חירות מנטלית או צמיחה אישית – במה הייתם בוחרים?

כיצד ניתן להסתגל למציאות מבלי לוותר על עקרונות

בועז מזרחי | 1 אפריל, 2015

חירות וצמיחה הם שני מושגים מקודשים בתרבות המערבית ולכאורה שייכים לאותה תפיסת עולם שדוגלת בהתפתחות האדם. אבל כשיורדים לעומק ובודקים את התוצאות בשטח, חירות וצמיחה עלולות להיות מנוגדות. ד"ר מיקי קשטן, סוציולוגית בהתמחותה, טוענת במאמר שפורסם ב- Psychology Today כי צמיחה אישית דורשת הסתגלות למציאות קיימת, ואילו חירות, או שחרור עצמי, כרוכה בשינוי של נסיבות המציאות. האם עלינו לוותר על אחד כדי להשיג את האחר? כמו בכל דפוס אנושי, התמונה קצת יותר מורכבת.

קשטן מגיעה מעולם התקשרות הלא-אלימה (תקשורת מקרבת), גישה לניהול בונה של מערכות יחסים. הגישה הזו מוצגת ברוב המקרים כדרך לצמיחה אישית. לא ניכנס עכשיו לעומק הטכניקה, אך נאמר כי היא מסייעת לגשר על פערים בתקשורת בין אנשים. אולם לטענתה, זוהי ראייה מוגבלת, כיוון שהגישה הזו יכולה לשמש גם לשחרור עצמי: "ככל שאנו יותר משוחררים, כך אנו יכולים לאתגר את המערכת ולהיות יותר קשובים לצרכים של הכלל", היא אומרת. כאן נפתח קונפליקט מעניין: האם שחרור עצמי וצמיחה אישית הם שני מסלולים מקבילים שלא יכולים להיפגש?

עיקרון המציאות על פי פרויד

כדי להבין מדוע שחרור וצמיחה הם מושגים מנוגדים לדעתה של קשטן, צריך לחזור אל תורתו של פרויד. השאלה שמעסיקה אותנו היא האם להתאים את עצמנו אל המציאות, או להתאים את המציאות אל עצמנו? בקצרה, פרויד אמר שקיים פער בין הרצונות והמאווים שלנו, לבין היכולת לספק אותם. עוד בילדות, כשהחברה מכתיבה לנו תנאים שמנוגדים לרצונות שלנו, אנו מדחיקים אותם אל התת-מודע.

זיגמונד פרויד, לקבל את המציאות כמו שהיא. מקור: Wikimedia.

התהליך הזה אמור להביא אותנו לבגרות כשאנו מסוגלים ליישר קו עם המציאות החיצונית, אך בפועל, דיכוי הרצונות בא לידי ביטוי בתופעות נפשיות כמו דיכאון למשל. כדי להתגבר על כך אנו צריכים להציף את הרצונות המודחקים מהילדות ולהכיר בהם מחדש. כלומר, להיות מודעים לכך שהמציאות לא מאפשרת לנו לספק את כל תשוקותינו ולחיות עם זה בשלום, לקבל את המציאות כמו שהיא.

לשם כך דרושים גמישות מחשבתית וכושר הסתגלות מנטלי. אנו צריכים לבצע שינוי פנימי בתוכנו, בדרך שבה אנו תופסים את המציאות – ובכך, להתעלות על הנסיבות החיצוניות לנו. זוהי יכולת מנטלית גבוהה מאוד והרבה אנשים זקוקים לעזרה מקצועית כדי ליישם אותה.

אני מצאתי נחת – מה עם שאר בני האדם?

כאן עולה שאלה מוסרית: האם די בצמיחה אישית? מה לגבי הכלל? קשטן טוענת שהנורמות החברתיות הכובלות הן הגורם העיקרי שמונע מאיתנו חיים מאושרים. אנו חיים בתרבות שדורשת מאיתנו לקבל תפיסות וערכים גם אם הם מנוגדים לאישיות שלנו. גם אם הצלחנו לקבל אותם כמו שהם, זה לא אומר בהכרח שכל אדם אחר יכול לקבל אותם. ואפילו אם כן, האם זה לא הופך אותנו לחברה כנועה, על כל הסכנות שבכך?

ניקח דוגמה – אנחנו בתור אינדיבידואלים מאוד מתוסכלים מתופעת האלימות בבתי הספר והחלטנו לעבור תהליך של צמיחה כדי להסיר מעלינו את הנטל הנפשי הזה. החלטנו ליישם את העיקרון של פרויד ולקבל את המצב כמו שהוא. אנו יכולים לומר לעצמנו שאלימות היא טבע האדם, שזה תקופה שצריך לעבור, שהיא יכולה לחשל את הילד ולהכין אותו למציאות. אנו יכולים גם לומר שזו המציאות האובייקטיבית ופשוט לחיות איתה בהשלמה.

כל זה בהחלט יכול להפוך אותנו לרגועים יותר ומוטרדים פחות, אבל האם זה משרת את טובת הכלל? אלא אם כל אדם אחר שמוטרד מהתופעה מצליח להגיע לתובנות הפרוידיאניות שיישמנו – התשובה היא כנראה שלא.

שחרור עצמי – שינוי של נסיבות המציאות

בניגוד לצמיחה אישית הדורשת שינוי פנימי, שחרור אישי גם הוא מתחיל בתהליך פנימי, אבל במטרה להשיג שינוי חיצוני. בשחרור עצמי אנו לא משלימים עם המוסכמות החברתיות שאינן מקובלות עלינו, אלא מתנתקים מהן. כדי לעשות זאת עלינו להגיע למקום שבו אנו מסוגלים לקבל את מי שאנחנו, לעמוד על שלנו ואם צריך – גם לשחות נגד הזרם. להחליט שאלימות בבית הספר היא לא נורמה מקובלת – ולבצע פעולות כדי לשנות אותה.

שחרור עצמי הוא לא פחות קשה מצמיחה אישית. בשני המקרים עלינו לשנות משהו יסודי בהשקפת העולם שלנו, שלרוב נמצא בתת-מודע. בשחרור עצמי עלינו להשלים עם מי שאנחנו ועם השאיפות שלנו, מתוך ניסיון להביא לשינוי בחברה – כך שלא יימנע מאיתנו הפוטנציאל הטוב שקיים בה.

ד"ר קשטן מאמינה כי קבלה של המציאות כמו שהיא הייתה מונעת תהליכים כמו ביטול העבדות, או את התנועה לשוויון מעמד האישה למשל. כשאנו משתחררים מהכבלים השליליים של החברה ופועלים כדי לשנות את המציאות, אנו יכולים לסייע גם לטובת הכלל.

התנועה לזכויות האזרח התאפשרה תודות לשחרור תודעתי. מקור: Wikimedia.

לגישתה של קשטן שחרור הוא מושג ראוי יותר מצמיחה. בראיה רחבה יותר, לצמיחה יש היבטים שליליים שגרמו נזק לחברה ולסביבה. למשל צמיחה כלכלית הביאה לדיכוי של אנשים ולניצול יתר של משאבי טבע. לכן שחרור יכול ליצור מציאות טובה יותר.

יחד עם זאת, התמונה היא מעט יותר צבעונית. במבחן התוצאה, כמעט בלתי אפשרי לשנות את המציאות כך שתתאים לכל אחת ואחת מהתשוקות או ערכי המוסר שלנו. וגם אם כן נצליח בכך, בסופו של דבר זה יתנגש במציאות שמישהו אחר מנסה ליצור לעצמו.

יש משפט חכם ופרקטי שאומר "בחר את הקרבות שלך". זאת אומרת שצריך למצוא איזון בין צמיחה לשחרור: בנושאים העקרוניים ביותר ראוי להיות משוחררים מהנורמות ולהיאבק על תפיסת העולם שלנו. אולם יש הרבה דברים שמציקים לנו בחיים, אך ההשקעה בשינוי שלהם בלתי אפשרית או לא שווה את המאמץ. שם יש מקום רב לצמיחה אישית מתוך קבלה והשלמה עם המציאות.

עוד דבר אחד לגבי עיקרון קבלת המציאות של פרויד. אם אנו רוצים לחיות בשלום עם המציאות כמו שהיא, חלק ממה שעלינו לקבל הוא את מי שאנחנו ואת תפיסות העולם שלנו, גם אם הן מנוגדות לנורמות החברתיות. זאת אומרת שצמיחה אישית מאפשרת לנו לחיות בשלום גם עם עצמנו ועם השונות שלנו. ולכן, צמיחה אישית לא רק שאינה מנוגדת לשחרור, היא יכולה אף להיות הטריגר שלו. כי כשאנו מקבלים את השונות שלנו, אנו בשלים גם לעצור ולחשוב האם הנורמות החברתיות אכן צודקות או שהן ראויות לשינוי.

נראה כי צמיחה אישית ושחרור עצמי הם שני מסלולים מפותלים השלובים זה בזה. צריך לזהות את נקודות המפגש ולקבל החלטה לאיזה כיוון הכי נכון לפנות בכל צומת.