי שלמדו את התורה קודם לכן בעל פה, עתה יכלו לדון במשנה הכתובה. הדיונים והלימודים הללו נקראים "תלמוד" – כלומר התלמוד הוא פעולת העיבוד המחשבתי של המשנה.
במשך מאתיים שנה, מהמאה השלישית עד המאה החמישית, שקדו התלמידים החכמים ביותר ביהדות על עריכת התלמוד בשני מקומות שונים: בארץ ובבבל. בארץ נערך התלמוד הירושלמי ובבבל – התלמוד הבבלי, והוא גם הנפוץ והמקובל כיום. התלמוד הבבלי הרבה יותר נגיש ממקבילתו הירושלמית, או כדבריה של ד"ר קלדרון – "עשיר, שמח, צבעוני וקל ללימוד". בדוגמה שהיא מציגה בהמשך, ממחישה קלדרון את האופן הססגוני שבו בנוי התלמוד.
השם הנוסף של התלמוד הוא "גמרא", וזהו פרויקט גדול יותר מהמשנה מכיוון שהוא מרחיב ופותח אותה. "ההצלחה בתלמוד זה לא להגיע לסיכום אלא לפתוח את השאלה, להעמיק אותה, להעשיר אותה". קלדרון מאמינה שהגרעין הרוחני היהודי התפתח בבתי המדרש שבהם הגו יהודים בתלמוד לאורך מאות ואלפי השנים. לטענתה, התלמוד הוא למעשה הפרויקט שהפך אותנו ליהודים.
איפה איבדנו את התלמוד?
חיים נחמן ביאליק הוא דוגמה מובהקת לתהליך שגרם ליהודים רבים לזנוח את ספר ההגות המקורי שלהם. בישיבות באירופה של אחרי התקופה הרנסנסית ישבו תלמידים שהיו חשופים להתפוצצות תרבותית, תעשייתית ולאומית. בקונטקסט האירופאי הפתוח החדש, לאנשים כמו ביאליק היה קשה עם הקפדנות של סגנון הלימוד בבתי המדרש. ההתעסקות בפרטים הקטנים של ההלכה נתפסה בעיניהם כמיושנת לעומת הפתיחות החילונית של אירופה, ובמקביל תפס תאוצה תהליך החילון של היהודים.
דווקא כשהוא מגיע לארץ, מבין ביאליק שאפשר ליהנות מעושר התלמוד מבלי להיקלע לקיבעון ההלכתי. אולם רבים אחרים שעלו לארץ לא חוו את אותו געגוע והמשיכו את תהליך העזיבה של היהדות שהחל באירופה לטובת משהו חדש – הציונות. לאחר המהפכה החילונית שהולידה את הציונות חל אירוע מכונן נוסף בתולדות העם היהודי – השואה. עולם הרוח היהודי ספג מכה אנושה, ומי שלא היה דתי נותר כמעט בלי גישה לכתבי התרבות היהודיים. שילוב הגורמים ההיסטוריים המצערים הכניס את התלמוד לבוידעם התודעתי של הציבור היהודי-חילוני.
משל האדם המכוער
כדי להבין את אופיו של התלמוד וסוג החוכמה האצורה בו, ד"ר קלדרון משתפת אגדה מייצגת. מסופר בה על רבי אלעזר (בנו של רבי שמעון בר יוחאי) אשר זה עתה סיים את לימודי הרבנות וחוזר הביתה רכוב על חמור. פתאום, ליד הנחל, הוא פוגש אדם מכוער כל כך, עד שהוא לא מצליח לשלוט על עצמו ופולט כלפיו עלבון בנוגע למראהו. האדם עונה לו "תלך למי שעשה אותי ותתלונן". התשובה הזו גורמת לרבי אלעזר להבין את טעותו והוא מתנצל מעומק לבו. אלא שהאדם המכוער לא סולח.
רבי אלעזר עוקב אחרי האדם המכוער עד לעיר, וכל הדרך מפציר בו לקבל את סליחתו, אך האדם מסרב. גם לאור הפצרותיהם של אנשי העיר אשר מכירים את רבי אלעזר כאדם טוב, האדם המכוער נותר בסירובו. כתוצאה מהמקרה אומר רבי אלעזר מה שמופיע בפסוק הבא: "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז. ולפיכך זכה הקנה ליטול ממנוד קולמוס לכתוב בו ספר תורה, תפילין ומזוזות".
ומה פירוש? ד"ר קלדרון מבארת: "כשהרוח עוברת, הקנים זזים אתה ואז מזדקפים. והארז, אם הוא נשבר, גמרנו, הוא נשבר. התורה נכתבת על ידי קנה כדי שהתורה עצמה תהיה רכה". המשל התמציתי הזה מאפיין את סגנון התלמוד ואת הדרך שבה הוא מציג את תפיסת העולם היהודית. באמצעות סיפורים ומקרים המזכירים במידה מסוימת סיפורי זן, הטקסט מציג תובנות על מגוון רחב של סיטואציות קיומיות, מהאיזוטרית ביותר ועד לעניינים ברומו של עולם העוסקים ביחסים בין האדם לאלוהות ולניצוץ האלוהי שקיים בנו.
בסיכומו של דבר, ד"ר רות קלדרון מתייחסת לתלמוד כאל אוצר תרבותי, פילוסופי והגותי – לא בהכרח דתי. "אני מרגישה שמה שאנחנו מנסים לעשות כאן זה איזשהו תיקון, להתחבר למאיפה שבאנו בלי בהכרח להפוך להיות מה שלא רצינו כבר להיות". התלמוד, מבחינתה, הוא טקסט ניטרלי וזו בחירה שלנו מה לעשות אתו – האם להסתכל עליו כעל מקור הלכתי בלבד, או להרחיב את התפיסה לגביו ולהכיר בו כטקסט מכונן במהות ההיסטורית שלנו.
בתמונה – ציור של קרל שלייכר, 1870: Dorotheum / Wikimedia.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
5 קלאסיקות ספרות פילוסופית שמומלץ להכניס לספרייה הביתית
מה חלומותיו של עגנון מלמדים אותנו על הפסיכולוגיה האנושית?
האסלאם שלא הכרתם – סופיזם, אהבה, שירה וריקוד
עוד מרדיו מהות החיים:
