תכנית של רדיו מהות החיים בשיתוף עם עושים היסטוריה, על אהבה ואבולוציה
הרבה דברים נאמרו על ההבדלים בין האדם לבין שאר היצורים החולקים אתנו את העולם: גודל המוח, מודעות גבוהה והשימוש בשפה מתוחכמת ובכלים. כל אלה טובים ונכונים, אבל רן לוי, יוזם הפרויקט עושים היסטוריה, פודקסט בנושאי היסטוריה, מדע וטכנולוגיה, מציע זווית נוספת להתבוננות על שאלת האנושיות שלנו. בשיחה עם אסי זיגדון ברדיו מהות החיים טוען לוי כי חלק ממה שהופך אותנו לאנושיים זה אהבה.
ההסבר לטענה "אני אוהב משמע אני אדם" הוא אבולוציוני בבסיסו. בשנת 1994 משלחת ארכיאולוגית שיצאה לאפריקה גילתה מאובן של יצור קדמון עם שני מאפיינים, לכאורה בנאליים: היצור הלך על שתי רגליים והיו לו ניבים קטנים יחסית. השלד, שזכה לשם ארדיפיטקוס, תוארך לתקופה מוקדמת מאוד בהתפתחות האנושית, והעובדה שהלך על שתיים הובילה למסקנה כי בני האדם למדו ללכת לפני שמוחם גדל בצורה משמעותית.
הממצא השני הציף יותר שאלות מתשובות: אם המוח טרם התפתח, מדוע קטנו הניבים בצורה משמעותית? הרי דרוש יתרון כלשהו כדי למשוך את בנות המין השני ולשרוד. לארדיפיטקוס לא היה מוח גדול – וגם לא ניבים גדולים. כאן צצה השערה מעניינת: מה שהיה לארדיפיטקוס ולזכרים בני תקופתו להציע לנקבות היה בלעדיות – מונוגמיה. האם קשר בלעדי בין בני זוג קדם להתפתחות המוח? קשה מאוד להוכיח את התיאוריה הזו, אבל קיימים ממצאים שמניחים את השאלה הזו על שולחן המחקר של ארכיאולוגים, אנתרופולוגים, וכמובן – שלנו.
שורשי האהבה בסוואנה של אפריקה
הסיפור שעורר את השאלות אצל רן לוי מתחיל גם הוא באפריקה, אבל במשלחת מוקדמת יותר. ב-1976 חוקרים שניהלו מלחמת צואת פילים – משחק שבו הם משליכים זה על זה הפרשות של פילים (האזינו לסיפור המלא בתכנית) – גילו במקריות בור רחב ובו טביעות רגליים מאובנות של משפחה. היו שם טביעות נוספות של בעלי חיים רבים, אבל מה שתפס את תשומת הלב הוא הטביעות שהעידו על הליכה על שתיים. המאפיין הזה הוא שגרם לחוקרים לתפוס את היצורים ההם כאנושיים, כמשפחה, ולא כעוד מין של בעלי חיים. הייתה תחושה של קרבת זהות.
הליכה על שתיים נתפסת אצלנו כמאפיין אנושי באופן אינטואיטיבי, והגילוי של ארדיפיטקוס ב-1994 הוכיח גם הוא כי מאפיין זה מגדיר "אדם" עוד לפני התפתחות המוח. ההשערה המשלימה היא שבאותו שלב באבולוציה האדם 'ויתר' על ניבים גדולים לטובת השימוש בידיים, כיוון שהיה צריך לשאת מזון לאישה ולילד, שבינתיים חיכו לאב המשפחה והיו פנויים יותר להתעסקות שאינה הישרדותית גרידא. כך, מדור לדור הפכו בני האדם ליצורים עם יותר משאבים להתפתחות קוגניטיבית וזה מה שהפך אותם לבריות אינטליגנטיות.
על פי ההשערה, הקשר הבלעדי שהבטיח האדם הקדמון לאישה הקדמונית, יחד עם הליכה על שתיים, פתחו דלת אבולוציונית לצמיחה מהירה של המוח. כמובן שלתהליך זה היו שותפים גורמים נוספים רבים, אך עדיין מדובר בתיאוריה שמכניסה משב רוח מרענן לחקר התפתחות האדם, ולא הרבה מכירים אותה.
האם אהבה רומנטית נובעת מאהבה להישרדותנו?
ההנחה כי אהבה סייעה להפוך את האדם למה שהוא היום מעוררת שאלה שאי אפשר להתחמק ממנה: האם אהבה היא בסופו של דבר רגש תועלתני? האם השורשים שלה הם בראשיתו של דבר פרקטיים? ייתכן שאהבה התפתחה כדי לתמוך במונוגמיה, כך שסיכויי ההישרדות של בני האדם יעלו. האם הרעיון הזה שואב את הרומנטיקה מתוך האהבה? לאו דווקא.
הטיעון הפשוט ביותר הוא שרגש הוא רגש ואי אפשר להתעלם מכך. אם אנו חשים אהבה, אז היא שם. אין שום טעם לבטל את העונג שאנו מפיקים מאוכל מתוק, רק משום שהוא התפתח ככלי הישרדותי שנועד להגדיל את כמות האנרגיה בגוף. אותו עיקרון חל גם על אהבה רומנטית – אין טעם לבטל אותה רק משום שייתכן שהיא נועדה לשמור אותנו בחיים. אם כבר, ההיפך הוא הנכון.
אבל יש כאן היבט נוסף, עמוק יותר. עם התפתחות הקוגניציה הגיעה גם המודעות, ועם המודעות – חופש הבחירה. כלומר, גם אם אהבה הוכתבה למין האנושי על ידי האבולוציה ולא נוצרה כאלמנט נשגב וטהור – גם חופש הבחירה הוכתב על ידי האבולוציה. אהבה וחופש בחירה הם שני תוצרים של אותו בית חרושת, שתי מתנות שבני האדם קיבלו לארגז הכלים האבולוציוני שלהם. יש לנו את האפשרות להסתכל על עצמנו, על הדרך שבה אנו תופסים את האהבה ואת מערכות היחסים שלנו – ולהחליט איך לפעול ביחס אליהן. ואם החלטנו להנציח את הערך הרומנטי של האהבה ולחגוג אותה כיותר מעוד כלי הישרדות, זו הפריבילגיה שלנו בתור יצורים תבוניים.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
ציורי קיר בני 40 אלף שנה מרמזים על ראשית החשיבה האמנותית
נוירולוגים מאשרים: אהובינו הופכים לחלק מאתנו
36 השאלות שיכולות לגרום לכם להתאהב בפחות משעה
עוד מרדיו מהות החיים:
