בחתונה של אח או אחות, בפינה חשוכה בנשף סיום י"ב או אפילו סתם כשיתוף פעולה במסיבת יום הולדת של ילדי גן – אין כמעט אחד שמעולם לא רקד. מדוע בני אדם כל כך מחוברים לריקוד? כיצד הוא הפך לסמל לשחרור ומה תפקידו החברתי מאז תקופת האבן?
יום עצמאות אחד השתתפנו במסיבת משפחות. יער עופר היה הכי ירוק שהוא יכול. האוויר היה נקי והשקט מוחשי כל כך, כמעט כאילו שאפשר לשלוח יד ולגעת בו. כשהתקרבנו למיקום, המוזיקה החלה להישמע מבין סבך העצים. היה בהיר ונעים, וריח של אדמה שמתחממת בשמש עלה לאף. הקטנצ'יק ישן בסלקל והגדול בהה בחלון הפתוח. תהיתי איך יהיה וכמה מותשת אצא מפה.
נכנסנו למתחם. הרחבה הייתה קרחת יער. אחרי זמן משותף שבו חקרנו את הסביבה ופיתחנו תחושת ביטחון, הבן הגדול שלי התמסר לפינה שבה הפריחו בועות סבון והקטן נרדם שוב בעגלה. זיהיתי את חלון ההזדמנויות והסתננתי אל הרחבה.
כל מה שרציתי היה לנוע אחרת במרחב. לשחרר את הגוף מהמכניקה היומיומית המוכרת כל כך של להרים ילד על הידיים (ואז את המוצץ שנפל לו), לשבת שעות על כיסא עם המבט אל המסך או להתכופף לסדר כלים במדיח. רציתי להרגיש תנועה שהיא לא פונקציונאלית. רציתי לרקוד כאילו לא מחכות לי מטלות בבית. כאילו מחר לא אצטרך לחזור למשרד. כאילו אני לא אמא של אף אחד.
החיבור לא היה מיידי. הגוף היה צריך להיזכר בקלות התנועה, והנפש הייתה צריכה להשיל מעליה כמה חסמי מבוכה. התקרבתי אל הרמקול הגדול, עצמתי את העיניים והתרכזתי בתחושה של הבסים בגוף. נתתי להם להרעיד משהו בפנים והזכרתי לעצמי שכולם מסביב בדיוק כמוני. הורים שרוצים קצת חופש. בית החזה והאגן החלו להפר חוזה והתנועה הפכה גמישה יותר, חיננית יותר, לא פונקציונאלית.
הרחבה לא הייתה מפוצצת, לא חשתי באופוריה שיש ברוב ההופעות, כשהקהל הרוקד הופך למעין ישות אחת. לא הייתי מצוותת לחברה טובה, חוזרת איתה על צעדי הריקוד הנוסטלגיים. אפילו תאורה רומנטית של שקיעה עוד לא התחילה. אבל משהו בכל זאת קרה. היינו מקבץ של אנשים, באור מלא של אחר הצהריים המוקדמים, לבושים בנוח, כמהים לחופש הצנוע הזה, שכולנו יודעים שהוא מוגבל בזמן. שיש לאחוז בו בשתי ידיים כל עוד הוא כאן. רציתי לשכוח לכמה רגעים מהדמות הזאת שאני משחקת בשנים האחרונות. רציתי לברוח לרגע מהאחריות, מהתלות, מהתפעול, מההכלה. רקעתי ברגליים, הרגשתי שהשרירים מתקשים מהמאמץ, נתתי לראש לנוע אחרי חליל נעלם. עם כל רגע שעבר הפכתי פחות ופחות מודעת לסביבה, המוזיקה הפכה לדבר היחיד שממלא את התודעה. הבסים ורקיעת הרגליים באדמה תפסו את תשומת הלב של הגוף. לרגע הרגשתי כאילו אני נעלמת ונותרים רק הצלילים והתנועה. דמיינתי לעצמי שברקיעת הרגליים הזו אני קוראת לאדמה. קומי, אמא, קומי. אמא של מי? צמרמורת ריחפה לי מעל הזרועות וטיפסה במעלה הגב.
מה יש בו, בריקוד, שמשחרר כל כך? שמאפשר ללא מעט אנשים לחוות תחושה רוחנית כמעט? האם מדובר בתחביב אישי שכיח וכיף במיוחד או באקט תרבותי גורף? בצורך אנושי ביולוגי? מתי התחלנו בני האדם לרקוד ולמה, והאם אותם מניעים פועלים עלינו גם היום?
להשתחרר מהתנועה הפונקציונאלית היומיומית. צילום: udmurd on Shutterstock
עדויות ראשונות לריקוד
על קירות מערות בהודו נמצאו ציורים של אנשים רוקדים. חוקרים משערים שמדובר בתיעוד מהתקופה המזוליתית, כלומר, לפני כ-10,000 שנה, כשעוד חיינו בקבוצות של נוודים, צדנו בעזרת חניתות ואבנים, ליקטנו פטל וחוביזה ורק התחלנו להבין את השימוש באש. עוד לפני שהשתמשנו בשפה כתובה. כבר אז – רקדנו. אבל מה זה אומר "רקדנו"? האם בני האדם הקדמונים רקדו באירועים כשם שאנחנו רוקדים בחתונות? האם הם היו מתאגדים לשם הריקוד? יוצאים למועדונים במערות ומסביב למדורות בוערות? האם גם לפני עשרת אלפים שנה היה סביר שאדם ירקוד לבדו ב'סלון ביתו' בסוואנה הפתוחה? ולאילו צלילים הם רקדו, אם בכלל?
במאמר שפורסם במגזין של אוניברסיטת Cambridge, מספר פרופסור לארכיאולוגיה יוסף גרפינקל על האבולוציה של הריקוד. בתקופות הניאוליתית והכלקוליתית, בערך לפני 6,000-8,000 שנה, התגלו במזרח הקרוב ובדרום מזרח אירופה "יותר מ-500 סצנות ריקוד מתועדות, מה שהופך את הריקוד למוטיב האומנותי היחיד כמעט שמתאר פעילות אנושית בתקופה זו". ובכן, אין ספק שהם רקדו, ודי הרבה. אבל מה הניע אותם לזה? מה היה תפקידו של הריקוד עבורם?
"כיוון שריקוד הוא פעילות משותפת ולא אינדיבידואלית, עלינו להסביר אותו במונחים של תפקוד חברתי או לפחות לקבוע מהו ערכו החברתי".
התיאוריה שפיתח גרפינקל לגבי האבולוציה של הריקוד מורכבת מחמישה שלבים. "שלבים אלה לא החליפו זה את זה", הוא מסביר, "אלא הצטברו כשכבות עוקבות". השלב הראשון מתחיל בנקודת מבט ביולוגית. בדומה לקרובינו הקופים ואף ליתר החיות בממלכת הטבע, גם אותנו שימש הריקוד כאמצעי חיזור. "הריקוד מצביע על כוח, קואורדינציה ובריאות", והוא נועד למשוך בני זוג. "ריקוד ומין משתמשים שניהם באותו כלי – כלומר, גוף האדם – ושניהם מבטאים את המוכוונות של הגוף לעבר הנאה". ואכן, כמו אז גם היום, הריקוד משחק תפקיד משמעותי בזירת השידוכים וניתן לומר גם להיפך, שמיניות שזורה כמעט תמיד בתוך האקט של ריקוד, "גם כאשר הביטוי המיני אינו מכוון".
יכולנו לעצור פה ולנוח. ריקוד היה ונותר כלי לחיזור. ציפורים טרופיות מנפנפות בכנפיהן ושרות שירי אהבה, עכבישים מזעריים מניפים זרועות מצד לצד, זוקרים מעין גלימה זוהרת ומרטיטים את האדמה וסוסוני ים כורכים זנב בזנב ומסתובבים יחד בעדנה. וכמותם גם אנחנו. מניעים אגן, מרשימים על ידי סיבולת לב ריאה ומבטים מפתים. אבל איך זה יסביר את העובדה שריקוד נעשה לעיתים כה קרובות בקבוצה? ובאירועים בעלי אופי מגוון?
חוויה סמי-שמאנית
השכבה השנייה שמתאר גרפינקל מספקת תשובה. "כיוון שריקוד הוא פעילות משותפת ולא אינדיבידואלית, עלינו להסביר אותו במונחים של תפקוד חברתי או לפחות לקבוע מהו ערכו החברתי", הוא כותב. ממצאים ארכיאולוגיים נוספים מעידים כי ריקודים הופיעו לעיתים קרובות בטקסי מעבר, ונמנו עימם טקסי לידה, התבגרות, נישואין וקבורה. גרפינקל מספר שבקברים עתיקים שנחפרו התגלו שני ממצאים שחוזרים על עצמם: קונכיות ים גדולות וצבעי גוף. הקונכיות שימשו ליצירת מוזיקה וצבעי הגוף היו סממן מובהק של ריקודים. מילא ליהנות מההזדמנות של חתונה טובה למטרות זיווג, אבל מה לחיזור ולקבורה?
לדברי גרפינקל, הקשר ההדוק בין ריקודים וטקסים משמעותיים בחיי האדם מלמד על היכולת שלהם לעורר או להביע רגשות עזים. במילים אחרות, מה שהתחיל ככלי לחיזור התגלה ככלי לביטוי עצמי שכולל קשת רחבה יותר של רגשות וצרכים. ואז חלה התפתחות נוספת. ממצאים ארכיאולוגיים מאוחרים יותר, ביניהם ציורי מערות ופסלונים משנהב ממותה, מתארים אנשים רוקדים שגפיהם נעות בצורה כמעט סוריאליסטית ודמויות מיסטיות כמו אדם עם ראש של אריה או אישה בעלת פרופורציות לא אנושיות. בתקופה זו, משחזר גרפינקל, גילו בני האדם את היכולת של הריקוד להביא למצב תודעתי של טראנס.
ריקוד מסורתי בהלוויה באינדונזיה. צילום: Pvince73 on Shutterstock
דמיינו את אותו אחד שהלך עם הריקוד כמה צעדים רחוק יותר מהנורמה. שקפץ ונופף בזרועותיו במשך שעות לצלילי קונכיות משתקשקות זו בזו ושריקות. לדברי גרפינקל, לריקוד אינטנסיבי יכולה להיות השפעה פיזיולוגית על מוחנו: היפרוונטילציה, תשישות וסחרור מתנועות סיבוביות משפיעים על תחושת שיווי המשקל, יכולים ליצור תחושת ערפול ואף לגרום למעין חוויית טראנס שכוללת "שינוי באופי החשיבה, תחושת זמן מופרעת, אובדן שליטה, שינוי בהבעה הרגשית ובדימוי הגוף, עיוותים תפיסתיים ותחושות של התחדשות". המוח מתמלא אנדורפינים וכאן, רבותי, מתחילות העדויות לשמאניזם.אותה דמות שנכנסה לטראנס וראתה את מה שאחרים לא ראו, נחשבה לבעלת יכולת לתקשר עם עולמות אחרים, כבעלת כוחות על-טבעיים. רק כדי להעמיד את הדברים בפרופורציה היסטורית-חברתית הוא מסביר כי "לשמאנים שלא היו מסוגלים להיכנס לטראנס באמצעות ריקוד היו דרכים אחרות להשיג את מצב התודעה המשתנה", ביניהן צריכה של צמחים משני תודעה.
בערך באותה עת חלה התפתחות בהבנה האנושית של העולם: נולדה המחשבה כי ניתן לקחת חלק פעיל בעיצוב המציאות על ידי פעולות שונות כמו: "תפילות, לחשים, השבעות, הקרבת בעלי חיים, טראנס, עלייה לרגל למקום קדוש או מתן תרומות. בשלב זה באבולוציה האנושית הדת עולה לבמה", כותב גרפינקל.
"לריקוד אינטנסיבי יכולה להיות השפעה פיזיולוגית על מוחנו: היפרוונטילציה, תשישות וסחרור מתנועות סיבוביות משפיעים על תחושת שיווי המשקל, יכולים ליצור תחושת ערפול ואף לגרום למעין חוויית טראנס".
השכבות הרביעית והחמישית מדברות על השימוש בריקוד בטקסים קבועים, בעיקר סביב לוח השנה החקלאי, ועל יכולתו לאחד את הקהילה, ומשם על התפתחות הריקוד המקצועי: ממעמד שלם שנועד לשרת ולבדר את האליטה ועד להקת בת שבע. אבל אנחנו, אם יורשה, נתעכב עוד קצת על שלב הטראנס התודעתי. האם מה שגילו אבותינו הוא שמסביר את המשיכה הרווחת לריקוד? אולי רבים מאיתנו זוכים לטעימה מהטראנס השמאני מבלי לתת על כך את הדעת? לא בעוצמות שמעוררות הזיות, אבל מעין שינוי במצב התודעה שמאפשר את עלייתן של מחשבות או תובנות לא שגרתיות, או של רגשות עמוקים מהרגיל.
"קומי, אמא, קומי", היה נדמה לי שאני מעירה את האדמה משנתה. אולי את עצמי. אולי את מי שהייתי לפני שנרדמתי לתוך התפקיד האימהי? רגשות עמוקים שאינם זרים לי לחלוטין, אך גם לא קיבלו את הבמה הראויה בתוך נהר היומיום, צפו ועלו. האם אותה צמרמורת נבעה מהמפגש הכן והישיר עם מה שמתחולל בתוכי? האם זה מה שיצר את תחושת החופש הנחשקת?
זריזות הגוף והמחשבה
את הגרסה העדינה של מצב התודעה הקדום, שלצורך הדיון נקרא לה סמי-טראנס, אפשר לתאר גם כחופש או שחרור מנטלי וגופני. התופעות הפיזיולוגיות שסקרנו וההתמסרות למקצב ולהוויה משנות את תודעתנו; הופכות את צעדינו ומחשבותינו לשקולים פחות ואינטואיטיביים יותר. לא בכדי, מבחינה חברתית, טוענת יולסה ק. לורינס בכתבה ב-BrainWorld, "רקדנים וריקודים הפכו לאייקונים של חופש". כדי להבין מה יש בו, בריקוד, שהפך אותו לסמל של שחרור היא מראיינת מספר מטפלות ומטפלים בתנועה. אחד מהם הוא כוריאוגרף שהחל לעבוד עם אדם נכה כתוצאה משיתוק מוחין. 12 שנה שאותו בחור ניסה מגוון טיפולים ושיקומים גופניים ללא כל שינוי משמעותי, עד שהתחיל לרקוד. הוא זכה לחוות תחושות בגופו שלא הרגיש כמעט 30 שנה. "הכוריאוגרף ראה איך מבלי לשים לב, הבחור יוצא מדפוסי התנועה הרגילים שלו", היא מספרת. "בשילוב טכניקות של ניעור ושקשוק גוף שמשחררות מתח מהשרירים – הגוף שלו פשוט השתנה. ובעקבות זאת חל גם שינוי רגשי ומנטלי חיובי וגדלה תחושת החופש שלו".
אם כן, יציאה מדפוסי התנועה השגרתיים שלנו לצלילי מוזיקה יכולה להביא לתחושת שחרור משמעותית בגוף כמו בנפש. החסמים של היומיום קצת פחות מוצקים, הכבלים הקושרים אותנו פחות מתוחים. מתאפשר לנו לגלות לאן הגוף מוביל כשהבקרה מתרופפת, ואנו לומדים להכיר את עצמנו מזוויות חדשות. חופש תנועה במלוא מובן המילה. כל אלו כשלעצמן הן סיבות די טובות לכך שנמשיך לרקוד בכל מיני אופנים. אבל בנוסף לרווח המיידי, ישנו גם ערך ייחודי שמתקבל בתצורת אפטר-אפקט.
מחקר שמתארת לורינס בחן את השפעתן של פעילויות פנאי שונות על מה שנקרא "בריאות המוח": כמה מהר הוא מגיב לגירויים, מה מצבו הפיזי וכמה גבוהים הביצועים הקוגניטיביים שלו. ריקוד נמצא אפקטיבי יותר משאר הפעילויות, כשבתוך הקטגוריה של ריקוד – אימפרוביזציה הייתה אפקטיבית יותר מאשר חזרה על מבני תנועה וצעדים קבועים. לטענת החוקרים, קבלת החלטות במהירות של שבריר שנייה היא המפתח להשפעה החיובית הגדולה של הריקוד על המוח. ואכן, המוזיקה משתנה ברגע. המקצב יכול לקבל תפניות תוך כדי תנועה או שפתאום ישנה עצירה דרמטית וכל הרחבה קופאת, מחכה לביט שייבנה מחדש. ריקוד חופשי מתרגל אותנו בתגובתיות וביצירת הרמוניה. בעיקר בינינו ובין המוזיקה אבל גם בינינו ובין יתר הנוכחים על הרחבה. אלו שומרים על המוח שלנו חיוני, מה שיכול להיות מורגש גם לאורך שנים אבל גם בכל דבר שאנחנו עושים אחרי שירדנו מהרחבה.
אז האם מה שהתחיל כאמצעי לחיזור, התגלה כאקט רב סגולות וככזה ממשיך איתנו לאורך השנים? דמיינו קבוצה של טווסים מסתובבים ומרטיטים נוצות צבעוניות במשך שעות. כל נקבות הטווס כבר הלכו לישון ואלו ממשיכים לרקוע ברגליהם, שוכחים למה התחילו ומתמסרים לאיזו חוויה לא שגרתית. נזכרים בקן אימם, בטיפולה המסור. נהנים מהחופש שטמון בתנועה שאינה פונקציונאלית, מתעוררים מהמסע התוך תודעתי הזה חדים יותר, מבינים יותר. לא בטוח שקיימת תשובה חד משמעית, אבל אנחנו כבר לא מופתעים, זה מאפיין את רוב הדברים הקסומים בחיינו.
תמונת כותרת: LawrenceTsaoneBahiti / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
אנחנו מתוכננים לתנועה בצורה כה מופלאה – אז מדוע כל-כך קשה לנו לזוז?
חשיפה לאומנות מכניסה את המוח שלנו למצב טורבו – מדענים מסבירים כיצד ומדוע
ההרצאה השבועית של TED: מתי בפעם האחרונה עשיתם כיף אמיתי?
עוד מרדיו מהות החיים:
