אירוע מדהים תועד באלסקה – כלבה מבויתת משתעשעת עם דוב קוטב פראי
אחת לכמה זמן חוקי הטבע מתכופפים תחת משקלן העצום של נסיבות חריגות ומשונות. המפגש של האדם עם הטבע מזמן לא אחת נסיבות שכאלה, כמו הסיפור המופלא של דוב הקוטב הידידותי מקנדה.
דובי קוטב הם טורפי היבשה הגדולים ביותר. יש להם מוניטין של ציידים מוכשרים המשלבים כושר הסוואה, כוח אדיר, ממדי ענק, יכולת שחייה ואינטליגנציה גבוהה. כל אלה הופכים את דובי הקוטב לטורפי-על, השליטים הבלתי מעורערים של סביבת מחייתם, בכל החגורה הצפונית של כדור הארץ. אין בעל חיים שיכול לאיים עליהם או אפילו להתמודד מולם.
כשדוב קוטב צריך לאכול, הוא ישבור מערות קרח בכפות ידיו, יצוד בעלי חיים ששוקלים פי שניים ממנו ויחצה קילומטרים רבים של מים בשחייה – או בהליכה כשהים קפוא. כזה הוא המקרה שהפגיש את בריאן לדון, מגדל כלבי מזחלות מקנדה, עם דוב קוטב ענק שהגיע כדי לחפש מזון סמוך ל"עיר הכלבים" שלו.
במרבית המקרים, כשדובי קוטב יהיו מספיק רעבים כדי לחפש מזון סמוך לאזורי המחייה של בני האדם, מפגש עם בעלי חיים מבויתים יהווה הזדמנות קלה לארוחה מבחינתם. ואולם, לדון היה אחד מברי המזל שזכו לראות את חוקי הטבע מתכופפים לנגד עיניו המשתאות, כאשר דוב קוטב הגיע לכלביו. במקום לברוח או לנבוח, אחת מכלבות האסקימו הקנדי שלו החליטה שהיא רוצה לשחק עם הדוב הענק. הוא, מצדו, החל להשתעשע עמה כשהוא נשכב על הגב כמו אחרון הגורים. מה גרם להתנהגות המשונה, אם כי מבורכת, של שני הצדדים? אנשי ה-BBC יצאו לשוחח עם בריאן לדון ואף השתמשו בשירותיו של פסיכיאטר כדי לנתח את התנהגותם של הדוב ושל הכלבה.
המפגש של לדון וכלביו עם הדוב התרחש בתחילת שנות ה-90, אבל מאז הדוב הפך את הביקור למנהג שנתי. בכל סתיו, כשמזג האוויר מקפיא את המים הסובבים את לשון היבשה שבמפרץ האדסון, מגיע הדוב לשחק עם הכלבים. כאשר פורסמו לראשונה, עוררו התמונות זעם, מכיוון שהרבה אנשים סירבו להאמין וחשבו שהכלבים נקשרו כדי לשמש פיתיון לדוב. אחרי הכול, מדובר בבעל חיים שיצא לחפש אוכל בסתיו, בתום תקופה של כארבעה חודשים שבה לא אכל.
אולם בשנים האחרונות, עם עליית המודעות למצבם של דובי הקוטב ועם חשיפה הולכת וגוברת לחברויות מוזרות בין בעלי חיים בחסות האינטרנט, השתכנע הקהל – והתיעוד המקסים של הכלבים המשתעשעים עם הדוב בשלג זכה לעדנה מחודשת ולתיקון העוול ההיסטורי.
העלייה המחודשת של התמונות והווידיאו לכותרות הציפה את השאלה הבלתי נמנעת – כיצד זה ייתכן? הרי המפגש הזה מנוגד לכל תסריט הגיוני בהתחשב בנסיבות. ד"ר סטיוארט בראון, פסיכיאטר קליני, מסביר כי מה שחרץ את גורל המפגש הוא כפי הנראה הגישה. את זה הוא מסיק משפת הגוף של הכלבה והדוב: "מה שמדהים עבורי זה שדוב הקוטב, כשהתקרב אל כלבת המזחלות, היה במצב של צייד", אומר בראון. "עיניו היו מקובעות והוא התקדם לכיוון הכלבה", סימנים המעידים בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים על כוונות הציד של הטורף.
אבל לעומת הדוב, "הכלבה ירדה לתנוחת משחק", בראון ממשיך בניתוח. "והדוב מיד קלט את זה, שינה את הגישה שלו והחל לרקוד". משהו בהתנהגות של הכלבה נטרל את המתח שבסיטואציה, למרות שהשניים לא שייכים לאותו זן, ולמרות שאחד מהם הוא חיית בר והשנייה מבויתת. בראון אומר כי מבחינת הכלבה "זה היה הימור, אבל השיער (הסומר) השתטח, העיניים התרככו ולרגע הדוב נעמד זקוף מעל הכלבה, והכלבה עמדה שם מקשקשת בזנבה. הם הביטו אחד בשנייה והחלו בבלט הנפלא הזה של משחק שנמשך עשרים דקות, זה היה קסום".
אז אמנם אנחנו מנתחים את הסיטואציה מעיניים מאוד אנושיות, וייתכן כי הפרשנות שלנו מושפעת מההתנהגויות האנושיות המוכרות לנו. ועדיין, שפת גוף היא שפת גוף. כל מי שגידל כלב יודע לספר כי קיים רובד משמעותי של תקשורת חזותית בין הכלב לבעליו. אנו מתוכנתים לזהות את הסימנים הבסיסיים המעידים על מצב רוחם של בעלי חיים – והם אצלנו. ולכן, יש היגיון רב בתיאוריה של ד"ר בראון, לפיה הגישה החברותית של הכלבה הפכה את הדוב מסכנת חיים, לחבר שחוזר לבקר בכל שנה.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
אתנחתא של טבע: גם בעלי חיים מחפשים לפעמים קצת מזל משמיים
אתנחתא של טבע: מה מספרות המדוזות על הזהות שלנו?
כיצד יחידת העלית ספצנאז סייעה לסבתא מרוסיה למצוא אהבה
עוד מרדיו מהות החיים:
