זיכרון טוב נחשב בדרך כלל למעלה. התרבות מקדמת ומתגמלת אותו, והוא מקושר עם אינטליגנציה גבוהה והצלחה. מנגד, שכחנות נחשבת לחולשה ומקושרת לא פעם עם תכונות שליליות נוספות. עם זאת, בעשורים האחרונים חוקרים מתחום הקוגניציה והזיכרון הולכים ומגלים עד כמה חשוב עבורנו מנגנון השכחה, ושזיכרון מושלם עשוי להתגלות כחיסרון. ביקור במחוזות המיתולוגיה היוונית מציף את הדיון בשתי הפונקציות הקוגניטיביות, ומזכיר את חשיבות האיזון בין השתיים.
המיתולוגיה היוונית מספרת על נהרות שונים שזרמו בכניסה אל עולם המתים. אחד מהם הוא נהר "לתה" – שזורם תחת חסותו של אל הנשייה והשכחה. נשמות המתים אולצו לשתות ממנו על מנת למחוק את זיכרון עברם. רק לאחר שעשו זאת הורשו להתגלגל הלאה ולהיוולד מחדש למחזור חיים נוסף. אפלטון סיפר כי אפקט השכחה נמשך גם בשנות החיים הראשונות שלאחר הלידה, מה שסיפק ליוונים הקדמונים את ההסבר לכך שבני אדם אינם זוכרים את שנות ינקותם ואת גלגוליהם הקודמים.
מקבילו של נהר השכחה הוא נהר הזיכרון, הקרוי על שם אלת הזיכרון והתהילה מנמוסינה. מי ששותה ממימיו זוכה לקבל כוח נדיר ומוערך – זיכרון מושלם וידיעת כל. לפי אפלטון, כתות דתיות שונות היו מלמדות את חניכיהן שלאחר המוות עליהם לחפש ולשתות מנהר המנמוסינה על מנת לזכות בהארה ולמנוע מנשמתם להתגלגל הלאה.
מה בין מיתוס לאמת?
לשתות כדי לשכוח
כיום, הקשר בין גיבורי המיתוס לבין תופעת השכחה נותר סמנטי בלבד ("אמנזיה" פירושה חוסר זיכרון: "א" – ללא, "מנזיה" נגזר משמם של אלת הזיכרון מנמוסינה), וחוקרים מציעים מספר הסברים אפשריים לתופעה המכונה אמנזיית ילדות.
לפי מאמר במגזין Psyche Central, הסבר אחד גורס כי בשנים הראשונות לחיינו המוח עדיין אינו מפותח דיו כדי ליצור זיכרונות ארוכי טווח. חלקים כמו האונה הקדמית וההיפוקמפוס מתפתחים רק בגילאי 3-4.
לפי הסבר אחר, הסיבה לשיכחון ילדות לא נעוצה בעובדה שזיכרונות ארוכי טווח אינם נוצרים בשנות הינקות, אלא שקשה לנו לשלוף את הזיכרונות מתקופה זו בחיינו. זאת, על פי המשך המאמר, מכיוון שחוויות בגילאים האלה עדיין לא מתקודדות במוחנו על ידי שפה. רובו הגדול של אוצר המילים שלנו נרכש בגילאי 2.5-4.5, ולכן קשה לנו יותר לגשת למידע שנצבר במוחנו קודם לגילאים אלו. ייתכן שבאופן אינטואיטיבי קישרו גם היוונים הקדמונים בין זיכרון לבין שפה, שכן מנמוסינה נחשבה גם לאלת השפה והמילים.
"בשנתיים הראשונות שלאחר הלידה מתרחשת מסה קריטית של נוירוגנזה. ממש כמו הנשמות ששותות מנהר הלתה, גם התינוק הטרי צריך לשכוח את חייו כעובר ולהסתגל לחייו החדשים שמחוץ לרחם על ידי למידה מואצת".
כתבת המדע והבריאות קורין פורטיל מציגה במאמר במגזין Time את מה שנחשבת לתיאוריה העדכנית והמקיפה עד כה, שהעלו זוג החוקרים שינה ג'סלין, פרופסור לפסיכיאטריה ופיזיולוגיה, ופול פרנקלנד, חוקר מוח באוניברסיטת טורונטו.
לאחר סדרת ניסויים, הצמד גילה כי תהליך של נוירוגנזה – לידת תאי עצב והיווצרות קשרים עצביים חדשים במוח – משבש את הקשרים העצביים (זיכרונות) שקדמו להם. החוקרים מסבירים שזהו אינו משחק סכום אפס, בו כל תא או קשר חדש מחליף בשלמותו קשר ישן, אלא תהליך הדרגתי של התפוררות זיכרונות ישנים ונתינת קדימות והעדפה לזיכרונות ולמידע חדשים ורלוונטיים יותר.
בשנתיים הראשונות שלאחר הלידה מתרחשת מסה קריטית של נוירוגנזה. ממש כמו הנשמות ששותות מנהר הלתה, גם התינוק הטרי צריך לשכוח את חייו כעובר ולהסתגל לחייו החדשים שמחוץ לרחם על ידי למידה מואצת.
התהליך הזה, מתברר, מתרחש במוחנו באופן קבוע גם בבגרות ולאורך כל חיינו, גם אם באופן פחות אינטנסיבי. הוא לא ייחודי רק לבני אדם, אלא משותף לכל יצור בעל יכולות זיכרון ולמידה.
הלתה זורם בתוכנו
סקוט סמול, פרופסור לפסיכיאטריה ונוירולוגיה באוניברסיטת קולומביה, מספר לפורטיל שבמשך שנים ארוכות שכחה נחשבה לתהליך פסיבי שבו זיכרונות מתפרקים מעצמם עם הזמן. עם זאת, ממצאים עדכניים הביאו כיום את המדע לקבוע ששכחה אינה פשוט היעדר זיכרון, כי אם כוח עוצמתי כשלעצמה. "התובנה הבסיסית – ה'יוריקה', לדעתי, של מדעי השכחה החדשים – היא שהנוירונים שלנו נושאים עימם סט נפרד לגמרי של מנגנונים לשכחה אקטיבית". לדבריו, מגוון ממצאים מצביעים על כך שדילול הכמויות העצומות של מידע שהמוח צובר הוא פונקציה חיונית לקוגניציה, והכרחית להישרדות בדיוק באותה מידה כמו איסוף מידע חדש.
אוליבר הארדט, פסיכולוג המתמחה במדעי המוח והקוגניציה, מחזק טענה זו בריאיון לתוכנית ברדיו CBC. "שכחה היא מרכיב בסיסי במנגנון הזיכרון", הוא אומר. "אם היינו מאבדים את היכולת לשכוח, היינו גם מאבדים את היכולת לזכור".
אנו צוברים מידע מחוויות שאנו עוברים כדי שיסייע להישרדותנו בעתיד: מה מסוכן, מה מיטיב, מה מועיל וכדומה. הארדט מסביר שבזמן אמת, המוח לא יודע להבחין אילו מתוך אינספור החוויות שאנו עוברים במהלך חיינו עשויות להתברר בהמשך כחשובות.
צריך לפנות את מקומו של הישן בשביל להכניס את החדש. צילום: StunningArt on Shutterstock
חשבו על החוויה הבאה: אתם הולכים ברחוב ביום קיץ חם ומאזינים למוזיקה באוזניות. בלי לשים לב, חציתם מסלול המיועד לרכבים דו-גלגליים, וקורקינט פגע בכם בעוצמה רבה. אם כך, פיסות המידע 'קורקינט שמתקרב במהירות עשוי להיות מסוכן' או 'חשוב להיות מרוכזים כאשר חוצים כבישים ומסלולי רכיבה' יועילו לנו בעתיד. לעומת זאת, העובדות כי התנגן שיר מסוים או שהיה זה יום קיצי חסרות תועלת עבורנו בהקשר הזה.
באותו רגע, מסביר הארדט, המוח לא יודע איזה מהמידע ישמש אותנו בעתיד ולכן הוא פשוט מקליט כל מה שהוא יכול. אך אם כל המידע הזה לא יעבור ביקורת וסינון לאורך זמן, המוח שלנו יוצף במידע חסר תועלת שיסיח את דעתנו בכל דרך אפשרית ויקשה מאוד על תפקודנו. ובסופו של דבר, גם הקיבולת של המוח שלנו מוגבלת, והוא צריך לפנות את מקומם של זיכרונות לא רלוונטיים לזיכרונות חדשים מועילים יותר.
הביולוגיה, מסביר הארדט, ציידה אותנו במנגנון מתוחכם שמסייע למוח לסנן זיכרונות ולהחליט אילו מהם חשובים יותר: רגש. בחוויות שמעוררות רגשות עזים במיוחד (למשל פחד) משתחררות כמויות גבוהות של הורמונים מוליכי עצב (כמו דופמין ונוראפינפרין) שמעגנים את הזיכרונות באחסון ארוך הטווח. ככל שהרגש חזק יותר, כך עולה הסיכוי שהחוויה תשרוד את מסננת השכחה. נוסף על כך, ככל שנחזור לזיכרון הזה ונשחזר אותו, הוא יתחזק ויתחדד. לכן, כנראה שנזכור כמה פחדנו מהכלב, והתמונה של שיניו החשופות תשתרש במוחנו בהקשר הזה, בעוד שהפרטים על הקולר או על מזג האוויר יתפוגגו ויאבדו מחוסר שימוש.
נהר המנמוסינה המיתולוגי, אם כן, הוא התגלמות חסרונה של המסננת הזו. לו היינו זוכים לשתות ממנו, כנראה שהתוצאה הייתה הרבה פחות נעימה וזוהרת ממה שמציג המיתוס.
לגימה משנת חיים
ויש לכך תימוכין: זיכרון מושלם אינו קיים רק באגדות. למעשה, הוא מצב קליני נדיר שמכונה היפרתימזיה. הלוקים בו מסוגלים לזכור כמעט כל פרט מעברם בדיוק רב. לואיז מוראלס-בראון, חוקרת בתחום מדעי החברה, מסבירה ב-Medical News Today שהיפרתימזיה היא תופעה שונה בתכלית מזיכרון טוב במיוחד. בניגוד לאשפי זיכרון למיניהם, אנשים בעלי היפרתימזיה לא מושפעים מעזרי זיכרון או טכניקות שעוזרות לשנן בעל פה כמויות גדולות של מידע. נראה שזיכרון-העל שלהם פועל רק על ההיסטוריה האישית שלהם, לעומת אירועים כלליים בסביבה שנרשמים בזיכרונם באופן דומה לזה של שאר האוכלוסייה. אם להיות מדויקים יותר, הם אינם מסוגלים לשכוח שום פרט מעברם.
האם זו ברכה או קללה? מוראלס-בראון מסבירה כי על אף שהתרבות נוהגת לתייג אנשים כאלו כגאונים, לאנשים בעלי היפרתימזיה אין למעשה אינטליגנציה גבוהה יותר מהממוצע. למרות שלא נמצא ביניהם קשר מובהק, הודגמו בקרב אוכלוסייה נדירה זו נטיות דומות לאלו של הסובלים מאוטיזם או/ו OCD.
חוסר היכולת לשכוח מהווה מעמסה כבדה על הנושאים אותה ומקשה על התפקוד היומיומי. מעבר לאפקט המייגע של הצפה בלתי פוסקת במידע חסר תועלת, למעשה מדובר בשהות תמידית בעבר. הסובלים מהתסמונת עלולים למצוא את עצמם כלואים בלולאה אכזרית שמשחזרת חוויות שליליות ואירועים טראומתיים. ג'יל פרייס, שהייתה האדם הראשון שאובחן כסובל מהתופעה ב-2008, התמודדה עם דיכאון. "זה אף פעם לא נפסק, בלתי ניתן לשליטה, ומתיש לחלוטין… רוב האנשים יאמרו שזוהי מתנה, אך אני קוראת לזה נטל. אני מריצה את כל חיי בראשי בכל יום וזה משגע אותי", היא משתפת בריאיון ל-The Guardian.
"הביולוגיה ציידה אותנו במנגנון מתוחכם שמסייע למוח לסנן זיכרונות ולהחליט אילו מהם חשובים יותר: רגש”.
בשל העובדה שהתופעה התגלתה רק לאחרונה, ולאור נדירותה, אין עדיין גוף מחקר מספק שקובע באופן חד משמעי את הגורמים לתסמונת. כפי שכתבנו בהרחבה בעבר, תיאוריה מובילה היא שהמשותף לאנשים הסובלים מהיפרתימזיה הוא שילוב של שתי תוכנות מוגברות: כושר ספיגה ופנטזיה. כושר ספיגה הוא היכולת הטבעית לחוות אירועים חושיים בצורה עמוקה מאוד ולשקוע בהם. לאחר מכן, הנטייה לפנטז או לחלום בהקיץ גורמת לאדם לחזור לאירוע בדמיונו ולשחזר אותו פעם אחר פעם. עצם החזרה לאירוע מסוים במחשבות שוב ושוב גורמת למסלולי העצב להתחזק ולזיכרון להשתרש עמוק ובאופן מדויק יותר. עובדה מעניינת נוספת היא שברבים מהמקרים זו אינה תופעה מולדת, אלא משהו שהתחיל בנקודה מסוימת בחיים, ממש כאילו באופן מטפורי זכו יום אחד לשתות מנהר המנמוסינה, והשאר – היסטוריה (שחוזרת על עצמה במעגל אינסופי במוח).
בעוד שהחוקרים לא יכולים להצביע בדיוק על הסיבה לקפיצה הקוואנטית ביכולת הזיכרון, נראה שהטריגר לכך הוא אירוע חיים מכונן כלשהו, שנשא עימו הרבה רגש.
אם הייתה לנו היכולת לבחור, האם היינו מעדיפים לשתות מנהר אחד על פני השני? האחד מוחק את עברנו כליל, יחד עם חוויות טראומטיות שהיינו מעדיפים אולי לשכוח, אך איתן נעלמות גם כל החוויות המאושרות שצברנו. השני משמר זיכרונות נעימים וטובים, אך גם עשוי לכלוא אותנו במעגל אכזרי של אירועים כואבים. למזלם של רובנו, זוהי אינה בחירה שאנו צריכים לעשות. ההצלחה הקוגניטיבית שלנו טמונה באיזון של זרימת שני הנהרות במוחנו: לזכור כדי לאחר מכן לשכוח, ולשכוח בכדי שוב לזכור.
תמונת כותרת: Tyler Palmer on Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
תודעה ויראלית – האם נגיף קדום הוא זה שהעניק לנו את הזיכרון וההכרה?
זיכרון העבודה שלנו הוא מנגנון קוגניטיבי מהחשובים שיש – כך ניתן לפתח אותו
גליצ' במטריקס? מדענים מציגים 5 הסברים לתחושת הדז'ה-וו
עוד מרדיו מהות החיים:
