לנפש האנושית סגולות ייחודיות שמסייעות לנו להתמודד עם משברים ואתגרים. שלא בצדק, חלקן חוסות תחת הכותרת 'עידן חדש', בזמן שכבר במיתולוגיות של מצרים, יוון וסין דובר על הכוחות הקיימים בנו ועל הדרכים לרתום אותם להתגברות על 'שומרי הסף' בחיינו.
לאורך ההיסטוריה פיתחו תרבויות שונות מיתוסים מגוונים – סיפורים אפיים שטומנים בחובם שיעורים לחיים. הקדמונים קידדו בהם לקחים אוניברסליים שעברו מדור לדור, במטרה לאפשר לנו להזדהות איתם וליישם אותם גם בחיינו.
ככאלו, במרכזם של מיתוסים נצחיים פעמים רבות עומד גיבור שעובר מסע של התפתחות אישית, שבו הוא יוצא מאזור הנוחות שלו, רותם בחוכמה כוחות פנימיים, מסגל תובנות חדשות או מיישם בהצלחה שיעורים שלמד. כדי להשלים את התהליך, צריך כל גיבור להתמודד בדרך עם "שומר סף" – מכשול או מבחן שההתגברות עליו מעידה על הצלחה בהתמודדות והצמיחה שעבר.
לפי היזם והסופר אוון טרוור, התבוננות במיתוסים עשויה לסייע לנו להתמודד עם מכשולים ומשברים בחיינו. בהשאלה מרעיונותיהם של חוקר המיתולוגיה ג'וזף קמפבל והתסריטאי כריסטופר וולגר, הוא מסביר שבמיתוס, שומר הסף הוא מה שעומד בין "העולם הישן" – האדם שהגיבור נהג להיות – ובין "העולם החדש" – האדם שהוא אמור להיות. וכך גם בעולמנו: "מה שעוצר אותנו מלחיות את החיים שאנחנו רוצים הוא שומר סף – מכשול חיים שנצטרך להתגבר עליו", כותב טרוור. המפתח להתפתחותו של הגיבור טמון בכך שהוא עובר מהסתכלות על שומר הסף כאיום ולומד לראות בו הזדמנות להתחזקות וגדילה.
3 מיתוסים מתרבויות שונות מזמינים אותנו לנסות ולזהות היכן מסתתרים שומרי סף דומים בחיינו אנו, ולשאוב השראה מדרכי התמודדותם של הגיבורים.
1. הפניקס המתחדש תמיד
דמותה האגדית של ציפור הפניקס ידועה בתרבויות רבות (ואף ביהדות כעוף הקרוי "חול"), אך האזכור הקדום ביותר שלה מופיע באגדה מצרית עתיקה. לפי הסיפור, תחת עץ הדעת בגן העדן נולד עוף בן-אלמוות מרהיב בעל נוצות אדומות וזהובות בשם "בנו" (מילה שהתקשרה להירוגליף ציפור שמשמעותו להתרומם או לזהור). לאחר 1,000 שנים, משהשתעמם מהחיים בגן עדן, החליט לעזוב אותו לטובת חיים חדשים בעולם בני התמותה. כשהגיע אליו, גילה שגם בעולם שנשלט על ידי כוחות החיים והמוות הוא עדיין לא מסוגל למות. משכך, הבין העוף המופלא שעליו להתחדש ולשדרג את עצמו מפעם לפעם בכדי לזכות בתבונה נוספת.
הוא בנה לעצמו קן מהחומרים המשובחים ביותר – ענפיהם הריחניים של עצי קינמון, אלון, מור ואזוביון. הוא התמקם בקינו והמתין לאל רע (אל השמש שנולד כל בוקר מחדש לאחר מותו בערב הקודם). כשרע עבר בשמיים במרכבת האש שלו, פצח העוף בשיר היפה ביותר שנשמע אי פעם. מוקסם מהשיר, עצר רע את מרכבתו בכדי להאזין לו, וניצוץ אש נפל מן המרכבה אל הקן. הקן והעוף נשרפו כליל, אך מכיוון שהיה זה יצור פלאי בן-אלמוות, כעבור שלושה ימים הוא נולד מחדש מלא כוח ועוצמה. מאז בכל 1,000 שנה הוא חוזר על התהליך: מצית את קינו, נולד מחדש ונושא במעופו את שאריות הקן אל מקדש השמש הליופוליס בכדי להתחיל מחזור חדש של השראה למצרים.
הפסיכולוגית וולריה סבטר מסבירה ב-Exploring Your Mind שארכיטיפ הפניקס על גלגוליו השונים מייצג את החוסן האנושי – והיכולת לעדכן את עצמנו ולצמוח מתוך קושי ומשבר. גם לאור טראומה, הבחירה בידינו אם לוותר ולקמול, או להתרומם בחזרה לחיים מהאפר בניצחון מזהיר. בכדי שנוכל לעשות זאת, היא כותבת, עלינו להכיר בכך שבכל טראומה חלק מאיתנו מת ולא יחזור לעולם להיות כפי שהיה, ויחד עם זאת לאסוף את החלקים שנותרו – הכוחות והתשוקות – ולעורר אותם שוב לחיים. "האפר הנותר לא יתפזר ברוח, אלא להיפך", כותבת סבטר. "הוא יהפוך לחלק מאיתנו שיסייע לעצב ישות שמגיחה מן האש חזקה יותר, גדולה יותר, נבונה יותר. כזו שעשויה לעורר השראה באחרים, ומעל לכל תעזור לנו להמשיך לנוע קדימה בראש מורם ובכנפיים פרושות".
לדבריה, אגדת הפניקס גם מרמזת על הדרך שבה ניתן לזכות בחוסן שכזה – הדרך שבה העוף בונה את קינו. הוא בוחר את החומרים הראויים ביותר בטבע – אלו שמשלבים עדינות וחוזק שיחד יתמכו בתהליך הצמיחה שלו. התהליך דומה למבנה הפסיכולוגי של חוסן נפשי, עמיד וגמיש כאחד, שמהווה "קן" בטוח לתהפוכות החיים.
אורסטס נרדף בידי האריניות, ויליאם אדולף בוגרו, 1862. תמונה: wikimedia
2. אורסטס ומלחמתו בשדיו הפנימיים
המיתולוגיה היוונית מספרת על אטראוס, שפשע כנגד האלים בניסיונותיו להוכיח כי הוא חזק מהם. כעונש על חטאו הטילו עליו ועל משפחתו קללה, שגרמה לטרגדיות לפקוד את שושלת אטראוס: בנו, המלך אגממנון, החליט להקריב את הנכדה איפגניה כקורבן לאלים לפני היציאה למלחמה. כששמעה על כך אשתו, המלכה קליטמנטסרה, הרגה את אגממנון בעצמה על רצח ביתם. כך עברה הקללה לרבוץ על ראשו של אורסטס, בנם של אגממנון וקליטמנסטרה ואחיה של איפיגניה.
כעת עמד אורסטס בפני מצב בלתי אפשרי: קוד הכבוד היווני וחוקו של האל אפולו דורש מבן לנקום את מות אביו ולהרוג את רוצחו. מצד שני, החטא הגדול ביותר שיווני היה יכול לבצע הוא רצח אימו שלו. אורסטס התייסר במלכוד האכזרי. כדי לא להכעיס את האלים, הגיע לבסוף לבחירה שנראתה הקשה אך המרצה ביותר, והרג את אימו. כעונש על חטאו והפרת הסדר הטבעי, שלחו אליו האלים את שלושת האריניות – אלות הנקם – שדות מזוויעות שיכלו להיראות ולהישמע רק על ידי אורסטס, שהפחידו ורדפו אותו יומם ולילה עם האשמות ועלבונות קשים בכל אשר הלך עד אשר כמעט יצא מדעתו.
אורסטס המעונה תר את הארץ בניסיון לכפר על מעשיו. אחרי שנים רבות של התבודדות, התבוננות פנימית וחשבון נפש, הרגיש אורסטס מוכן לבקש את רחמיהם של האלים ופנה אליהם בבקשה להסיר את הקללה. האלים ערכו לו משפט באתונה. האריניות היו התובעות ואפולו, שהתרצה מאורסטס, יצא להגנתו והסביר שהוא זה שמלכתחילה העמיד את אורסטס במצב של אין ברירה, ולכן אין להטיל עליו את האחריות לרצח. אך אז קרה דבר מפתיע: אורסטס קפץ ממושבו וסתר את דברי סנגורו שלו, באומרו כי זוהי לא אשמת אפולו אלא אשמתו שלו. האלים נדהמו. איש מבית אטראוס מעולם לא לקח אחריות על מעשיו באופן כה טוטאלי ולא האשים בהם את האלים. משכך, פסקו לבסוף לטובת אורסטס. לא רק שהסירו את הקללה שרבצה על משפחתו, אלא שגם הפכו את שלושת האריניות ("נושאות הזעם") לאאומנידות ("נושאות החסד"), רוחות אוהבות ומיטיבות שלבסוף הדריכו בתבונה וליוו את אורסטס להצלחה ועושר.
לפי הפסיכיאטר ד"ר סקוט פק בספרו The road less traveled , השחרור של אורסטס מהגיהינום הפרטי שלו והפיכת האריניות לאאומינדות התאפשרו רק בזכות לקיחת האחריות על מצבו. האירועים מוצגים כתוצאה בלתי נמנעת עקב הקללה המשפחתית שעוברת מדור לדור – סמל גם לתפקיד החשוב שמשחקים הורינו והורי-הורינו בעיצוב נפשנו. אך אורסטס לא האשים את משפחתו, את האלים או את הגורל. במקום זאת, הוא יצא למסע ממושך ומאומץ של ריפוי עצמי. לבסוף, אותם הגורמים שעוררו בו סבל העניקו לו תבונה.
בשעת משבר מפתה לפזול לצדדים ולחפש אשמים לבעיותינו. סיפורו מעורר הענווה של אורסטס מלמד שחופש אמיתי טמון בנטילת שליטה על חיינו, לקיחת אחריות על האתגרים והשדים שלנו ועשיית כל שביכולתנו בכדי להתגבר עליהם.
3. דג הקוי שהפך לדרקון
קוי הוא זן דג חזק ועמיד שמקורו בסין. הוא נוהג לשחות נגד הזרם וידוע ביכולתו לשרוד גם בתנאים קשים. תכונותיו הייחודיות העניקו לו מקום של כבוד במיתולוגיה הסינית. אגדה עתיקה מספרת על להקת דגי קוי ששחו במעלה הנהר הצהוב של סין, עד שהגיעו למפל המכונה 'שער הדרקון'. נוכח המכשול, רבים מהדגים פנו לאחור ושחו משם. הדגים הנותרים ניסו לקפוץ במעלה המפל אל הנהר שמעליו ככל יכולתם, אך מאמציהם רק החריפו את מצבם.
חבורת שדים שהייתה בסביבה הבחינה בניסיונות הדגים והחלה להקניט אותם. הם אף הגביהו את המפל עוד יותר כדי לייאש אותם. שנים רבות חלפו ובמהלכן אכן החלו הדגים לוותר ולעזוב את המקום. לבסוף, נותר בניסיונותיו רק דג קוי אחד. לאחר 100 שנים נוספות של ניסיונות כושלים, אסף הדג את כל כוחותיו והצליח לקפוץ מעל למפל. כפרס על מאמציו, הפכו אותו האלים ליצור המלכותי והמופלא ביותר בתרבות הסינית – דרקון מוזהב. עד היום, גורסת האגדה, הוא מתעופף במלוא זוהרו מעל המים, מלקט חוכמה, ומסופק מחייו המלאים.
במאמר באתר מרכז הקוי כותב ג'יאובני קרלו שהסיפור מסמל את כוחם של התמדה ושאפתנות. מחויבותו הבלתי מתפשרת של הקוי להתגברות על מכשולים משקפת את יכולתה של הרוח האנושית להתעלות מעל אתגרים ולהגיע לגדולה. הסיפור מזכיר לנו שעם נחישות, ניתן לכבוש גם את המשימות התובעניות והשוחקות ביותר. שיעור נוסף הוא על נאמנות לעצמנו ואמונה בעצמנו – השאיפה המתמדת להתקדם ולהגשים את הייעוד שלנו.
נוסף על כך, כותב קרלו, המהפך מדג לדרקון מסמל את רעיון ההתפתחות והצמיחה האישית: גם בני האדם מסוגלים לחוות שינויים עמוקים בזכות אימוץ אתגרים, למידה מניסיון ושאיפה מתמדת לשיפור עצמי.
תמונת כותרת: תמונה: Scadidi on Shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מסע בין סיפורי המיתולוגיה הקלסית מעניק לנו 3 תובנות על אהבה
5 סיפורים מעוררי השראה על אישים שהתגברו על אתגרים עצומים, ומה אפשר ללמוד מהם
הסיפור שאינו נגמר – מה מתדלק את הרומן הנצחי שלנו עם נרטיבים?
עוד מרדיו מהות החיים:
