איך זה לחיות בבניין מגורים שהוא עיר בפני עצמה? אי שם באלסקה, תושבי וויטייר חיים באותו מבנה שמאכלס גם את שירותי הדואר, המכולת ומשרדי העירייה. תושבת המקום מספרת על הדינמיקה המיוחדת שנוצרת בקהילה שהיא עיר-בניין.
כשתושבי וויטייר רוצים לעשות קניות הם פשוט יורדים לקומת הקרקע. גם כשהם צריכים לעשות סידורים בעירייה או ללכת לדואר, הם פשוט יורדים לקומת הקרקע. אלו הם החיים בעיר שלמה שמכונסת בבניין אחד.
בשנת 1952 בנה צבא ארה"ב שני בניינים שתוכננו להיות חלק ממתחם של עשרה מבנים. הצבא לא השלים את הפרויקט ובשנות ה-60 נטש את צמד הבניינים, אחד מהם עבר לידיים אזרחיות והשני נותר נטוש. המתחם בן 14 הקומות הפך לעיר בפני עצמה, וויטייר. אחת התושבות בעיר-בניין היא אריקה תומפסון, המורה המקומית. היא מספרת איך זה לחיות בקהילה כל כך אינטימית ומה זה בכלל אומר עיר תחת קורת גג אחת.
לחיים בעיר נידחת באלסקה יש אופי מיוחד, על אחת כמה וכמה כשמדובר בעיר בת בניין אחד המרכזת קהילה של כ-200 תושבים. וויטייר יושבת למרגלות קרחון על הדרך הראשית לחופו של מפרץ בדרום אלסקה, סמוך לנמל קטן וציורי – מה שהופך אותה לעיירה תיירותית בחודשי הקיץ.
אבל ברוב חודשי השנה החיים בוויטייר החיים מתנהלים בשגרה, שהיא קצת שונה מכל מקום אחר. תומפסון מציגה כמה תופעות משונות ומרתקות שיכולות להתרחש רק במקום מיוחד כמו וויטייר. התלמידים שלה לא הולכים לבית הספר, הם 'קופצים' לשם: "זה לוקח חמש דקות בקושי, תלוי במעליות כמובן…", היא אומרת. באופן כללי, "בית ספר" הוא מושג הרבה יותר גמיש בקרב ילדי העיירה. הקרבה של בית הספר למקום מגוריהם מטשטשת את הגבול בין חיי הבית ללימודים, עבורם הכול הוא חלק מאותו מרחב מחייה.
הקרבה הזו היא לא רק פיזית, אלא גם מנטלית. האווירה בבית הספר מאוד משפחתית ותומפסון מספרת שהילדים קוראים לה אמא חצי מהפעמים. גם עבור המורה לא קיימת הפרדה ממשית בין תפקידה הרשמי לבין היותה אדם פרטי: "תמיד היה לי את הכלל שלא משנה באיזה שעה ביום או בלילה, אם תלמיד מקיש בדלת שלי, אני תמיד אפתח, הם תמיד רצויים. הם יודעים את זה".
אם לא די בכך שכל תושבי העיירה חיים באותו מבנה, הם די מבודדים משאר היישובים שסביבם. כדי להגיע לאנקורג', העיר הגדולה הקרובה, דרושה להם נסיעה של שעה ומעבר במנהרה שנסגרת בשעה 22:30 בלילה. תומפסון מספרת שלא מעט תושבים יצאו למסעדה או לסרט בעיר ובילו את הלילה במכונית, כיוון שאיחרו את המנהרה ולא הייתה להם דרך לחזור הביתה.
ולמרות זאת, תומפסון מתעקשת שהחיים בוויטייר הם לא בודדים. "יש לי חברים, שכנים תלמידים ועמיתים לעבודה שנמצאים ממש בקצה המסדרון," היא מספרת. "אם עובר עליי יום רע או שלא דיברתי עם מישהו זמן רב, אני יכולה פשוט לצאת למסדרון או להיכנס למעלית".
שאול טשרנחובסקי כתב כי "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו" ומקומות מיוחדים מותירים חותם מאוד ברור על תושביהם. לכאורה, מדובר בבניין דירות משותף שאינו שונה ממגורים בכל בניין אחר עיר גדולה. אבל לוויטייר יש אופי מיוחד אשר ניכר בתיאוריה של תומפסון. זה נכון שבני האדם הם שעושים את המקום. אבל במקומות כמו וויטייר, מהר מאוד ניתן לראות עד כמה גם מקום המגורים ממלא תפקיד חשוב בעיצוב התודעה של תושביו.
תמונת כותרת: Travis S. / Flickr.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
האיש שנטע במו ידיו יער גדול יותר מסנטרל פארק
איך נראית הפעם הראשונה בה טועמים שוקולד?
לכל מקום בעולם יש סיפור - והאפליקציה הזו חושפת את כולם
עוד מרדיו מהות החיים:
