ההיסטוריון המפורסם מספר על התהליך שהפך את האדם למין השולט
אם יש ספר שהצליח לקחת את המורכבות ההיסטורית ולפרק אותה לנתחים לעיסים – ואף עסיסיים – הרי זהו קיצור תולדות האנושות של פרופסור יובל נח הררי מהאוניברסיטה העברית. הספר הפופולרי שוטח את סיפורה של האנושות מראשיתה ועד ימים אלה, עם מבט שואל לעתיד. הצלחת הספר בכל העולם הקנתה להררי מקום על בימת TED בלונדון, שם הוא כיוון את אור הזרקורים לאחת מהשאלות המרכזיות בתיאוריה שלו – מה מסביר את עליית המין האנושי לגדולה?
מיד בפתיחת הדברים הררי מציג פער עצום בין מי שאנחנו היום ומקומנו בראש הפירמידה, לבין מי שהיינו לפני כמה עשרות אלפי שנים. "לפני 70 אלף שנה אבותינו היו בעלי חיים חסרי חשיבות", אומר הררי, "השפעתם על העולם לא הייתה גדולה בהרבה מזו של מדוזות, גחליליות או נקרים". אז איך הגענו מעוד זן של בעלי חיים שמנסה לשרוד בסוואנות אפריקה, ליצורים שמנווטים את עתיד הכוכב שעליו הם חיים? על פי הררי, את הסיבה למסע הארוך והמורכב שעשינו מעידן המערות לעידן החלל אפשר לתמצת למשפט אחד: שיתוף פעולה בגמישות ובמספרים גדולים מאד. הוא מגולל את השתלשלות האירועים שהוביל אותנו עד הלום באותו סגנון קולח ומרתק שבו הוא כתב את ספרו המפורסם.
שילוב תכונות ייחודי לאדם
כדי להבין את התמונה הרחבה של סדרי הדברים בעולם, צריך קודם להניח בצד את נקודת המבט האישית הצרה. "אני רוצה להאמין שיש משהו מיוחד בי, בגוף שלי, במוח שלי, שהופך אותי כה נעלה יחסית לכלב, לחזיר או לשימפנזה", אומר הררי, "אך למען האמת, ברמה האישית, אני דומה באופן מביך לשימפנזה". ההבדלים המהותיים בינינו לבין שאר המינים שחולקים איתנו את אותו כוכב, אינם מהותיים ברמת הפרט. הסוד להצלחה המסחררת של האדם הוא ביכולות החברתיות שלו.
הדגש העיקרי הוא על שני מאפיינים של שיתוף הפעולה האנושי, אשר חייבים להתקיים באופן סימולטני: גמישות ומספרים גדולים. מושבת נמלים למשל מייצרת שיתוף פעולה בקנה מידה עצום, אבל בתבנית סגורה עם מעט מאוד מקום לשינוי. להקות של לווייתני אורקה תועדו כשהן מפתחות שיטות ציד מתוחכמות המותאמות לסיטואציות משתנות, אולם הם עושים זאת במספרים זעירים. המין האנושי הוא היחיד שמיישם את שני המאפיינים ביכולות השיתופיות שלו.
הררי ממחיש בדרכו הציורית והמשעשעת, "נסו רק לדמיין את אצטדיון וומבלי מלא ב-100,000 שימפנזים. טירוף גמור. ואילו בני האדם רגילים להתאסף שם בעשרות אלפים, ומה שאנו מקבלים איננו תוהו ובוהו, בדרך כלל". הוא טוען שדווקא באחד על אחד, או אפילו ב-10 על 10, רוב בעלי החיים ייגברו על בני האדם – היכנסו לג'ונגל באזור הקונגו לבדכם עם שימפנזה, ותגלו מהר מאוד על מה הוא מדבר. ואולם ככל שהמספרים עולים היתרון שלנו מתעצם. אבל מה לגבי גמישות?
בנינו מציאות פיקטיבית על גבי המציאות האובייקטיבית
כל ההישגים הגדולים ביותר של המין האנושי הם תוצאה של שיתופי פעולה ולא של יכולות אישיות. אפילו תורת היחסות שמזוהה באופן כמעט בלעדי עם איינשטיין, התאפשרה בזכות מוסד של שיתוף ידע בין עמים וארצות, הלא הוא האקדמיה. איינשטיין התבסס על חוקרים שהוא כלל לא הכיר (לפחות לא באופן אישי), חלקם כבר לא היו בין החיים כשהוא למד את התיאוריות הפיזיקליות שלהם.
אצל בעלי חיים אחרים שמשתפים פעולה בצורה מתוחכמת דרושה היכרות אישית בין הפרטים. בני האדם מאידך, מסוגלים להתחבר זה לזה גם ללא היכרות כלל, מתוך אמונות משותפות. האמונה המשותפת בקידום הידע הביאה, ועדיין מביאה, לשיתוף פעולה חוצה יבשות ואוקיינוסים בין חוקרים מתרבויות, גילאים ותחומים שונים – כמו למשל המחקר שסייע לפיתוח התיאוריות הפיזיקליות שהנחיתו אותנו על הירח.
האמונות המשותפות שלנו זה למעשה שם מכובס למה שהררי מכנה "בדיות". האוניברסיטה שבה פעל איינשטיין למשל, היא בדיה אנושית, וכמוה גם מערכת המשפט, הכלכלה, הדת וכן הלאה. כל אלה ושאר המסגרות המארגנות של חיינו, הן פרי הדמיון האנושי ואינן קיימות במציאות האובייקטיבית של אף בעל חיים אחר. "כל שאר החיות משתמשות במערכות התקשורת שלהן רק כדי לתאר את המציאות", אומר הררי, "ואילו בני האדם לא משתמשים בשפה רק כדי לתאר את המציאות אלא גם כדי ליצור מציאויות חדשות, מציאויות בדויות".
שימפנזה לעולם לא ייתן לכם בננה תמורת פיסת נייר
למעשה המציאות שלנו מורכבת מאינספור סיפורים בדויים ואחת הדוגמאות הטובות של הררי היא הסיפור על הכלכלה. הפעולה הפשוטה ביותר שאנו עושים כדי לשרוד כרוכה בשיתוף פעולה על בסיס בדיה שהמצאנו. בכל כניסה למכולת לקנות אוכל אנו, מתוך אמונה משותפת עם המוכר, מבצעים החלפה של דבר מה חסר ערך הישרדותי לחלוטין, בתמורה לסיפוק אחד הצרכים הבסיסיים ביותר שלנו – תזונה. כיצד זה ייתכן? הדמיון שלנו אפשר לנו להטמיע ערך מלאכותי בניירות, או במתכות, ערך מומצא שאינו משמעותי עבור בעלי החיים האחרים. נסו לשלם לשימפנזה בתמורה לאוכל.
וכשאנו מעבירים את חתיכות המתכת (מטבעות), פיסות הנייר (שטרות) או האלקטרונים (אשראי), למוכר במכולת, אנחנו עושים זאת בתוך רשת גלובלית של שיתוף פעולה עם גופים עלומים ונעלמים. אין לנו מושג מי החקלאי שגידל את הירקות ואין לנו מושג מי הפקיד שמנהל את הכסף שלנו. ובכל זאת, אנחנו לא רק שורדים, אלא משגשגים בזכות הסיפורים המומצאים, הן על הערך של הנייר והן על המערכת שבתוכה הוא מתקיים, הכלכלה העולמית.
"אם כן: אנו, בני האדם, שולטים בעולם משום שאנו חיים במציאות כפולה" מסכם הררי. ישנו הרובד המשותף לכל בעלי החיים והוא כולל את כל מה שקיים בטבע – הרים, ימים, עצים וכן הלאה. "אבל", הוא ממשיך "במרוצת הדורות הקמנו על גבי המציאות האובייקטיבית רובד שני, של מציאות בדויה, מציאות המורכבת מיישויות בדויות, כמו אומות, אלים, כסף, תאגידים".
לכל אדם יש את הדמיון האישי והפרטי שלו, את עולמו הפנימי האינסופי של מחשבות ודמיונות. על פי התיאוריה של הררי, המוח שמכיל את כל השפע הזה הוא כלי לחיבור ולתקשורת עם ישות רחבה יותר שנקראת המין האנושי. כלומר אנחנו חיים לא רק במציאות מקבילה – אובייקטיבית ומדומיינת, אלא כנראה גם בתודעה מקבילה, זו הפרטית שלנו וזו המשותפת לכל שאר בני מיננו.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
ציורי קיר בני 40 אלף שנה מרמזים על ראשית החשיבה האמנותית האנושית
אהבה – האם זה מה שמבחין בין האדם לשאר בעלי החיים?
התכונה האנושית שתעזור לפענח את סוד החיים על כדור הארץ
עוד מרדיו מהות החיים:
