מהפכות גדולות מרחבי העולם מוכיחות כי אי-אלימות היא דרך אפקטיבית להיאבק באלימות. מה עבד לנוקטים בגישה הזו והאם סודם יכול להועיל לנו בבחירה היומיומית בין כעס לאדיבות?
1955, אלבמה. המציאות בפינה זו של הגלובוס מחולקת לשחור ולבן, מילולית ומעשית. החוק אומר כי חלקו הקדמי של האוטובוס שמור ללבנים וכשהוא מתמלא עד תום – יש לקום ולפנות להם מקום גם מאחור, שם (ורק שם) מותר גם לשחורים לשבת. רוזה פארקס, בשנות הארבעים לחייה, מתבקשת לקום ולפנות את מושבה לגבר לבן. מבלי לדעת שמעשיה הולכים להוביל לחרם האוטובוסים הגדול ולשינוי החוק, היא מחליטה לשמור על מושבה. היא לא מתרעמת ולא מוחה בצעקות או בהסברים אלא פשוט מפנה את ראשה ונותרת ישובה. בבחירתה זו, מסביר מיכאל בואזה באתר החדשות Rappler, פארקס סימנה את נקודת הפתיחה למאבק הלא-אלים נגד הגזענות שהוביל הכומר מרטין לותר קינג.
מחאתו הלא-אלימה של מהטמה גנדי נגד השלטון הבריטי בהודו היא אולי המחאה המוכרת ביותר בקטגוריה הזו אך לא היחידה. לצד גנדי ולותר קינג, גם באמריקה הלטינית ובפיליפינים בוצעו התנגדויות לא אלימות שהובילו לשינויים משמעותיים. "בצ'ילה", כותב בואזה, "הביאו לסיום שלטונו הצבאי בן 16 השנים של הנשיא אוגוסטו פינושה באמצעות משאל עם לאומי". ובפיליפינים בערך באותה התקופה התקיימה התנגדות לא אלימה שכללה שרשרת הפגנות המוניות כנגד משטרו הדיקטטורי של פרדיננד מרקוס. בשיאן תועדו אזרחים המציעים מחרוזות וזרי פרחים לחיילים הרגליים ולנהגי הטנקים שנשלחו להשליט סדר ברחובות. "המהפכה השלווה", שכונתה גם "מהפכת כוח העם", הביאה בסופו של דבר להדחתו של העריץ מרקוס.
גישת האי-אלימות, מסבירה פרופסור למדעי המדינה קארונה מנטנה ב-Aeon, מתבססת על הנחת היסוד הבאה: ניתן למשול בעם רק כל עוד הוא מסכים. "כל משטר", אמר פעם גנדי, "גם הרודני ביותר, מבוסס על שיתוף הפעולה של ההמון". כלומר, כוח לבדו לא יכול לשמר שלטון – נדרשת הסכמה או כניעה. ועל כן, היא כותבת "אפשר להפיל כל משטר באשר הוא על-ידי ביטול ההסכמה העממית בקנה מידה המוני".
על פניו, התנגדות שמבוססת כולה על אי-שיתוף פעולה נשמעת קלה לביצוע. לפחות לעומת האלטרנטיבה שכוללת הפעלת כוח ולחימה. כל מה שצריך הוא פשוט לא לקום מהמושב באוטובוס, לא? מה דורש יותר מאמץ – להשיב פגיעה או לעצור את הדחף? האם אי-שיתוף פעולה הוא עניין פסיבי או אקטיבי? הבחירה להישאר לא אלימים, לשלוט בכעס ואף לרכך אותו מאפשרת לנו לנהוג באדיבות גם כלפי מי שדעותיו שונות משלנו, גם כלפי מי ששוגה בעינינו, וגם כלפי מי שאינו נוהג באדיבות כלפינו. זהו אתגר שעימו נאלצו להתמודד המפגינים בהודו, בצ'ילה, בארה"ב ובפיליפינים. והוא קיים גם בחיינו הפרטיים, ממש ברמה היומית. מול אחרים ואפילו מול עצמנו.
הבחירה בגישה הלא-אלימה, לפחות במקרים של גנדי וקינג, לא נבעה מפשרה, כניעה או בחירה באפשרות הקלה אלא להיפך, היא הייתה בחירה אקטיבית במאמץ ארוך טווח. "היא דרשה מהם תעוזה ממושמעת ואומץ מוסרי", כותבת מנטנה, ומדבריה עולים שני רכיבים משמעותיים שאפיינו את רוב המהפכות הלא-אלימות המוצלחות: סבל ומשמעת.
מפגינה מציעה פרח לכוחות המשטרה, רוסיה 2018. צילום: Xrup on Shutterstock
שני רכיבים חיוניים: משמעת עצמית והקרבה עצמית
מתברר שגם במהפכה של גנדי וגם בזו של קינג נוסחו כללים קפדניים מאוד בנוגע לאופי הלבוש ולאופן ההליכה והשיח של המפגינים. הן בצעדות, הן בשביתות והן בהפגנות. המנהיגים הבינו כי יידרשו תעצומות נפש כדי להצליח לשמור על איפוק ולהישאר אדיבים בתוך אירוע רגיש וסוער כל כך. הם ידעו שהמפגינים חייבים להיות 'אסופים' ברמה המנטלית כדי לא להיגרר לתגובות אלימות. וכי נראות אחידה ומסודרת ואכיפה נוקשה של כללי ההתנהגות יסייעו לכך. כך יצליחו לסתום נזילות כשהן עוד בחיתוליהן, לפני שהסכר נפרץ.
למשמעת היה גם היבט סביבתי. נראות והתנהגות מוקפדת ישמרו על רושם חיובי בעיני הצופים במחאה. הן ימנעו מהמפגינים להיתפס כפורעי חוק ואנרכיסטים ויציגו אותם כאזרחים פשוטים המבקשים שינוי.
משקל הסבל, המרכיב השני, מתחלק הפוך. הוא גם משפיע על המפגינים עצמם אך נועד בעיקר להשפיע על הקהל הרחב. המנהיגים סברו כי הקרבה עצמית – כמו שביתות רעב, ספיגה של אלימות ללא תגובה או ייסורי הצעידה הממושכת – חיונית בכדי להבהיר כמה הנושא חשוב למפגינים. עבור עצמם, כמובן, אבל עוד יותר עבור הצד השני. גנדי אמר פעם: "אם ברצוננו להשלים משימה חשובה באמת, לא מספיק להשביע את התבונה. עלינו לגעת גם בלב. כשאנו עותרים לתבונה אנו פונים, למעשה, לראש. אבל הסבל הוא שחודר ללב. הוא סולל בנו נתיבים של הבנה".
"גנדי אמר פעם: 'אם ברצוננו להשלים משימה חשובה באמת, לא מספיק להשביע את התבונה. עלינו לגעת גם בלב. כשאנו עותרים לתבונה אנו פונים, למעשה, לראש. אבל הסבל הוא שחודר ללב. הוא סולל בנו נתיבים של הבנה'".
גנדי האמין שפוליטיקה היא זירה רגשית ויצרית וכי שיח מושכל לבדו לא יוכל לחולל בה שינוי של ממש. הסבל נוגע בבטן של הצד השני וגם של חתך האוכלוסייה הניטרלי. יותר מאשר מניפולציה רגשית, נראה כי האמין שרק דרך רגש יוכל לעקוף מנגנוני הגנה ולאפשר לצד השני לראות את מצוקת המפגינים. להיכנס לרגע לנעליהם. נקודת המבט שלו עשויה להיות אפקטיבית גם כשמדובר בהתנגשות בינאישית ואפילו בדיאלוג הפנימי שלנו.
בספרו באשר תלכו שם תהיו מספר ג'ון קבט-זין על ידידו שחזר ב-1973 מטיול בהודו ונפאל. התובנה העיקרית מטיולו הייתה: "אם איני יכול לעשות משהו מועיל, הייתי לפחות רוצה לגרום נזק מועט ככל האפשר". אהימסה, מסביר קבט-זין, היא מילה בסנסקריט (אחת השפות הרשמיות בתת היבשת ההודית) המתארת את העיקרון של אי-פגיעה. לדבריו, היא מהווה רעיון מרכזי בתרגול היוגה, בשבועת הרופאים של היפוקרטס, במהפכה של גנדי ובמדיטציה האישית שלו. אהימסה, כפי שמבקש אותו חבר שחזר מהמסע, לא מדברת רק על להועיל בצורה לא מזיקה. היא מדברת על פשוט לא להזיק. במילים אחרות, זו אומנם אג'נדה שמובילה מהפכות מאורגנות באופן לא פוגעני אבל מהותה רחבה יותר: היא נוגעת בכל רגע ורגע ביומיום שלנו שבו, לפיה, עלינו לפעול מתוך מינימום פגיעה באחר, כמו גם בעצמנו.
מאלמו, שוודיה. פסלו המקורי של קרל פרדריק רויטרסווארד. היום קיימים למעלה מ-30 העתקים ברחבי העולם. צילום: Mikhail Markovskiy on Shutterstock
מתי הכי קשה לנו להיות אדיבים כלפי עצמנו?
למה הכוונה בחיים מתוך אהימסה? "כשאתם מחמירים עם עצמכם", מציע קבט-זין, "זכרו, אהימסה". "כשאתם מרכלים על מישהו מאחורי גבו" – אהימסה. "עוברים את קצה גבול היכולת שלכם מבלי להתייחס לגופכם ולשלומכם?" – אהימסה.
ומה קורה כשהבחירה שלנו היא בין אי-פגיעה בעצמנו ובין אי-פגיעה באחרים? למשל, אם אני עוברת את קצה גבול היכולת שלי כדי לעזור למישהו אחר, האם זו אהימסה או לא? וכשעליי לבחור בין לאכזב חברה אחת או לאכזב חברה אחרת? ובכן, אם היה מדובר בעניין פשוט הוא לא היה מתועד ונדון לאורך אלפי שנים בדתות ותרבויות שונות. בכל סיטואציה אנחנו נאלצים לבחון מי יכול לספוג מה, מה ההיסטוריה של היחסים, מה גודל הפגיעה ומה גודל התועלת, ומהן האלטרנטיבות.
בינתיים התייחסנו לדילמות שגרתיות שבהן ניתן, בנחת יחסית, לבחון שיקולים שכלתניים. "קל להתייחס מתוך אהימסה למישהו שאינו מאיים עליכם", כותב קבט-זין. אך המבחן האמיתי מגיע, כפי שיעידו המפגינים, כשאנחנו מאוימים בפגיעה. "הרצון לפגוע או להזיק", הוא ממשיך, "נובע בסופו של דבר מתוך פחד". אדם זר שצועק לעברנו קללות מרכבו בפקק תנועה או שכנה שמנופפת בידיה וצורחת שזו הפעם האחרונה שהכלב שלנו נכנס לחצר שלה או שהיא תתלה אותו. לא בהכרח מדובר באיום קונקרטי, מספיק שמישהו גוער בנו או אפילו רק מתנשא בכדי שהמוח שלנו יזהה איום. המערכת עוברת למצב 'הגנה' ואנחנו נכונים להשיב אש כאינסטינקט שנועד לשמור על חיינו.
"קל להתייחס מתוך אהימסה למישהו שאינו מאיים עלינו, אך המבחן האמיתי מגיע, כפי שיעידו המפגינים, כשאנחנו מאוימים בפגיעה".
האם ההבחנה הזאת בין אהימסה במצב שגרה לאהימסה מול איום יכולה ללמד אותנו משהו על הרגעים שבהם אנחנו מצליחים להתייחס באדיבות ואיפוק אל עצמנו, לעומת אלו שבהם לא? לכל אחד ואחת מאיתנו המקומות שבהם אנחנו רכים עם עצמנו, סולחים לעצמנו על טעויות או נותנים לעצמנו זמן להשלים משימה – ולעומתם, לכולנו גם אזורי הדמדומים האלו שבהם אנחנו נוטרים לעצמנו טינה, ממשיכים להלקות את עצמנו בתוך הראש על שגיאה קטנה. האם שם, היכן שהאהימסה מתפוגגת, חלק מסוים בנו מהווה איום על חלק אחר? למשל, יכול להיות שבכל הנוגע לאינטראקציות חברתיות אני מלאה בביטחון ולכן מתייחסת בחמלה למילה שנאמרה לא במקום, אבל בהינתן מבחן חשוב בלימודים שכישלון בו נתפס כאיום על עתידי – אפילו טעות בשאלה שהוליכה שולל 95% מיתר הסטודנטים לא תתקבל ולו בקורטוב של חמלה עצמית.
דווקא שם, יגידו לותר קינג וגנדי, אנחנו יכולים לעשות בחירה שתשבור את מעגל הקסם של האלימות. שתחדיר שלום למערכת.
ובכן, ניתן לומר שבכל מפגש – בין קבוצות, בין אנשים ובין חלקים שונים בנו – נשאלת השאלה: האם נפעל מתוך אהימסה או לא? האם נצליח לעמוד כסלע איתן אל מול להבות הכעס של האחר ושלנו? האם נצליח לסלוח ולחמול מתוך אמונה שאי-שיתוף פעולה עם אלימות היא דרך מוכחת להפחתת האלימות? בכל מפגש כזה יעמדו לרשותנו המשמעת וההקרבה העצמית. שני היבטים שמשמעותם למאבק באלימות, גם בתוך ליבנו וגם על פני האדמה, מתבהרת מתוך המהפכות הגדולות.
תמונת כותרת: Meg Kannan on Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מה אפשר ללמוד מנלסון מנדלה על היחס לעבר ועל השאיפות לעתיד?
ההרצאה השבועית של TED: האם העולם כולו יכול לחיות בשלום למשך 24 שעות?
ה'אני' שלנו מתחלק לשניים – האם אנחנו משקיעים בחלק המתגמל?
עוד מרדיו מהות החיים:
מודל עשיית הטוב – הטמעת ערכים בעולם העסקי, והפעם – שלום פנימי.
