כהורים לילדים קטנים, גדולים או בני שלושים – לעשות פחות עבורם נשמע קל. אבל לא תמיד זה המצב. כיצד ניתן, ברמה הפרקטית, להפחית מעורבות יתר? ואיזו תובנה של אמא שעברה מהפך בסגנון ההורות שלה יכולה לעזור בשינוי?
ישנם ימים שבהם פשוט אין לנו כוח להיות הורים. אין כוח להשקיע בזמן משחק איכותי עם בני השנתיים, אין כוח לעזור עם שיעורי הבית ואין כוח להתקין ארוחת שישי לשלושת הגדולים עם בני הזוג והנכדים.
ימים שבהם אנחנו שולחים אותם לבית הספר עם הפיג'מה כי עייפנו מהוויכוח על החלפת בגדים וימים שהם מתלוננים שמשעמם להם במשך חצי שעה ואנחנו עושים את עצמנו עובדים. לפעמים אנחנו רואים שהם עומדים לבצע טעות שתעלה להם בצעצוע שבור וכבר נמאס לנו להתריע. לפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו מגישים להם שקית בייגלה עם גבינה לבנה וכמה עגבניות שרי ומנסים להשקיט את המצפון עם "פחמימה, חלבון וירק".
רבים מאיתנו יתייגו את הימים האלו כימים בתפקוד נמוך. ימים שבהם אנחנו לא מצליחים להיות ההורים הטובים שאנחנו או אלו שאנחנו שואפים להיות. אלו ימים שבהם האשמה מעיקה והעצבים על הכישלון עולים. אך האמת היא שקיימת גישת הורות שנקראת "הורים עצלנים" ובאמתחתה כמה הסברים מעוררי מחשבה בנוגע ליתרונות עבור הילדים שלנו, שטמונים דווקא בהרגלים של הורים 'עייפים'. "הורות עצלנית עוסקת במתן מגוון הזדמנויות לילדיך לפתח תחושת מסוגלות עצמית, אשר בתורה תחזק גם את הביטחון, העצמאות והאחריות שהוא חש", כותבת קרולין וגנר ב-Motherly,"מדובר בצעדים מודעים אחורה, כדי לאפשר לילדינו להיאבק בעצמם למשך דקה במקום למהר ולהציל אותם".
זה אולי ישמע מנוגד לאינטואיציה, אך לדבריה, עבור הורים רבים "הורות עצלנית" דורשת לא מעט מאמץ. הבנה של העקרונות העומדים מאחורי התנהלות שכזו יכולה להקל על מי שמנסים לעשות פחות ולא מצליחים, וגם להשקיט את מצפונם של הורים 'עייפים' מטבעם, תוך תיעול הנורמות הללו לטובת הילדים.
1. ללא השגחה
"לפני כ-30 שנה קרה משהו לאופן שבו ילדים משחקים", כותבת אנה נורת' ב-Vox. "בעוד שפעם ילדים אמריקאים נהנו מהחופש להתרוצץ בחוץ עם מינימום הפרעות של מבוגרים, אט-אט הם התחילו לבלות יותר זמן בבית, במרחב שבו הוריהם יכלו לצפות בהם". בארה"ב מדובר באוסף של סיבות שדחפו את המשחק החופשי החוצה: "חשש מחטיפת ילדים שנבע משורה של מקרים מתוקשרים מדי, התארכות שנת הלימודים, חרדות לגבי עתיד הילדים וחוסר ביטחון כלכלי". התוצאה הייתה ירידה של עד 25 אחוז בזמן המשחק החופשי של ילדים, שהיסטוריונים ופסיכולוגים המומחים בילדים מאמינים שנמשכת עד היום.
אך אין זה מאפיין של ילדים אמריקאים בלבד. ילדים בעולם המערבי מבלים זמן רב יותר בפנים מאשר בחוץ (בין היתר בעקבות ידידנו המחשב שהפך זמין בכל בית בדיוק בתקופה שעליה מדברת נורת'), ובעיקר – במשחק מובנה. במקום שוטטות והשתטות חסרות תכלית בכיכר הקרובה לבית הם הולכים לחוגים מסודרים שבהם מבוגרים מנחים אותם כיצד לשחק ומעניקים להם פידבק שלרוב מתייחס לביצועים. ואולם, לפי נורת', משחק חופשי ללא התערבות והשגחה צמודה הוא חיוני עבור ילדים בכל הגילאים. הוא מאפשר להם לפתח מיומנויות מוטוריות וחברתיות, מלמד אותם לנהל את עצמם ביחס לסביבה ומעניק להם תחושת אוטונומיה שבתורה גורמת להם להרגיש טוב יותר לגבי עצמם.
משחק חופשי יכול להתקיים בצורות מותאמות לסיטואציה ואף להוות הלך רוח גם כשהורה נוכח במרחב. נורת' מציעה כי הורים יכולים להתאגד למען יצירת מרחב בטוח למשחק עצמאי בשכונה. זו יכולה להיות חלקת בור שסורקים או מגדרים או איזה מעבר בין בתים שצר מדי עבור כלי רכב. אפשרות אחרת שעולה מכתבתה היא הסכמה על הורה אחד שיוצא עם הילדים, במקום שכמות המבוגרים (וההערות) תהיה שוות ערך לנפשות המשתוללות. ההשגחה עצמה יכולה להיות מעמדה מרוחקת שמאפשרת קשר עין, אבל לא נכללת במרחב המשחקי (כפי שהוא נתפס בקרב הילדים). בגיל מסוים צריך לשקול האם ההשגחה עוד נדרשת, בפרט כשילדים מסתובבים עם טלפונים.
גם ארוחת ערב שמבוססת על תירס מקופסה היא ארוחת ערב. צילום: BearFotos / Shutterstock
2. ארזת לבד?
בבלוג שלה, מתארת הסופרת וירג'יניה סול-סמית' רגע שיא של התשה הורית שבו החליטה כי לא משנה מה, היא לא מסוגלת יותר לארוז לבתה ארוחת צוהריים למחר. המסרים שקיבלה מהסביבה דחפו אותה להשקיע; הם הזהירו אותה מפני המזון המתועש שהיא תקבל במזנון בית הספר; הם התריעו לגבי הביקורת החברתית שהיא עלולה לספוג ולגבי הנחיתות שהיא עלולה לחוש. אך עבור סול-סמית' הייתה זו הפעhttps://virginiasolesmith.substack.com/p/why-i-retired-from-packing-lunch?utm_source=pocket_collection_storyולה הכי מרגיזה ואובדן הזמן הכי סתמי ומיותר ביום. "ילדים לא צריכים דלעת חתוכה לצורות כוכב בקופסת אוכל מפלדת אל חלד (שלא ניתן להכניס למדיח כלים!) בשווי 60 דולר כדי לדעת שאוהבים אותם. הם יכולים לאכול ממגשי קפיטריה ועדיין להיכנס לאוניברסיטה טובה, או לפחות לא לגדול להיות רוצחים סדרתיים". גמלה בליבה החלטה.
היא הציבה בפני בתה שתי אפשרויות: היא יכולה לאכול בקפיטריה או לארוז לעצמה את המזון. באופן שהפתיע גם אותה, הקטנה בחרה ללמוד לארוז. הן העבירו את קופסאות האוכל למדף תחתון, סידרו את המאכלים הרלוונטיים באזורים שנמצאים בהישג ידה, וסיווגו אותם לפי: פחמימה, חלבון וירק. "אריזת ארוחת הצוהריים מילאה אותה בגאווה – היא הרגישה גדולה ומגניבה (במיוחד מכיוון שידעה שאחותה הגדולה עשתה את זה)", היא כותבת ומסבירה שהפעולה הייתה פשוטה מספיק כדי לא לעורר פאניקה או הצפה, אך מאתגרת מספיק כדי להוות הזדמנות לצמיחה.
אילו פעולות יומיות "גונבות" לנו זמן יקר ואנרגיה ויכולות להתגלגל אל אחריותם של ילדינו? להפוך מעול למקפצת גדילה, ממטלה שלנו לתחביב שלהם. זה יכול להיות ארגון הספרים של מחר בתיק לבית הספר ופינוי הצלחות בסוף הארוחה, או אפילו הכנסת הכביסה למכונה או העברת שואב. גם מטלות הבית שאינן קשורות באופן ישיר אל ילדינו יכולות להתחלק איתם ולהפוך לפעילות משותפת או למשימה שמעצימה את תחושת המסוגלות שלהם.
3. אוף, משעמם לי
"אני בטח לא לבד בהרגשה שחובתי ההורית היא למלא את ימיהם של ילדיי בפעילויות והזדמנויות למידה", כותבת קתרין פירסון ב-New York Times. היא מספרת על מחקר שמצא כי ללא קשר להשכלה, הכנסה או מוצא, הורים האמינו שילדים משועממים צריכים להירשם לפעילויות חוץ בית ספריות. כאילו שילד משועמם הוא בעיה שעלינו לפתור. מחוגים אחרי הלימודים ברוב ימי השבוע ועד לשיתוף פעולה תמידי עם כל בקשה למשחק משותף – לא אחת אנחנו עושים שפאגטים באוויר כדי להימנע מצמד המילים "משעמם לי!". החופש הגדול הופך למערכת שעות שמשובצת עד כלות בקייטנות, טיולים, סדנאות ואטרקציות. אפילו חופשות משפחתיות נבחרות לפי כמות הפעילויות המאורגנות לזאטוטים וילדים.
ואולם, מציעה פירסון, שיעמום יכול להציע הזדמנויות למידה חשובות כשהוא בא במינונים מתונים. הוא יכול לדרבן יצירתיות ופתרון בעיות ולהניע ילדים לחפש פעילויות שמרגישות משמעותיות עבורם. "שמירה על ילדים מפני שיעמום היא מוטעית באותה דרך ששמירה על ילדים מפני עצב, תסכול או כעס היא מוטעית", היא מצטטת את ד"ר ארין ווסטגייט, מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת פלורידה. שיעמום, לדברי ווסטגייט, הוא מעין נורת חיווי שמתריעה לנו כי מה שאנחנו עושים כרגע לא עובד לנו. הוא משעמם מדי, קשה מדי או אולי חסר משמעות. בדומה לצמא, הוא נועד לאותת לנו כדי שנעשה משהו בנדון. כשהפעוט שלנו בן השנה צמא אנחנו אולי מביאים לו מים, אך כשבן השנתיים צמא אנחנו מכוונים אותו אל הבקבוק שנמצא בקרבת מקום. כשבת החמש צמאה אנחנו כבר שולחים אותה למקרר להביא את הבקבוק, וכשבן העשר צמא הוא הולך למזוג לעצמו כוס. מדוע אנחנו מתאמצים כל כך לתת מענה לשיעמום שלהם?
בהתאם לגיל, מסבירה פירסון, הורים יכולים לתמוך במענה שילדיהם נותנים לעצמם כשהם משועממים. עבור בני חמש ומטה שאלות מכווינות יכולות לעבוד: "אתה רוצה לשחק עם הלגו? את רוצה לצאת החוצה?" את הבוגרים יותר אפשר לשלוח למשימת ליקוט: "צא לסיבוב בבית ותחזור עם שלושה רעיונות להפגת השיעמום". המעבר האקטיבי, האישי, ממצב של שיעמום למצב של עשייה חיובית (אפילו עצם החיפוש) הוא חיוני וממלא בתחושת מסוגלות. כמו כל פעולה אחרת, גם המעבר הזה הוא פעולת למידה שמשתפרת עם הניסיון. כשאנחנו נכנעים ללחץ להתיישב על הרצפה ולשחק עם הילדים שלנו אנחנו מונעים מהם ללמוד עד כמה מפותח הדמיון שלהם ועד כמה הם יודעים לספק מענה לעצמם.
עד כמה אנחנו מפחדים מהשיעמום? שלהם ושלנו. צילום: D A V I D S O N L U N A / Unsplash
כיצד לשחרר קצת, גם את הילדים וגם אותנו?
שבירת דפוסי התנהגות ישנים היא בין הדברים הקשים לביצוע. בטח ובטח כשמדובר בהורות, עם המטען הרגשי שנוסף למשוואה. אך בשל גדילתם הבלתי פוסקת של ילדינו אין דרך להימנע מהצורך לערוך התאמות בסגנון ההורות שלנו. כשילדינו רק נולדו היינו המטפלים העיקריים שלהם. "מילאנו את כל הצרכים הפיזיים, הנפשיים והרגשיים שלהם כי הם היו צריכים זאת כדי לשרוד", כותבת בת' ברונו ב-Medium. זה היה אינטנסיבי. זה היה מתיש וממלא בו זמנית. היינו נחוצים והכרחיים שזו תחושה שהיא גם בלתי נסבלת אך גם ממכרת לעיתים. בכל אופן, מדובר היה ב"משרה זמנית", כפי שמתארת ברונו, ולא בקביעות לכל החיים.
השנים חולפות והצרכים שלהם מאיתנו משתנים. היא כותבת: "הם כבר לא צריכים אותנו כדי להדריך את הספינות שלהם, אבל אם יתמזל מזלנו הם ירצו שנתלווה אליהם לטיול". ברונו, שהיא אם לילדים בני עשרים ומעלה, משחזרת את דפוסי המחשבה שהיה עליה לעדכן על מנת להתנהל כמו האמא המלווה שהייתה רוצה להיות עבור ילדיה. אחד המשמעותיים ביותר שהיא מציפה הוא לא לשכוח שהם לא אנחנו.
הזדהות עם ילדינו היא טבעית. כשהם דומים לנו, וזה קורה לא מעט, זה מבלבל אף יותר. אך היא עלולה להוות מכשול בקשר איתם. במקומות שבהם אנחנו מזדהים יתר על המידה אנחנו עלולים להשלים פערי מידע שנוגעים לחוויה שלהם, על סמך איך שאנחנו היינו מרגישים. כמו להניח שהם רוצים להתקדם ולהתפתח במקום העבודה שלהם, כפי שאנחנו היינו רוצים, או להיעלב בשמם מדחייה חברתית שהם חוו בזמן שהם בקושי הבחינו בה. אם ניסוג צעד לאחור ונתבונן, באמת נתבונן, בילדים שלנו – אנחנו צפויים לגלות שהתגובות שלהם קצת שונות משלנו, שהחוזקות שלהם אחרות ושהאופן שבו הם מתגברים על דברים הוא אחר. וזה בתורו, עשוי להוביל אותנו להתערב בעיסוקיהם טיפה פחות.
עם כל שנה שעוברת הילדים שלנו צריכים מאיתנו אם לא פחות מעורבות, אז לפחות מעורבות שונה. כשאנחנו נאחזים בתפקיד הלא נכון אנחנו מפספסים את התפקיד הנכון, החיוני, האקטואלי עבורם. אם נצליח לא להסתכל על זה כעל אובדן – אלא כשינוי בדינמיקה של מערכת היחסים בינינו, "אם נצליח לזהות את היופי שבפרק הבא של ההורות שלנו", אנחנו עשויים להרוויח את ההזדמנות להיות משהו אחר עבורם ועבור עצמנו.
תמונת כותרת: Zhang Kenny / Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מדוע הורות שמתבססת על השתוללות והנאה חיונית להתפתחות הילד?
הורות לא הופכת אותנו מאושרים יותר – אז מה היא כן עושה?
הכישרון לאמץ הורים – כיצד לאפשר לילדים שלנו להפיק תועלת מרבית מסביבתם
עוד מרדיו מהות החיים:
