טור אורח: הדוגמנית ריי שגב משתפת תובנה מרתקת שספגה בפסטיבל אושו

"לא הרגשתי צורך להתאפר, להתעסק במראה שלי, במה ללבוש או במה לאכול. לא הצטלמתי ולא צילמתי. נתתי לבועה הזאת של פסטיבל אושו להרים אותי בעדינות ולשמור אותי בתוכה עד הסוף". הדוגמנית ריי שגב נסעה לפסטיבל אושו כדי לחיות על פי הפילוסופיה והשקפת העולם של המורה הרוחני במשך סוף שבוע שלם. היא חזרה משם עם התנסויות שטרם חוותה.

טור אורח מאת ריי שגב | 19 אוגוסט, 2015

Relax, But remember only one thing: You are the witness" – Osho"

סוף השבוע בפסטיבל אושו היה בשבילי חוויה של התבוננות. התבוננות באנשים, במנחים, בהפקה, בחברים – ובעיקר בעצמי. כמו שאושו אמר, אין צורך להתבודד, להתנזר ולהסתגף בכדי להיות עד בחיים האלה. אני אוהבת את הגישה הזאת של "מדיטציה בכיכר העיר" – למצוא את החיבור הכי מזוקק בכל מקום, גם בתוך ההמולה. החלטתי לבוא בהבזק של רגע, סוג של התמודדות עם התקופה הזאת, עונת המלפפונים. חום אימים בחוץ, כולם בחופש, יש לי מיליון עבודות להגיש בלימודים, עוד מעט מתחילה שנה חדשה… הרגשתי שאני פשוט חייבת משהו שיעורר אותי קצת. אולי זה היה צורך באתגר רגשי או משהו בסגנון.

הגעתי לבד במכונית כי רציתי להרגיש עצמאית למקרה שארצה לברוח משם כבר בלילה הראשון. בכל זאת מדובר בקמפינג ובאוגוסט חם ולח במיוחד, לא ידעתי אם אכיר שם אנשים מלבד חבר אחד שהגיע, ובמיוחד הדאיג אותי הצוואר התפוס שלי, ששיתק באכזריות את כל התנועתיות בפלג הגוף העליון שלי באותו הבוקר. ובכל זאת, החלטתי לזרום, מה שיהיה יהיה.

לחניית המתחם בגבעת חביבה הגעתי אחר הצהריים של יום חמישי, פרקתי את הציוד שלי במתחם האוהלים בסמוך לחבר שהגיע קודם לכן. החבר׳ה במאהל כבר ישבו במעגל וניגנו בגיטרה. הקמתי את האוהל שלי, הכנסתי אליו את התיקים ופרשתי בתוכו את מזרון הנוער שהבאתי אתי. מה שבטוח, לא רוצה לישון על הרצפה. זהו, עכשיו בתוך קירות האוהל, הייתה לי ממלכה משלי.

מוזיקה וריקודים היו חלק מתפיסת עולמו של אושו. צילום: אילנית תורג'מן.

זו הייתה הפעם הראשונה שלי בגבעת חביבה, כפר נוער ירוק ומשופע במדשאות רחבות. הלכתי להסתובב בין המתחמים, בדקתי את הבריכה, את הדוכן של "רדיו מהות החיים" במרכז מתחם הדוכנים, את מתחמי האוכל וההופעות, ולבסוף הגעתי אל מתחם הטיפולים. מגיע לי מסאג'! החלטתי. ובניגוד לכל מה שאני מכירה ויודעת, נתתי קודם כל לעצמי. את המשך הערב ביליתי בשיחות נעימות כשאני שרועה על מחצלת ושותה צ׳אי מתוק. .עוד בתפריט היו ארוחת ערב, הופעה מעולה של אסף אמדורסקי ומסיבת סווינג של יוסי סווינג, הדי.ג׳יי עם הלוק הצועני הכי מגניב שיש.

פרשתי לישון די מוקדם. רציתי להשכים לסדנאות וגם כבר הייתי זקוקה ללבד שלי בין ארבעת קירות האוהל. בבוקר התעוררתי מוקדם, אחרי שינה עמוקה ומלאה חלומות, ותוך כדי צחצוח שיניים בברז המרכזי חשבתי על הסיטואציה הזו שאני כל כך לא רגילה אליה, וכמה זה משחרר לצאת מגבולות השגרה וההרגל. במשך היום פגשתי חברות שאפילו לא ידעתי שתכננו לבוא לפסטיבל, ודבר הוביל לדבר.

עברתי ביומיים האלה מסע בין שיעורים, מסדנה של דימוי גוף ואהבה עצמית, דרך סדנת נשימות, סדנה ״מפחד לאהבה״, דמיון מודרך למפגש עם הילד הפנימי, מבני גוף אישיותיים, מדיטציות ועוד. ביום השני של הפסטיבל כבר הייתי מוקפת בחברים וחברות והייתה קלילות כזאת כיפית. לא הייתי צריכה לחפש את עצמי ולא הייתי לבד כמו שחשבתי שאהיה. בין הסדנאות קפצנו להתרעננות בבריכה, ונהנינו מהופעות של עלמה זוהר, גבע אלון ובערב גם רביד כחלני עם ה״ימן בלוז״ השווים.

זה היה סוף שבוע של התבוננות. קורהה, המפיק של הפסטיבל כבר שנה שמינית, מצליח ליצור אירוע רוחני אך קליל, המאפשר לכל אחת ואחד מגוון אינסופי של חוויות לבחירתם: אתה יכול להגיע ורק ליהנות מהחברה המחבקת והמקבלת, מהחופש, מההופעות וממסיבות הבריכה; אתה יכול רק להסתובב בסדנאות, ללמוד ולספוג אין סוף תכנים מרתקים, ואולי אפילו לעבור שיעור של ממש; אתה יכול גם לשלב באופן טבעי ורגוע בין הדברים לפי בחירתך. התחושות שמה שקורה לי זה מושלם, מה שאני בוחרת לעשות הוא מדויק עבורי והאנשים שסביבי אלו בדיוק האנשים שהייתי צריכה לפגוש, הציפו אותי במשך ימי הפסטיבל. לא הרגשתי צורך להתאפר, להתעסק במראה שלי, במה ללבוש או במה לאכול. לא הצטלמתי ולא צילמתי. נתתי לבועה הזאת של פסטיבל אושו להרים אותי בעדינות ולשמור אותי בתוכה עד הסוף.

"תאמינו או לא, אף פעם לא יצא לי לרקוד בבגד ים במסיבת בריכה". צילום ערן לם.

השיא היה במסיבת הבריכה שסגרה את סוף השבוע: שבת, חמש אחר הצהריים, כבר חשבתי להתחיל לארוז ולחזור הביתה, אבל המוסיקה כישפה אותי ומצאתי את עצמי על רחבת הדשא, רוקדת בבגד ים ובחיבור נפלא לגוף שלי, ללא בושה, בלי להתעסק במה אולי חושבים עליי. באותו רגע זה פשוט קרה בלי לחשוב יותר מדי, וזו הייתה תחושה של שחרור ואפילו של ניצחון.

אני אמנם דוגמנית להלבשה תחתונה, שלמה עם הגוף שלי ומצטלמת בגאווה – עברתי תהליך של השלמה, אהבה וקבלה עצמית שאני כל יום מוקירה עליו תודה, ובין השאר גם מעבירה סדנאות על דימוי גוף לנשים ונערות ומאמינה במסר של קבלה עצמית בכל לבי… אבל תאמינו או לא, אף פעם לא יצא לי לרקוד בבגד ים במסיבת בריכה. תמיד הרגשתי שזה לא בשבילי ונמנעתי מאירועים מהסוג הזה, כמו הרבה נשים שאינן מרגישות בנוח עם הגוף שלהן. הפעם הרשיתי לעצמי, האנרגיה זרמה בי בקלילות. התחושה הזו שמופיעה כשאני עולה עוד מדרגה במסע הקבלה העצמית היא אדירה ומרגשת.

אושו אמר ש"אנחנו צריכים לשכוח מהרעיון של 'להיות מישהו', כי אנחנו כבר יצירת מופת. אנחנו לא יכולים להשתפר, אלא רק להבין את זה, לראות את זה ולהתחבר לזה". תודה, פסטיבל אושו, על תובנות שהגיעו ללא מאמץ ממש כמו "מדיטציה בכיכר השוק". זה בדיוק מה שהייתי צריכה.