טור אורח: הדוגמנית ריי שגב חזרה מהמדבר אחרי הפסטיבל הסופי – ויש לה מה לספר

"כמה ימים אחרי החוויה הסופית המהפנטת שעברתי באשרם בשיטים, עדיין לא פשוט לתרגם את התחושות והמחשבות השונות לתוך קובץ אחד קוהרנטי. התחושה המרכזית היא של התרחבות הנפש והשאר ככל הנראה יתבהר לי בהמשך..." הדוגמנית ריי שגב השתתפה בפסטיבל הסופי שהתקיים במדבר הנגב בתאריכים 23-25 באפריל 2015. אלו הם חוויותיה ותובנותיה מההתנסות המיוחדת.

טור אורח מאת ריי שגב | 4 מאי, 2015

יש לי ווידוי קטן, מעולם לא השתתפתי בפסטיבל מהסוג ה׳רוחני׳ הזה, על אף שמאז ומתמיד התחברתי לטקסטים מיסטיים פילוסופיים, שיחות ברומו של עולם ואדם, סדנאות העצמה וכל אמצעי שמאפשר לי להיות בתהליך מתמיד של התפתחות רוחנית והקשבה פנימית. משהו בפסטיבלים המיועדים באופן יזום לנושא הזה, תמיד קצת הרתיע אותי. מתוך הרגל מעדיפה את הרוחניות שלי לבד בשקט עם עצמי וחוצמיזה, לישון באוהלים? לא אני!

כחודש לפני הפסטיבל אמי הציעה שאצטרף, בעצם היא לא תיארה לעצמה שאחליט ללכת על זה בסוף. בבית המשפחה שבישוב בהרי ירושלים כבת למורי דרך, לא מפסיקים להשתומם ממני, האורבנית, כיצד השנים בעיר הפכו אותי לכה מפונקת ובכן שלא כמנהגי בהבזק של רגע וכמהלך שאין ממנו דרך מילוט, זרקתי לאמא "יאללה אני באה!", היא הייתה כה המומה שידעתי שלפסטיבל הזה אני מגיעה בכל מצב.

קצת רקע

סופיזם הוא זרם מיסטי באיסלם. הסופים שמים דגש על האהבה והכוונה שבעשייה יותר מאשר על ההלכה עצמה. הם חותרים לעשות את התיקון עוד בחייהם על ידי לימוד ממורים רוחניים. גם להם ישנה תפיסה של אחדות באמונה, בדומה ליהדות. השירה והספרות הסופיות נודעות ביופיין ועומקן.

שלט בכניסה למעגל הגיטרות והפסנתר בפסטיבל הסופי. צילום: ריי שגב.

נחשפתי לראשונה למוסיקה הסופית ולטקס הזיכר (ריטואל בו דרווישים מסתובבים בשמלות לבנות מתנופפות וטורבן על ראשם בו מזכירים את שם אללה) בסרט "וונגו" המתרחש בדרום ספרד על רקע נקמות דם עם המון יצרים, מוסיקה וריקודים. בסרט יש שילוב מופלא בין מוסיקת וריקוד הפלמנקו לבין המוסיקה הסופית וטקס הזיכר. הדבר הותיר בי רושם עז ובהזדמנויות שונות לאורך השנים התעניינתי בתרבות הזו, אמנם רק באופן שטחי.

הגענו לפסטיבל אחר הצהריים ומיד התמקמנו לנו, אמא ואני, בסמוך לעץ אחד כשמסביבנו כבר ניצבים אוהלים רבים, חברים משפחות, זוגות, יחידים, הכל מהכל ערב רב וצבעוני של אנשים. אמא ישר ניגשה למלאכת הרכבת האוהל ושתינו לא הפסקנו לצחוק. גם כשמילאנו אוויר במזרון המתנפח בעזרת מפוח ידני שהביא לנו אחד משכנינו היקרים, המזרון מילא את האוהל עד אפס מקום, ואנחנו מתפוצצות מצחוק פרוע, משחרר ונהדר. אמא ובת בחוויה כל כך מיוחדת וחד פעמית.

סופגת אווירת מדבר בפסטיבל הסופי בשיטים. צילום: ריי שגב.

לסיים את היום בטיול מדברי לאור ירח

הפסטיבל ריכז לתוכו שלושה ימים עמוסים ומלאים בתוכן מגוון ועמוק: אנשי רוח, מוסיקאים, רקדניות, דרווישים ועוד, העבירו סדנאות והופעות שונות מ-8 בבוקר ועד אמצע הלילה, שהסתיים בטיול לאור ירח. יכולת להסתובב בין הסדנאות השונות, להשתתף או לא, לרקוד, להתנועע, לנוח, לבהות או סתם לשבת ולהכיר אנשים חדשים.

תוך כדי התהלכות במתחם האשרם, לא יכולתי שלא להתלהב מאיכותם של באי הפסטיבל, כל הגילאים, תינוקות, ילדים, נוער, צעירים ומבוגרים, כולם מתנהלים באופן כה אורגני במרחב, בכבוד לאחר, בשקט מקסים שכזה. בלי לדחוף, בסבלנות בתור, בקושי יכולת לשמוע בכי או צעקה כלשהי של ילד. היחידים שלא עמדו בחוקים הלא כתובים של המקום היו התרנגולים והטווסים שהפכו את הלילה למקהלת קריאות. אני בכלל חשבתי שתרנגולים אמורים לבשר את בוא הבוקר… נו מילא, הפטנט שלי במקרים כאלה הוא להירדם עם מוסיקה רגועה באוזניות או רדיו מהות החיים.

ריקוד סופי מסורתי – מדיטציה לחיבור עם האלוהות. צילום: ריי שגב.

התחלתי כל יום מימי הפסטיבל באימון יוגה בשיטת 'פרה יוגה׳ שהנחה שי בכר מסאללה. הוא הסביר שבעת שהותו בהודו, הכיר שם סופים ולמד שישנן נקודות ממשק רבות בין היוגה והבודהיזם לבין התרבות שלהם. בשיעור הוא העביר אימון מקסים המשלב בין העקרונות של שתי התפיסות יחד ואני ואמא התמוגגנו.

במשך היום ריחפתי בין הסדנאות והשיעורים השונים, חלק מהזמן עם אמא וחלק לבד, מזג האוויר היה מושלם, חמים ולא מדי, שמיים בהירים. עברתי בין שיעור מחול עם הרקדנית מרים פרץ לבין קריאת שירתו של המשורר "יונוס" ו"רומי" על ידי יעקוב איבן יוסוף, בעל אוסף המוסיקה הסופית הגדול בעולם היום וחנות לספרות הוליסטית קטנה בירושלים. האזנתי לכינורו של המוסיקאי יאיר דלאל שלאחר מכן גם דיבר על מוסיקה וחלק מסיפורו האישי. הוא אמר שאת ההשראה ליצירתו הוא שואב מן המדבר, שזה אולי קלישאתי אך נכון ואני כל כך הזדהיתי. יש משהו במדבר, משהו כל כך נקי, מאפשר, שקט, אולי בגלל היובש והתוהו זה מקום שבו החיבור לעצמי מקבל משמעות חזקה, הדמיון משתחרר והנשמה יכולה לשיר.

בהמשך היו גם סדנאות של ציור מנדלות, הופעות מוסיקה שונות בין השאר של אנסמבל גיל רון שמע, (שהוא איש מיוחד וכריזמטי להפליא, אחד ממפיקי הפסטיבל ושימש כמנחה) זוהר פרסקו, שלמה בר ועוד מוזיקאים בחסד. בפאנל מרתק עם פרופסור שרה סבירי ועוד משתתפים יקרים, למדתי על עקרונות האחדות, על הקשר בין האלוהות והשכינה, דיונים פילוסופיים על אמונה, נשיות, אהבה, התמסרות ועוד. היה כל כך הרבה מה לעשות, לשמוע ולחוות עד שהיינו חייבות להסביר לעצמינו שאי אפשר את הכל ומה שהספקנו זה בדיוק מה שהיינו צריכות להספיק.

המדבר מרוקן אותנו מהשגרה ומפנה מקום ליצירתיות וחיבור רוחני. צילום: ריי שגב.

מה לקחתי מהחוויה המרגשת?

בטקס הזיכר המרכזי התלבטתי רבות על הכוח שבאמונה, יש משהו אבסולוטי שמעמיד אותנו מול הפחדים הכי עמוקים שלנו כשכולם עושים את אותה תנועה, שרים את אותה מילה ועל הבמה יש אדם עוצמתי שמנחה את כולם. עלו לי שאלות על הגבול הדק שבין אמונה, טקסים רוחניים וכוחו של ההמון. מה העוצמה שבטקס כזה מעוררת בי? האם הפחד הוא מאובדן שליטה? או פחדים מעדריות? או אולי פחד מהכרות עם "החדש"? הבלתי מוכר?

דיברו רבות בפסטיבל על הסופיות כמקרבת לבבות בין יהודים וערבים, על אף שהעדר ערבים מהפסטיבל עקב סיבות פוליטיות היה מורגש. הסופיות אמנם נוצרה מתוך האיסלם, אבל היא לאו דווקא מחייבת לדת מסוימת אלא לתפיסה רוחנית ולכן ישנם סופים מכל הדתות ובכל העולם היום. יש משהו במהות שלה שמאד מוכרת לי בגוף כישראלית, ים תיכונית. מן תחושה כזאת של דה ז׳ה וו. כאילו שמעתי וחוויתי את כל זה באיזה גלגול אחר. מאד קל לי להתחבר לעקרונות וזה מרגיש נעים.

מי ייתן והאהבה, הקבלה והאמונה שאפפה את הפסטיבל תתפשט גם מחוצה לו ותעשה לנו עולם טוב יותר. בכל מקרה אמא כבר הודיעה לאחים שלי וגם ליובל קוהרה (אחד ממפיקי הפסטיבל וחבר) שאת יום הולדתה הבא שחל בתקופה הזאת, היא רוצה שנקיים יחד כולנו בפסטיבל הסופי החמישי. מקווה לראות אתכם גם איתנו שם בשנה הבאה.