בכל פעם שאנו עוברים דרך כלשהי בפעם הראשונה, היא מרגישה ארוכה יותר מאשר כשעושים אותה בפעם השנייה, בחזור. מדוע תפיסת הזמן שלנו משתנה ביחס לאותו מרחק? כיצד השעונים השונים במוח מעצבים אחרת את החוויה שלנו?
השעון האטומי הציב סטנדרט מדידה כה מדויק שאפילו מערכת השמש צריכה להתאים את עצמה אליו באמצעות הוספת שניות אחת לכמה שנים. הזמן מדויק בצורה אובייקטיבית, אבל התחושה שלנו לגביו – לאו דווקא. כשאנו נהנים הזמן חולף מהר, ואילו כשאנו משועממים כל שנייה מרגישה כמו נצח. תפיסת הזמן היא אובייקטיבית, נזילה ותלויה במגוון רחב של נסיבות.
אחת התופעות המוכרות שמבטאות את הגמישות בתפיסת הזמן היא "אפקט הדרך חזור": כשאנו נוסעים או הולכים למקום חדש בדרך חדשה שאינה מוכרת לנו – הדרך הלוך תיראה לנו ארוכה וממושכת יותר מהדרך חזור. אז מהו שגורם לתחושת הזמן להשתנות ביחס למרחק שנותר זהה?
אנה סוונסון סוקרת כמה מהתיאוריות המדעיות הפופולריות במאמר ב-Washington Post ומציגה את הפסיכולוגיה שמאחורי "אפקט הדרך חזור". מה שעורר את העניין שלה בתעתועי הזמן הוא מחקר חדש שבוצע על ידי חוקרים מהמכון לנוירופסיכולוגיה באוניברסיטת קיוטו ביפן. החוקרים ביצעו ניסוי וירטואלי של האפקט. הם הקרינו לקבוצה של נחקרים וידיאו של אדם הולך בנתיב מסוים, ולאחר מכן ביקשו מהם לצפות בוידיאו נוסף, ובו הוקרנה הדרך חזרה באותו מסלול. חלק מהמשתתפים התבקשו לציין כל שלוש דקות שעוברות, במהלך הצפייה, על פי תפיסתם כמובן.
לקבוצה השנייה הקרינו החוקרים את אותו וידיאו ראשון שבו צפתה הקבוצה הראשונה, אך בנוסף הקרינו וידיאו שני, ובו תועד מסלול אחר. גם בקבוצה זו נתבקשו חלקם לציין כל שלוש דקות שעוברות. בשלב הבא נשאלו חברי שתי הקבוצות כמה זמן ארך לדעתם כל מסלול. המטרה הייתה לבדוק את תפיסת הזמן בשני היבטים – האחד בזמן אמת והשני בראייה לאחור. החוקרים גילו כי בשתי הקבוצות היה מתאם גבוה בציון כל שלוש דקות שעוברות, כלומר בזמן אמת. אך כשנשאלו לגבי משכו של כל מסלול, החברים בקבוצה שעשו טיול 'הלוך-חזור' באותו נתיב זכרו את הדרך חזרה כקצרה יותר, ואילו בקבוצה שבה הלכו בשני מסלולים שונים (באותו אורך), לא חוו את "אפקט הדרך חזור".
הזמן עובר מהר כשנהנים.
מנגנונים שונים מטפלים בזמן הווה ובזמן עבר
אחד ההסברים להבדל בין תפיסת הזמן בהווה לעומת תפיסתו בראייה לאחור נובע מהמערכות השונות שהמוח מפעיל כדי 'לטפל' בכל זמן. המודעות שלנו לדקות ולשניות בזמן אמת מווסתת על ידי מנגנון מתמטי ששולח נוירונים בקצב ספציפי – והמוח מתעד את הפעימות הללו במסגרת תקופה נתונה. אולם מנגנון שונה מטפל ביחס שלנו לזמן שעבר, מנגנון מבוסס שפה שנועד לתאר התרחשות או לספר סיפור על הזמן.
בקבוצה הראשונה ובקבוצה השנייה עבד המנגנון לזמן אמת בצורה זהה, אולם המנגנון הסיפורי של ראייה לאחור ניתח אחרת את הזמן של הטיול השני. כפי הנראה, מה שגרם לכך היתה העובדה שלנבדקים שחזרו דרך אותו נתיב נאמר במפורש שהם עושים טיול "הלוך חזור", מה ששינה את התפיסה שלהם לגבי המסלול וגרם להם לתפוס אותו כקצר יותר. אצל הקבוצה שהלכה בשני נתיבים שונים כנראה לא הופעל המנגנון כיוון שלא הוגדר הטיול כ"הלוך-חזור". במילים אחרות, עצם הידיעה שחוזרים באותה דרך קיצרה למעשה את משך הטיול בתפיסת הצופים.
מודעות מאריכה את הזמן, היכרות מקצרת
תיאוריה נוספת מתייחסת למודעות לזמן. כשאנו נמצאים בדרך למקום חדש אנו פעמים רבות עסוקים מאוד בשעון – אם זה מפני שאנו רוצים להגיע בזמן, אם מפני שאנו רוצים לתזמן מסלול חדש או מכל סיבה אחרת. הדרך חזרה, לעומת זאת, יותר נינוחה במקרים רבים והזמן כבר אינו מהווה פקטור משמעותי. וכאן טמון ההבדל – המודעות לזמן יוצרת תחושה שהוא עובר לאט יותר. ואולם כשדעתנו מוסחת מהשעון הזמן אינו מחולק ליחידות קטנות אלא עובר במקשה אחת, וזה גורם לתחושה שהדרך קצרה יותר. כלומר, המודעות לזמן יכולה למתוח אותו באופן מלאכותי.
המוח שלנו מקצר ומאריך את הזמן ביחס לדרך.
אז מדוע, אם כן, אנשים מדווחים על "אפקט הדרך חזור" גם כאשר הם יוצאים לטיולים שאינם כרוכים בלחץ של זמן? או במקרה הפוך, כאשר עליהם לעמוד בלוח זמנים גם בדרך חזרה? תיאוריה נוספת מסבירה את האפקט והיא נוגעת למידת ההיכרות שלנו עם הדרך. החל משנות ה-50 של המאה ה-20 החלו חוקרים לשער שההתמודדות עם הבלתי מוכר יכולה לגרום לתפיסת זמן ממושכת יותר. כאשר אנו צועדים או נוסעים בדרך שבה הכול חדש עבורנו, הזמן מאט במיוחד, לאור העובדה שאנו לא יכולים לדמיין את סוף המסלול. במצב זה, ככל שאנו יודעים, הדרך יכולה להימשך לנצח. ואילו בדרך חזור, כאשר אנו כבר מזהים חלק מהעצמים – וחשוב מכך, יכולים לדמיין את קצה המסלול ולפיכך לתחום אותו בתוך מסגרת מנטלית – המסלול נראה קצר יותר.
גם תיאוריה זו לא מספקת תשובות לכל המצבים שבהם מתרחש האפקט. באחד הניסויים בנושא התגלה כי רוכבי אופניים דיווחו על האפקט גם כאשר הדרך חזרה עברה בנתיב אחר. ייתכן שכמו בניסוי היפני, נאמר לרוכבים שזוהי דרך חזרה – וזה מה שהפעיל את מנגנון קיצור הזמן במוחם. אולם זוהי השערה בלבד.
המוח לוקח את החוק לידיים
הציפיות שלנו משחקות תפקיד חשוב בתפיסת הזמן. מחקרים גילו כי אנשים שמעריכים את הדרך הלוך באופטימיות, הווה אומר כצרה יחסית, נוטים יותר לחוות את "אפקט הדרך חזור". הציפייה, שאינה מעוגנת במציאות, יוצרת תחושה כי הדרך הלוך ארוכה מאוד. למרבה האירוניה, זה גורם דווקא לדרך חזרה להיתפס כקצרה. מדוע? כיוון שהטראומה מהמסע הלוך יוצרת הערכת יתר לגבי הדרך חזור, וכך נוצר אפקט הפוך. ציפייה אופטימית מפעילה מעגל של עיוות זמנים, שבסופו של דבר מאזן את עצמו: הדרך הלוך מוערכת כקצרה מכפי שהיא באמת, בראייה לאחור היא נתפסת כארוכה מאוד – וזה גורם לדרך חזור להרגיש קצרה יותר.
ייתכן כי שילוב של התיאוריות הוא הנכון – וייתכן שמנגנון תפיסת הזמן המורכב שלנו מיושם בצורות שונות ביחס לנסיבות. אבל דבר אחד נותר קבוע: התחושה שהדרך חזרה קצרה יותר. מלבד המנגנונים המנטליים שמסבירים איך, מסקרנת השאלה מדוע. מדוע הזמן – שהוא החוק הקבוע האולטימטיבי שאין לשנותו – נמס ומתמצק במוחנו ביחס למציאות המשתנה? זוהי שאלה פילוסופית ביסודה ותשובה אפשרית היא שמנגנון זה נועד לשחרר אותנו מכבלי הזמן. אולי הטבע צייד אותנו בכלי שמאפשר לנו מרחב תמרון וגמישות בתוך המסגרת הבלתי מתפשרת של הזמן, ולשים מעט מהשליטה בידיים, או יותר נכון במוח שלנו.
תמונת כותרת: PEPPERSMINT / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
קבלו פרופורציה על ציר הזמן: איפה אתם נמצאים עליו היום?
השעון שמגלה עד כמה הזמן שלכם יקר
מדוע אנו רואים פרצופים בחפצים יומיומיים?
עוד מרדיו מהות החיים:
