מה קורה כששני מנהיגים גדולים נפגשים לדבר על רגשות? גישתו של הדלאי לאמה וזו של הארכיבישוף דזמונד טוטו אומנם נשמעות שונות מאוד זו מזו, אך מסתמן שהן חולקות גם דמיון רב. בנקודת ההשקה שלהן אנחנו פוגשים טכניקה יישומית קלה ויעילה ששימשה את יוליוס קיסר לפני אלפי שנים.
דרמסאלה, צפון הודו, 2015. שיירה ארוכה של מלווים מובילה את הארכיבישוף דזמונד טוטו, שהגיע בטיסה מדרום אפריקה לבקר את חברו הקרוב, הדלאי לאמה ה-14. הוא נוסע בדרכים העקלקלות של רכס ההימלאיה, מוקף בעצים ירוקי עד, לקול קריאות הברכה של המקומיים. במשך שבוע, במשכנו של הדלאי לאמה, השניים מנהלים שיחות על אושר שמצולמות ונערכות לסרט דוקומנטרי שנקרא המשימה: אושר – מציאת השמחה בזמנים קשים.
באחת השיחות עוסקים השניים בדיון פילוסופי עתיק יומין בנושא רגשות: האם רגשות הם חלק אינטגרלי מה'אני' שלנו או שמא הם מעין מסך ערפל שמטשטש את ראייתו של ה'אני'? האם חיים מאושרים הם חיים של חוויה רגשית מלאה או של שלוות נפש ואיזון?
"רגשות", אומר טוטו, "אין לנו כל שליטה על הרגשות שלנו. כשכואב כואב, וצריך להכיר בכך שכואב". ידידו, הדאלי לאמה מציע השקפה קצת שונה: "הבעיה היא שנורמלי להחשיב את כל הרגשות האלו לחלק מהנפש שלנו. אני חושב שזו טעות […] יותר מדי רגשות שליליים יוצרים צרות במשפחה ובקהילה שלנו". טוטו מנסה לרכך ומציע שלומר זאת יכול לעורר באנשים רגשות אשם בנוגע לרגשות שלהם. והרי ש"רגשות הם דברים ספונטניים שצצים". אבל הדאלי לאמה – שהוא אולי האייקון הכי פופולארי לשלווה ונינוחות – משיב: "אני חושב שרגש הוא חשוב רק אם הוא מביא שלוות נפש". אלו שלא, הוא מסביר, עלינו לתפוס מהם מרחק ביטחון.
מוכרחים להיות שמח?
האם אפשר בכלל לשמור מרחק רק מרגשות שליליים, או שכשבוחרים להפחית את עוצמת הרגשות השליליים – נניח ואנו יודעים כיצד לעשות זאת – אנחנו בהכרח מחלישים גם את עוצמת הרגשות החיוביים? האם מגע ישיר במנעד הרגשות שלנו בהכרח מהווה סתירה ליכולת לשמור על שלוות נפש?
על פניו, יכול להשתמע כי השניים מציעים גישות קוטביות – להתמסר לחוויה או לתת לה לחלוף לידנו. אך במבט שני, ותוך העמקה בפילוסופיות שעליהן הם נשענים, ניתן לומר כי שניהם מדברים על אותה דרך רק מכיוונים שונים. הדלאי לאמה במשנתו אינו מציע להתעלם ולהתכחש לרגשותינו, אלא לא להיצמד אליהם ולא להזדהות עימם. כדי להימנע מהיקשרות ומהזדהות עלינו, בהכרח, להכיר ברגשות שלנו. להבחין בהם. ואז לתת להם לחלוף. לזכור שהם זמניים ומשתנים.
גם ידידו, טוטו, אינו אומר: היסחפו ברגשותיכם, תנו להם להוביל אתכם או לשלוט בכם. אך הוא כן מעודד אותנו לרתום אותם לטובת התנועה שלנו. באחד מנאומיו נראה טוטו משולהב וקורא בזעם לכל תומכיו: "כשאנשים מחליטים שהם רוצים להיות חופשיים, אין שום דבר שיכול לעצור אותם מלהיות חופשיים". סיפורו מעיד כי רגשות שליליים יכולים להוות כוח למנוע שלנו. עצב יכול לקרב אותנו לאחרים ולרכך אותנו, וכעס יכול להניע אותנו לחולל מהפכה. אבל אחר כך, מעיד החיוך הגדול שעל פניו, יש לדעת להניח אותם בצד. אפשר לדהור פרא על גב סוסי הבר כל עוד אנחנו מסוגלים להחנות אותם במרעה ולתת להם (ולנו) לנוח מהמסע.
אם כך, שתי הגישות אומנם שונות זו מזו. האחד אינו דוגל בתנועה שנובעת מתוך רגשות שליליים אלא בהתנהלות שוות נפש בעולם. גם מהפכות גדולות, מעיד סיפור חייו, יקרו בנחת תוך התמדה ושמירה על היגיינה נפשית. ואילו השני מעודד אותנו לקום ולרקוד כששמח או לרקוע ברגליים כשמכעיס. ואחר כך, לשבת לנוח.
אך במהותן הן חולקות דמיון: שתיהן סוברות כי אל לנו להתעלם מרגשותינו ואל לנו ללכת שבי אחריהם – אלא לתת להם מקום ולדעת לווסת ולנהל אותם. ההסתכלות המודרנית תומכת בנקודת ההשקה שביניהן.
באתר של American Academy of Family Physicians מסבירים: "בריאות רגשית זה לא אומר להיות שמח כל הזמן, זה אומר שאתה מודע לרגשות שלך. שאתה יכול להתמודד איתם, בין אם הם חיוביים או שליליים". אנשים בריאים רגשית "יודעים לומר מתי זה יותר ממה שהם יכולים להתמודד עימו והם יודעים לבקש עזרה". הם לא אנשים ששומרים מרחק ביטחון מרגשותיהם והם גם לא אלו שנסחפים על ידיהם כרפסודה שבורה על פני מים סוערים. בריאות רגשית, מנקודת מבט רפואית מודרנית, היא בעיקר לדעת להשקיט כשהספיק לנו, לעבור בין רגשות כשהמצב משתנה (וגם כשהוא לא אבל הזמן חלף) לדעת ליהנות מהרגשות הטובים מבלי לאבד אחיזה וגם לחוות את הלא נעימים מבלי להתפרק לרסיסים.
כששני מנהיגים גדולים נפגשים לדבר על רגשות. צילום: Carey Linde
מה יוליוס קיסר היה עושה?
קנינו. אבל כמה זה עולה לנו בעצם? כמה מאמץ נדרש בכדי להצליח לווסת את הרגשות? לתת להם לעלות אבל לדאוג שלא יציפו את האמבטיה. "צורות רבות של ויסות רגשות כמו מיינדפולנס (קשיבות) וחשיבה על הצד החיובי דורשות תרגול ומאמץ מנטלי ניכר", כותבת רוז לידמן ב-Entrepreneur. אפשר להיעזר באנשי מקצוע ובמסגרות מסודרות כדי לרכוש כלים ולהצליח להתמיד, אך גם לזה יש מחיר. הפתרון עשוי להיות טמון בהרגל שמשמש פוליטיקאים ומדינאים כבר אלפי שנים: מתברר שדיבור על עצמנו בגוף שלישי הוא טכניקה פשוטה ליישום, נטולת מאמץ ואפקטיבית לוויסות רגשי.
בעגה המקצועית מכנים את צורת הפנייה הזו "איליזם". במקום "פוטרתי מהעבודה שלי" – "תום פוטרה מהעבודה שלה". נכון, עבור מי שלא התנסה במשחקי תיאטרון בחייו זה עשוי להישמע קצת מאולץ ומרתיע, אבל כשזה נעשה באופן מודע ורק בינינו לבין עצמנו יש בכך תועלת רבה. יוליוס קיסר השתמש באיליזם עוד במאה הראשונה לפני הספירה, כשתיאר את פעולותיו בתקופת המלחמה בגאליה. במקום לכתוב "נקמתי בציבור", מספר דיוויד רובסון בכתבה ב-BBC, הוא כתב "יוליוס קיסר נקם בציבור". נראה שהאמצעי הרטורי הזה שימש כדי לנסות להעניק למילים אווירה של אובייקטיביות, "וכדי לגרום לאמירה להרגיש קצת יותר כמו עובדה היסטורית, מתועדת על ידי צופה חסר פניות".
"במקום לכתוב 'נקמתי בציבור' יוליוס קיסר כתב 'יוליוס קיסר נקם בציבור'. כנראה כדי לנסות להעניק למילים אווירה של אובייקטיביות ולגרום לאמירה להרגיש קצת יותר כמו עובדה היסטורית, מתועדת על ידי צופה חסר פניות".
נראה שבאופן מכוון יוליוס קיסר ניסה לייצר מרחק פסיכולוגי רגשי עבור הקוראים. באופן דומה, ההבדל בין לחשוב ולדבר בגוף ראשון ('אני') על הדברים המורכבים שאנו חווים לעומת בגוף שלישי ('היא') מייצר עבורנו חוויה רגשית שונה. "התייחסות לעצמנו בגוף שלישי מובילה אותנו לחשוב על עצמנו יותר בדומה לאופן שבו אנחנו חושבים על אחרים", מסבירה לידמן, וזה, כפי שרובנו מכירים מניסיון אישי, אופן שקול יותר.
כתימוכין להשפעותיה החיוביות של הטכניקה מציג רובסון את מחקריו של פרופסור לפסיכולוגיה איגור גרוסמן, ממובילי המחקר בתחום. ניסויים שערך איששו כי היכולת לקבל החלטות נבונות הייתה גבוהה בהרבה כשהנבדקים בחנו את המצב האישי של אחרים לעומת בחינתם את מצבם האישי. "הוא כינה זאת 'הפרדוקס של שלמה' על שם המלך התנ"כי הקדום, שהיה מפורסם בכך שייעץ לאחרים בחוכמה, תוך קבלת שורה של החלטות אישיות הרות אסון שבסופו של דבר הותירו את ממלכתו בכאוס".
'היא' מנהלת יומן
רגשות, כך עולה ממחקריו, הם הרכיב שמבדיל בין האופן שבו אנחנו מקבלים החלטות אישיות או חיצוניות לנו. כשמדובר בעניין אישי הוא מעורר בנו קשת רחבה יותר של רגשות ובעוצמה גבוהה יותר. בכל זאת, מדובר באמא שלנו, שגידלה אותנו מאז שנולדנו, שתיעלב, ולא, למשל, באישה בוגרת ואחראית שיכולה גם לשנות את תוכניותיה בגמישות. הרגשות שלנו, מסביר רובסון, "מעיבים על החשיבה שלנו ומונעים מאיתנו להעמיד את הנושאים שלנו בפרספקטיבה", אבל איליזם, הוא מציע, הוא פתרון פשוט וקל שעושה שיפט בצורת החשיבה שלנו. "זה די אינטואיטיבי: על ידי מעבר לגוף שלישי, תיאורי המצב שלנו יתחילו להישמע כאילו אנחנו מדברים על מישהו אחר ולא על עצמנו. תחושת הניתוק הזו תאפשר לנו לראות את התמונה הרחבה יותר".
והמחקר בנושא אינו עוצר שם. שיתוף פעולה של גרוסמן עם מספר חוקרות הראה תוצאות רחבות אף יותר. איליזם מיטיב עימנו לא רק בעת קבלת החלטות, אלא בכל רגע ביום שבו אנחנו מספרים לעצמנו את הסיפור של חיינו. באחד הניסויים התבקשו המשתתפים לנהל יומן יומי שבו במשך חודש שלם הם מתארים את חוויותיהם. מחצית מהנבדקים כתבו את רישומיהם בגוף ראשון והמחצית השנייה – בגוף שלישי. ואכן, בקרב נבדקי האיליזם נמצאה עלייה באיכות קבלת ההחלטות. "שימוש קבוע באיליזם יכול להביא תועלת מתמשכת לחשיבה שלנו", מסביר רובסון.
אם כן, שימוש יומיומי בפרקטיקה של דיבור עצמי בגוף שלישי משפר את יכולת ניהול הרגשות שלנו, מה שבתורו משפיע על הרווחה הכללית שלנו ומאזן את החוויה הרגשית שלנו. הוא מיטיב עם יכולת קבלת ההחלטות שלנו ומאפשר לנו לעזור לעצמנו לפחות באותה צלילות ואיכות מחשבה שבה אנחנו עוזרים לחבר קרוב.
תמונת כותרת: ismailyildiz / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
ההרצאה השבועית של TED: לתת מקום לכל קשת הרגשות, מבלי שאלו ינהלו אותנו
מדוע חוויה רגשית מלאה חיונית לבריאותנו – וכיצד הגוף חושף את מה שאנו מדחיקים
רגשות שליליים – בשביל מה אנחנו צריכים אותם? חוקרת מוח מסבירה את היתרונות
עוד מרדיו מהות החיים:
