כיצד מלמדים ילדה עיוורת, חירשת ואילמת שלכל דבר יש שם? שבעלטה הדוממת שהיא חווה סביבה יש אנשים שמתקשרים זה עם זה באמצעות שפה והבעות פנים? מאחורי סיפור החיים המפורסם של הלן קלר עומדת מורתה היצירתית, הנחושה ושוברת המוסכמות, אן סאליבן.
השנה היא 1881, אלבמה, ארה"ב. תינוקת בריאה בת שנה וחצי מבית אמיד מפתחת מחלה בשל חיידק אגרסיבי התוקף את מערכת העיכול והמוח. היא מבריאה אך נותרת עיוורת וחירשת, וכתוצאה מכך גם אילמת. לגיל שבע היא מגיעה עם פחות או יותר אותה הבנה על העולם של גיל שנה וחצי. עוד לא התחילה לדבר או אפילו להבין שלדברים סביבה יש שמות. היא לא יכולה לדעת שיתר האנשים מתקשרים זה עם זה. היא אינה רואה או שומעת אותם מדברים. היא מתוסכלת והיומיום שלה רצוף התקפי זעם. היא לא מכירה קודים התנהגותיים וכפיצוי על הסבל שהיא חווה מקבלת מהוריה יד חופשית לעשות ככל העולה על דעתה, מה שהופך אותה עוד פחות נגישה.
באותה תקופה חירשים-עיוורים נחשבו למקרה אבוד. מי שאוזניו לא תפקדו אבל ראה, יכול היה להבין שהוא לא שומע; חירשים קראו שפתיים וטקסטים כתובים, וגם ראו מה קורה סביבם. גם לעיוורים היו כלים להסתדר. אפשר היה לתאר באוזניהם את המתרחש וכיצד הדברים עובדים; הם יכלו לקרוא כתב ברייל. אבל איך אפשר ללמד אדם שאינו שומע ואינו רואה מינקות את הדברים הבסיסיים ביותר? למשל, את העובדה שבני אדם מתקשרים זה עם זה בעזרת שפה והבעות פנים? שלכל פעולה יש תגובה? שעצמים נפרדים ונבדלים זה מזה?
אבל בגיל שבע עלילת חייה של הילדה מקבלת תפנית.
בחורה בת 21 נשכרת כמורה ומלווה צמודה עבור אותה ילדה זועמת וחסרת השכלה, ועוברת לחיות עם המשפחה. בנחישות שקשה לתאר – בעזרת איות בכף היד – אן סאליבן מנסה ללמד את הילדה שלעצמים יש שם. למשל, היא לוחצת מספר מחוות שונות המסמנות את האותיות 'ב','ו','ב','ה' בכף ידה האחת של הילדה, בעודה מניחה בובה בידה השנייה. אך הילדה מתעצבנת ולא עושה את הקישור. מה לדגדוגים מוזרים וללחיצות בכף ידה האחת, ולעצם הרך שמונח בידה השנייה? למתבונן מהצד המקרה עשוי להיראות אבוד. אין לה איך להבין את החיבור ואין דרך להסביר לה.
ואז מגיע הרגע המכונן.
באחד מהתקפי הזעם שלה, רצה הילדה החוצה, צווחת ומשתוללת. היא נתקלת במשאבת המים שבחצר ומתחילה לחבוט, לדחוף ולמשוך. זרם של מים מתפרץ ומרטיב את כולה. סאליבן, שדולקת נרעשת בעקבותיה, מסתכלת על המחזה הדרמטי ובמקום לשלוף משם את הילדה ולהרחיקה בכוח, היא מתחילה לאיית בכף ידה הרטובה 'מ','י','ם' שוב ושוב.
ופתאום משהו קורה. החיבור מתרחש.
הילדה עוצרת. המומה. היא לוקחת את כף ידה של סאליבן, חוזרת על איות המילה 'מים' ומכניסה את ידה השנייה אל זרם המים הקולח. סאליבן נרגשת, מהנהנת בראשה ומחבקת אותה. ילדה בת שבע, מבינה לראשונה, שרצף ספציפי של סימנים מתאר משהו מוחשי.
מאותו רגע של הבנה המילים זורמות אל מוחה של הילדה. לפי סרטון ביוגרפי על פועלה של סאליבן בערוץ Helen Keller Channel, קלר בעצם מגלה את היכולת לשאול. היא נוגעת בפניו של תינוק בוכה ושולחת את ידה השנייה אל מורתה שתלמד אותה מהו רצף הסימנים המתאר את התופעה הספציפית הזו. היא לומדת שיש לה 'אמא' ו'אבא' ו'כלב' (שרק מאוחר יותר מסתבר לה שגם אם תאיית בכף ידו הוא לא ישיב באיות בחזרה). "תוך שישה חודשים היא למדה את האלפבית של שפת הסימנים לחירשים, 575 מילים, כתב ברייל וקצת מתמטיקה".
כיצד הובילה סאליבן את 'ההישג האינדיבידואלי הגדול ביותר בהיסטוריה של החינוך'?
הלן קלר חיה עד גיל 88. היא סיימה תואר ראשון באומנויות, דיברה חמש לשונות בשפת הסימנים ואף למדה לדבר בקול על אף חירשותה. היא הייתה פעילה פוליטית למען זכויות אנשים בעלי מוגבלויות, סופרת ומרצה. ומאחורי כל ההישגים הללו עומדת אישה לא פחות מרשימה: סאליבן. מי שהגיעה בתור צעירה חסרת ניסיון בהוראה, והפכה למורה שעשתה את הבלתי אפשרי. "ההישג האינדיבידואלי הגדול ביותר בהיסטוריה של החינוך", כפי שתיאר את פועלה ד"ר ג'יימס קר לאב, רופא סקוטי שעבד רבות עם ילדים חירשים.
כיצד לקחה על עצמה אתגר שכזה מבלי לחשוב שהוא חסר סיכוי? מאיפה הכלים להתמודד עם המשימה המונומנטלית? או המוטיבציה והנחישות לא לוותר? סאליבן בילתה את שארית חייה צמודה לקלר. מהיכן נובעת המסירות הטוטאלית הזו? ומה חיבר בין שתי הנשים בצורה כה חזקה?
"באחד מהתקפי הזעם שלה, רצה הילדה החוצה, צווחת ומשתוללת. היא נתקלת במשאבת המים שבחצר ומתחילה לחבוט, לדחוף ולמשוך. זרם של מים מתחיל לצאת ולהרטיב את כולה. סאליבן שרצה אחריה נרעשת מסתכלת על המחזה הדרמטי ובמקום לשלוף משם את הילדה ולהרחיק אותה בכוח, היא מתחילה לאיית בכף ידה הרטובה 'מ','י','ם' שוב ושוב".
לפי מאמר באתר של בית הספר לעיוורים Perkins, סאליבן נולדה במסצ'וסטס, ארה"ב, לזוג מהגרים שברחו מהרעב הגדול באירלנד. הם חיו בעוני כבד. מתוך חמישה ילדים שנולדו לזוג, שרדו היא וצאצא נוסף בלבד. בגיל חמש, לפי סרטון לימודי מבית Weird History, היא חלתה בטרכומה והתעוורה. וכשמלאו לה תשע שנים אמה מתה משחפת ואביה, שסבל מאלכוהוליזם, השאיר אותה ואת אחיה בבית מחסה ועזב. כמה חודשים לאחר מכן, אחיה נפטר משחפת.
באחת הביקורות שערכו בבית המחסה, סאליבן – שמתוארת במאמר כילדה נועזת – נדחפה מול אחד הנציגים ואמרה בנחישות ואף בחוצפה: "מר סנבורן, אני רוצה ללכת לבית הספר!" וכך הגיעה אל בית הספר לעיוורים פרקינס. על פי Weird History, "סאליבן הייתה חכמה והיא צמצמה את הפערים האינטלקטואלים במהירות". היא למדה לתקשר עם יתר התלמידים, חלקם עיוורים, חלקם חירשים וחלקם חירשים-עיוורים.
אחת מהבוגרות של פרקינס, שאותה פגשה סאליבן כששהתה בבית הספר, הייתה לאורה ברידג'מן. היא הייתה האדם החירש-עיוור הראשון שאי פעם השיג השכלה פורמלית כלשהיא. דרכה נחשפה לשיטת האיות בכף היד, שהייתה מעין שדרוג של שפת הסימנים לחירשים, עבור חירשים-עיוורים. ואז הגיע טוויסט נוסף בסיפור: בגיל 20 עברה סאליבן סדרת ניתוחים שהשיבה לה את ראייתה כמעט לחלוטין.
"סאליבן חוותה דבר שרק מעטים חווים – היא הייתה עיוורת למשך 15 שנה ואז חזרה לראות. היה לה מושג או שניים לגבי מה זה להיות ילדה עיוורת, אך עם זאת היא יכלה לראות את תלמידתה. הייתה לה הבנה בגובה העיניים אך עמדו לרשותה כל הכלים".
ובכן, ניכר כי סאליבן קורצה מהחומרים הנכונים והתחשלה מהטלטלות בחייה. היא הייתה עקשנית מטבעה, חריפה וחכמה. והיא חוותה דבר שרק מעטים חווים – היא היתה עיוורת למשך 15 שנה ואז חזרה לראות. היה לה מושג או שניים לגבי מה זה להיות ילדה עיוורת, אך עם זאת היא יכלה לראות את תלמידתה. היא יכלה לשמור עליה בצורה טובה יותר, לראות את תגובותיה ולחבר בינה ובין העולם. הייתה לה הבנה בגובה העיניים אך עמדו לרשותה כל הכלים.
לסאליבן לא היה מה להפסיד. לא הייתה לה משפחה להתגעגע אליה או עתיד מבטיח. לא היה לה גב כלכלי ולא השכלה גבוהה או מקצוע. ההצעה להתלוות לקלר הייתה נקודת מפנה בחייה בדיוק כשם שהייתה עבור קלר עצמה. אפשר להניח שזו היתה עבורה הזדמנות להרגיש שייכת לתא משפחתי, לביטחון כלכלי ולזכות בתחושת משמעות. סאליבן התמסרה לתפקידה החדש בטוטאליות ובנחישות האופייניות אולי למי שמנסה להציל את חייו.
סאליבן וקלר. עם השנים הפכו ממורה ותלמידה לחברות נפש. צילום: tristan tan / Shutterstock
פלא הדקויות שבין רטט לרטט
אבל זה רק חלק מהתמונה. ההצלחה שלה הייתה מורכבת מנחישות והתמסרות אך גם מהבנה נכונה, חשיבה יצירתית וחוסר כפיפות לנורמות. לסאליבן היה ברור שהרבה אבד ושכדי להצליח להתקדם, על קלר לחדד את יתר החושים. לכן, בשונה מרוח התקופה, היא החליטה "לנטוש את הרעיונות המסורתיים של שיעורים מובנים" ולמזער את השהות של קלר בתוך חדר לימוד. היא האמינה שכדי ללמוד על העולם עליה לחוות אותו. ומה נשאר לה מלבד להריח אותו, לגעת בו וללמוד להכיר את דקויות הרטטים שמקיפים אותה? "בכל השיעורים המוקדמים שלי זכורה לי נשימת היער, והתהודה העדינה של ריח מחטי האורן, מעורבב עם ניחוחם של ענבי הבר", תיארה פעם קלר.
יכולתה להבחין בין רטטים שונים – כמו פסיעות, דפיקות בדלת או חריקות למיניהן – התחדדה בצורה יוצאת דופן. בקטע מתוך סרט דוקומנטרי זוכה אוסקר על חייה שפורסם בערוץ Helen Keller Channel היא אף תוארה בבגרותה כ"אישה מיוחדת במינה, שאינה רואה את החדר שבו היא יושבת או את הספר שאותו היא קוראת. היא לא יכולה לשמוע את הווילון שמתנפנף מאחוריה או שום דבר אחר, אבל היא תדע אם תיכנס לחדר. ואם היא תכיר אותך כפי שהיא מכירה את חבריה, היא גם תזהה מי אתה לפי פסיעותיך".
"סאליבן כנראה זיהתה את הפוטנציאל כבר בשלב מוקדם, ולאחר תהליך ממושך של ניסוי וטעייה הצליחה להשתמש ברגישות הגבוהה של קלר לרטט בכדי ללמד אותה לדבר".
ובכן, סאליבן כנראה זיהתה את הפוטנציאל כבר בשלב מוקדם, ולאחר תהליך ממושך של ניסוי וטעייה הצליחה להשתמש ברגישות הגבוהה של קלר לרטט בכדי ללמד אותה לדבר. היא הניחה את כף ידה של קלר על פניה בזמן שדיברה לאט: אצבע אחת על האף, אצבע שנייה על השפתיים ואצבע שלישית על פיקת הגרון או על מפרק הלסת. בכל אזור היא יכלה לחוש עיצורים שונים, כפי שהיא מסבירה ומדגימה בסוף הסרט. לאחר מאמץ מתמשך למדה קלר לחקות את סאליבן ולייצר את אותן התנודות שהיא חשה, בפניה שלה. כעשרים שנה מאוחר יותר, מורה בשם סופיה אלקורן תשפר ותפרמט את שיטה ותקרא לה טדומה (Tadoma).
משלמדה קלר לדבר, למרות שזה עשוי היה להיתפס מוזר, סאליבן עודדה אותה לשוטט בגפה ולדבר אל עצמה. כפי שמצוין בסרטון של Weird History, "הלן רצתה לאיית מילים לעיתים קרובות כל כך, שסאליבן פשוט לא הצליחה לעמוד בקצב שלה. כשקלר לא מצאה עם מי לדבר, היא פשוט דיברה לעצמה […] היא היתה מאייתת בכף ידה שלה […] ומנהלת שיחות ערות עם עצמה".
סאליבן כל הזמן דחפה את קלר להיות אקטיבית. היא עודדה אותה לדבר ולהתכתב עם כל מי שרק היה זמין, ביניהם אלכסנדר גראהם בל ומארק טווין, מי שעקב אחר סיפורה של קלר וכינה את סאליבן בשם "מחוללת הניסים". ב-1900, על אף הטלת הספק של מועצת הקולג', קלר נרשמה למכללת רדקליף וסאליבן הגיעה יחד איתה. היא ליוותה ותרגמה את כל השיעורים וקלר השלימה, ואף בהצטיינות, תואר ראשון באומנויות.
מעבר להיותה דמות מעוררת השראה, חסרת מעצורים ויצירתית, בסיפור של סאליבן מסתתרת תובנה משמעותית עבור כל מי שאי פעם יעסוק בחינוך, מנהיגות והובלה: זיהוי 'רגע המים'. לכל אחד יש חלונות הזדמנויות שבהם הוא יכול פתאום לתפוס את מה שניסה להבין כבר זמן רב ללא הצלחה. האופן שבו סאליבן מינפה את הסיטואציה מתחת למשאבת המים טומן בחובו צורת התבוננות ייחודית על בני אדם, ובכלל: מודעות לפוטנציאל הגלום ברגעים תמימים לכאורה, והיכולת לזהות אותם בזמן אמת. עם נחישות והתמדה אפשר להפוך אותם למשני גורלות.
תמונת כותרת: chuyuss / Shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
כמה חושים יש לנו באמת – וכיצד הם משפיעים על ההכרה שלנו?
מיתוס סגנונות הלמידה – מסורות עתיקות מלמדות שיעור שאבד בעידן הטכנולוגי
מה עושה אותנו לחיה חברתית? תובנות מסיפורו של הלווייתן הבודד בעולם
עוד מרדיו מהות החיים:
מפגש מעורר השראה עם שירי ג'ורנו, מקימת תאטרון הידית, בימאית ויוצרת
