הכנס השביעי לרוחניות עכשווית - כשהמדע פוגש את נשמה
הרוחניות של היום היא לא מה שהייתה פעם. האמנם? מצד אחד, עוד משחר ההיסטוריה האדם עסוק בשאלות רוחניות – ואף פיתח מסגרות, אמונות וטקסים כדי לענות עליהן. רוחניות, אם כך, היא עסק עתיק יומין. מצד שני, קשה להתעלם מגלי הרוחניות המודרניים שצוברים תאוצה, אולי יותר מכל תקופה אחרת. מקור הרוחניות המודרנית נעוץ אמנם בידע קיים – חלקו בן אלפי שנים – ואולם היא מגיעה בצורות חדשות ומתחדשות.
אז מה בעצם קורה היום בתחום של אמונה, דת ורוחניות? תחומי מחקר שונים באקדמיה – כמו סוציולוגיה, פסיכולוגיה ואפילו נוירולוגיה – מנסים לשרטט תמונת מצב של תהליכים המתרחשים בחברה האנושית. הכנס השביעי לרוחניות עכשווית שהתארח לאחרונה באוניברסיטת תל-אביב שימש מעין חלון ראווה לכמה מהטרנדים החמים ולתופעות המרתקות ביותר בעולם הרוחני. חוקרים ומרצים מאנגליה, מקנדה, מארה"ב וכמובן מישראל הגיעו כדי להציג את מרכולתם ואת התובנות המסקרנות ממחקריהם העדכניים. הנה מקבץ של שש תובנות מרכזיות שעלו בכנס, מתוך שפע של רבות נוספות.
1. תורת הקבלה נפוצה בקרב לא-יהודים עוד במאה ה-19
מדונה, בריטני ספירס, מיק ג'אגר ומפורסמים נוספים גילו את סודות הקבלה בשני העשורים האחרונים. לימודי תורת הנסתר היהודית הפכו לטרנד עולמי מודרני בעקבות נהירתם של הסלבס אל מרכזי הקבלה, ויצרו גל רוחני סוחף גם בקרב מי שאינם יהודים.
ואולם, מתברר כי מדונה ועמיתיה לתעשיית הבידור לא היו הראשונים שרעו בשדות תורת הסוד של היהדות. כבר במאה ה-19 הגיעה הקבלה לארה"ב, באמצעות המדען סת' פאנקוסט. ד"ר ג'ולי חיות מאוניברסיטת בן גוריון התחקתה אחר שורשי הקבלה באמריקה ומתארת במחקרה את ספרו של פאנקוסט על קבלה והומיאופתיה.
הרעיון המרכזי שעליו דיבר ד"ר פאנקוסט בכתביו היה ריפוי באמצעות שילוב של קבלה והומיאופתיה. לטענתו, תורת הסוד היהודית היא הצופן לפענוח – הן של עולם הטבע והן של עולם הרוח, שבהם הוא ראה שני חלקים משלימים של ידע על העולם.
מדונה יוצאת משיעור קבלה בלוס אנג'לס. מקור: EdwinAC / Shutterstock.com.
פאנקוסט טען למשל שקיים אור רוחני מאחורי האור הוויזואלי, ולאנרגיה הזו יש כוח ריפוי: צהוב ואדום הם צבעים גבריים ומשמשים להמרצה – ואילו כחול וירוק הם צבעיים נשיים ומשמשים להרגעה. מיותר לציין כי הקהילה המדעית התייחסה לדברים אלה בפקפוק רב, בלשון המעטה. הביקורת לא הסיטה את פאנקוסט ממסלולו ואף על פי שעבודתו לא התקבלה בקרב רפואת המיינסטרים, מחקריו היו בין הניצנים הראשונים של ההומיאופתיה. ביטוי יפה לגישתו החלוצית ניתן לראות בהקדשה שכתב בספרו: "למדענים האמיתיים שמוחם לא כבול בהנחות מוקדמות".
2. החושים שלנו הרבה יותר דינמיים ממה שנדמה לנו
אמנים כמו מארק רותקו או ואסילי קנדינסקי העידו כי במהלך חיים עברו חוויה של אחדות עם הצבע. זוהי מעין תחושת הארה שבה התודעה סופחת אליה צבע או צבעים מסוימים. לצד אמני הקנבס, מוזיקאים מדווחים כי צלילים מסוימים מעוררים בהם חוויה של צבע. תופעה זו מכונה כרומסתזיה ((Chromesthesia – – עירוב של חוש השמיעה בחוש הראייה.
הגברת מודעות וכניסה למצב מדיטטיבי באמצעות שילוב חושים – או חדירה של חוש אחד לתחומו של האחר – מכונה סינסתזיה. ד"ר אוברי גלזר, חוקר עצמאי מקנדה, הוקסם מהאפקט שיש לצבע על שאר החושים והחליט לחקור אותו בהקשר של רוחניות יהודית.
ד"ר גלזר חקר את סידור הרש"ש, ספרו של רבי שלום שרעבי, מקובל מהמאה ה-18. במהדורה מיוחדת של הספר המילים צבועות בשלושה גוונים: כחול, אדום וירוק. גלזר בדק כיצד הצבע יכול להשפיע ולהגביר את החוויה הרוחנית שנוצרת בעת הקריאה, באמצעות התאמה בין הצבע למשמעות המילים. הוא ביקר בישיבת שער השמים ופגש קבוצת מתפללים ("מכוונים") שלמדו מסידור הרש"ש הצבוע. ד"ר גלזר מתאר את מה שראה כ"התנסות פנימית שאינה בהכרח מיוצגת בטקס חיצוני".
המחקר עוסק אמנם בתחושות סובייקטיביות של אנשים, אבל הוא נעשה בתוך הקשר נוירולוגי. מבלי להיכנס לפירוט רפואי, מבנה המוח שלנו הופך צבעים מסוימים למעוררי תודעה. ד"ר גלזר אומר כי "קיים דיאלוג בין מדע הצבע ופילוסופיית הצבע… צבע הוא אובייקטיבי וסובייקטיבי כאחד".
לצד חקירת חלקי המוח השונים ותגובתם לצבע, גלזר מדבר גם על הצבעים הבלתי נראים של הקבלה, המייצגים את האלוהות הבלתי נראית. לדבריו, לנשמה יש גוונים פנימיים, והם יכולים להיות בהירים או כהים, קלים או כבדים, בדיוק כמו הצבעים הנראים לעין.
3. גיאומטריה היא הסדר המכונן של תופעות הטבע
למרות הקביעה הנחרצת הזו, המחקר של נעה לאה כהן, דוקטורנטית באוניברסיטת בר אילן, אינו עוסק במתמטיקה או בפיזיקה, אלא דווקא באמנות. כהן בוחנת במחקרה קבוצה של אמנים יהודים החוזרים בתשובה לאחר שעברו חוויות מכוננות של התעוררות רוחנית. למרות שהאמנים אינם רואים בעצמם קבוצה מוגדרת, ואף לא פועלים ככזו, יש ביניהם מכנים משותפים מרתקים. כולם עברו תהליך של חיפוש רוחני בארה"ב של שנות ה-70, אשר כלל בין היתר התנסויות בחומרים פסיכו-אקטיביים וחיבור לאמונות השונות שקיימות בעולם. במילים אחרות, היפים. כולם חזרו בסופו של דבר אל חיק היהדות, עלו ארצה והחלו ליצור.
כפי שלסיפור חייהם יש נרטיב משותף, כך גם לאמנותם. ביצירות שחקרה כהן קיים מוטיב כפול: גיאומטריה וקבלה. האמנים מביעים אמירות בנוגע לקבלה באמצעות יצירות גיאומטריות. יעקב קשמכר, אחד מאמנים אלו, טוען כי התנסות בסמים פסיכו-אקטיביים עוררו בו חוויות ויזואליות גיאומטריות אשר היוו השראה לאמנות שלו. כהן מציגה יצירה לדוגמה, ובה נראה משושה ובתוכו כלוא מגן דוד – יחד הם מסמלים את 6 הספירות התחתונות על פי הקבלה(צינורות החיבור של האלוהות לעולם שלנו). בתוך מגן הדוד כלוא ריבוע תלת-ממדי הבנוי קוביות-קוביות, וביניהן מסתתרים 13 מגני דוד קטנים יותר. היצירה הזו מסמלת את הגימטרייה של האחד – הישות הקוסמית שמאגדת את הקיום כולו, או במילה אחת, האל. את היצירה המשורטטת למשעי, אגב, הוא יצר בעבודת יד.
פנים הקונכייה מורכב מתאים בעלי סימטריה גיאומטרית מושלמת.
היצירות הללו מבטאות את תפיסת הקבלה, לפיה הגיאומטריה היא הסדר של הקוסמוס – היא עושה סדר בעולם כאוטי. כהן מציגה גם את יצירותיו של האמן דוד פרידמן. פרידמן יצר את סכמת הספירות של הקבלה בשלושה גוונים בהשראת יצירותיו של פיט מונדריאן, אשר חתר לפשט את הטבע. מונדריאן חיפש את המהות האבסטרקטית שמאחורי כל תופעה. אחד הציורים המפורסמים ביותר שלו הוא רשת של קווים שתי וערב – כאשר שלושה מרובעים בתוכה צבועים בכחול, אדום וצהוב. כך מונדריאן רואה ייצוג של עץ. כמחווה לרעיון ההפשטה הזה, פרידמן מיישם את מונדריאן על סכמת הספירות מתוך כוונה לייצג את השורש האלוהי של כל תופעה בעולם.
כהן מכנה את הקבוצה "האגף היהודי לאמנות פסיכודלית", וטוענת שלמרות שהיצירות והאמנים נמצאים עדיין בשוליים, מדובר בזרם שצומח ומבקש הכרה.
4. אין הסכמה אם דיאלוג טוב כרוך בקבלת עמדת האחר או בהתנגדות לה
מרטין בובר וגנדי חיו באותה תקופה, שניהם היו פילוסופים חשובים ושניהם דגלו במפגש משמעותי עם האחר. אולם בעוד שגנדי טען כי על בני האדם לשאוף לאיחוד התודעה עם האחר ועם היקום בכלל, בובר היה מעט יותר פרגמטי והאמין כי לא בכל מקרה בני האדם צריכים לסגל לעצמם את השקפת האחר.
ד"ר דני רווה מאוניברסיטת תל אביב חושף מכתבים ששלח בובר לגנדי, במטרה לשפוך אור על מהות המפגש של אדם עם חברו. בובר היה דוגמה למופת של אימוץ עמדת האחר, מה שבא לידי ביטוי בשימוש שלו במונחים מתוך הפילוסופיה ההודית כאשר פנה לגנדי. ואולם, מכתביו נועדו לאתגר את התפיסה של גנדי, אשר האמין בקו של אי-אלימות ללא תלות בנסיבות. בובר שאל את גנדי במכתביו האם עיקרון אי האלימות הוא בהכרח אוניברסלי. כאמור, גנדי האמין שכן – כל מפגש עם האחר צריך להיות מתוך חיבור תודעתי אליו. בגישה כזו אין לאלימות מקום, היא בכלל לא על הפרק.
בובר, אשר ראה את מצב היהודים באירופה של ראשית המאה ה-20, תהה האם כל תרבות מסוגלת לאמץ את התפיסה של גנדי. לצדו עמד יהודה לייב מאגנס, מנהיג הקהילה הרפורמית בארה"ב. מאגנס טען במכתב לגנדי שאי-אלימות הוא עיקרון שלא מתאים לכולם כיוון שהוא מצריך בוז למוות, והרי עם שמקדש את החיים לא יכול לבוז למוות.
גנדי לא ענה למכתביהם של בובר ומאגנס. מי שכן ענה להם, הרבה אחרי מותם, היה נכדו של גנדי, רמצ'נדרה גנדי, במסגרת ספר שפרסם ב-1984. גנדי הנכד ממשיך בקו החשיבה של הפילוסופיה ההודית, ולפיה המפתח טמון באיחוד תודעתי. כך, למשל, היוגה נועדה בין היתר למזג את הזהויות של כל המין האנושי לכדי זהות אחד עם הטבע והיקום כולו.
בובר לא התכחש למטפיזיקה של התודעה, אבל גם לא העניק לה מעמד בלעדי. לעומתו, הפילוסופיה ההודית רואה בה חזות הכול. בדיאלוגים האופנישדים למשל, קיימות שתי דמויות מפתח – האינסיידר השואל, והאאוטסיידר שעונה. אבל השאלות אינן מאתגרות, אלא תומכות בתיאוריה הנידונה. לדידו של בובר, לעתים דיאלוג אמיתי נובע רק מהתנגדות לדעה הקיימת.
למרות ששתי הפילוסופיות מציעות חכמת חיים שערכה לא יסולא בפז, הן לא הצליחו להגיע להסכמה מלאה על מהות המפגש עם האחר, ובאופן רחב יותר, על מהות היחס של בני האדם לכל מה שמחוץ להם.
5. הכירו את ה"סייבר דת" – אנשים שעוברים לפולחן באינטרנט
ד"ר כרמל וייסמן מאוניברסיטת ת"א טוענת כי אמונה היא טכנולוגית במהותה, מכיוון שהיא מתרחשת במישור וירטואלי ולא במציאות הממשית. הכוונה שלה היא שהן באינטרנט והן בדת, ההתנהלות שלנו מתרחשת אל מול ישויות ותופעות מופשטות. במחקרה היא יורדת לעומק התופעה של דת באינטרנט, ושואלת האם מרחב הסייבר שתופס נתח גדל והולך מחיינו מציע מקום גם לטקסים עתיקים ולפעילות רוחנית.
במחקרה בנתה וייסמן מודל המכיל את רכיבי הפולחן הדתי העיקריים במציאות הממשית: המרחב, הזמן, הגוף, המחשבה ואובייקטים טקסיים. במעבר בין פולחן במציאות לבין פולחן וירטואלי, מתבלטים חלק מהרכיבים הללו ולעתים נותרת רק המחשבה. אמונות שונות מסכימות "לוותר" על חלק קטן מהממדים, כמו היהדות והאסלאם, למשל, ששמות דגש על הגשמי. לעומת זאת בהינדואיזם ובבודהיזם התפיסה היא כי הקיום שלנו הוא בלאו הכי מטפיזי, ולכן הפולחן האינטרנטי במסגרתן לא מתעקש לשמור על המרחב, על הזמן, על הגוף וכדומה. לדידם, המחשבה לבדה צריכה לפעול כדי לבצע את טקסי הפולחן.
דוגמאות לסגידת סייבר יש בשפע: מסגדים וירטואליים, למשל, מבטלים את ממד הזמן והופכים את החוויה הדתית לאינדיבידואלית, כשהרבה מרכיבי הפולחן נעלמים. הדת הממוסדת הדוגלת בהלכה לא תמיד מרוצה מההתפתחויות, אך הן מתרחשות בכל זאת ואף צוברות תאוצה.
האם טקס רוחני וירטואלי יכול לספק חוויה אותנטית?
מצד שני, גם למאמינים חשובים ממד הזמן או הגוף, כיוון שהם שומרים על מסגרת טקסית ובכך מבטיחים את אותנטיות החוויה הרוחנית. וייסמן מתארת ניסוי שבו השתתפו מאמינים יהודים. הם קיבלו שתי אפליקציות לחנוכה: הראשונה הייתה פתוחה מאוד. ניתן היה להדליק את הנרות הוירטואליים מתי שרוצים, כמה שרוצים, ולהשתעשע עם מנגינות החג. האפליקציה השנייה הייתה קפדנית יותר. את הנרות היה ניתן להדליק רק במועד ורק בכמות, על פי ההלכה המסורתית המקובלת.
המשתמשים באפליקציה הראשונה הרגישו שיש בידיהם משחק. לעומת זאת, המשתמשים באפליקציה השנייה, הקפדנית, דיווח כי "הרגישו משהו" – הם עברו חוויה רוחנית אותנטית.
קיים דיון בוער על מידת האותנטיות של חוויות דתיות וירטואליות כמו תקיעה בשופר באפליקציה או ספירת חרוזי תפילה על מסך הסמארטפון. מצד אחד, לא ניתן להתעלם מהפופולאריות הגואה של פולחן באינטרנט. עם זאת, וייסמן טוענת כי המרחב הממשי מהותי ליצירת חוויה אותנטית כיוון שכאשר אתה מניח תפילין בכל בוקר, למשל, "אתה אף פעם לא נכנס לאותו נהר פעמיים". רוצה לומר, כל חוויה היא ייחודית ומעוררת את הרוח מחדש. במרחב הווירטואלי, לעומת זאת, החזרה הטקסית אינה משתנה ונראית חסרת משמעות – היא נתפסת כמשחק.
6. אהבה רומנטית חיונית לאהבת האל
דת, אהבה ורוחניות קשורות במסורת היהודית מראשיתה. "אהבת את ה אלוהיך" ו-"ואהבת לרעך כמוך" הם פסוקי-על, כפי שטוענת ד"ר גיתית הולצמן ממכללת לוינסקי לחינוך. אלו הם פסוקים מכוננים, עקרונות שגוזרים מהם הרבה מאוד חוקים וערכים ביהדות.
לאורך השנים התפתח דיון לגבי מערכת היחסים שבין אהבת האל לאהבת האדם – האם השתיים יכולות לדור בכפיפה אחת? האם הן מבטלות אחת את השנייה, או שמא הן משלימות והכרחיות האחת לקיומה של השנייה? הדעות בנושא חלוקות.
הרמב"ם, למשל, מייצג את הגישה שלפיה אהבת האל מנוגדת לאהבת אדם, וליתר דיוק – לאהבה רומנטית. לשיטתו, אהבת האל גוברת על הכול, כולל על אהבה לאישה – ככל שהתאווה יורדת, מתגברת היכולת לאהבת האל. התמסרות מוחלטת לאל באה על חשבון אהבת נשים, כיוון שדעת האדם אינה מוסחת בתאוות בשרים ופנויה לחיבור רוחני מוחלט.
הקבלה מלמדת מסר שונה: אהבה רומנטית הכרחית לאהבת האל. התפיסה הזו מתיישרת עם העיקרון הקבלי שלפיו בכל אדם קיים חלקיק אלוהי. כלומר, אהבה של אדם היא בהכרח אהבה של האל, כי האל קיים בתוך האדם. מעבר לכך, על פי הקבלה אין השכינה שורה במקום שאין בו רבייה. הביצוע של מעשה האהבה הוא למעשה שיקוף של אהבה בעולמות עליונים. התאווה הבלתי מרוסנת מעלה אותנו לדרגה הגבוהה ביותר של אהבת האל ומאפשרת לנו להתחבר אליו. במילים אחרות, האהבה ניתנה לבני האדם כאמצעי תקשורת או תיווך לאלוהים.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
האם המדע הולך ונפתח לרעיון של חיים אחרי המוות?
8 חידות קיומיות שהאנושות עוד לא פתרה
מכניקת הקוונטים מגלה כי ייתכן וכולנו חלק ממערכת מידע אינסופית
עוד מרדיו מהות החיים:
מהו פינוק? כיצד הוא משפיע עלינו ההורים ועל ילדינו? ואיך ניתן לצאת ממעגל הפינוק?
