מטפסת הרים שיצאה להרפתקה של חייה והפסיקה לאהוב לטפס; קומיקאית שמופיעה על הבמה יותר זמן משהכירה את הוריה; פעילים בארגונים הומניטריים שלא מצליחים לצאת להפסקה; ומורות ליוגה שגילו כי יותר מדי ממשהו טוב זה לא בהכרח טוב. מהם הסממנים של שחיקה בגוף שלנו ומה מאפיין את מי שמצליח להימנע ממנה?
אמבר מקדניאלס ובן זוגה כריס חולקים אהבה לסלעים גבוהים ומשוננים. אחרי טיול הטיפוס האחרון שלהם באחד מהאזורים הכי יפים ונחשבים בקליפורניה הם חזרו הביתה, לאלסקה, והחליטו – כפי שהיא מתארת בבלוג MojaGear – "לגרד כל אגורה" בשביל לרכוש וואן חדש ולהסב אותו לבית נייד. ככה, חלמו, יקדישו את כל חייהם לדבר שהם הכי אוהבים לעשות: לנוע מאתר טיפוס אחד לאחר ללא תלות בזמינות החדרים בסביבה.
לא היה קל להרים חלום שכזה. "בנוסף להסבת הוואן ומכירה או תרומה של כל מה שבבעלותנו, עבדנו במספר עבודות ומשכנו לפעמים למעלה מ-15 שעות עבודה ביום כדי לשלם על הכול". אחרי שמונה חודשי חורף קשים שבהם היו מושקעים עד מעל לראש בהתארגנויות, הגיע רגע ההוצאה לפועל. נרגשים, הם בילו את חודשי הקיץ הראשונים על הסלעים הטחובים של אלסקה. עם אור ראשון החלו לקרצף סלעים מטחב ולהכין אותם לטיפוס וחדלו רק בשקיעה, שבקו רוחב כה צפוני מתרחשת רק סביב חצות.
סקוואמיש, קנדה, הייתה היעד השני. מזג האוויר היה חם מהצפוי והחוויות הפכו קצת פחות מלהיבות. אך לדבריה, זה עדיין היה יותר טוב מלמלצר באלסקה ולטפס בעיקר בתוך מתקני טיפוס סגורים. משם המשיכו לוושינגטון שהייתה הפכפכה ונעה ממזג אוויר חם מדי לשלג בן לילה. וכך כל הדרך לקליפורניה. כל בוקר מחדש – מחפשים היכן לטפס, מנסים, משקיעים, מתאכזבים מהתנאים, חוזרים לוואן שהפך דחוס ומגביל, נרדמים וחוזר חלילה. "בישופ [שבקליפורניה] הוא מקום הטיפוס האהוב עליי מכל הזמנים, והוא עמד להיות גלגל ההצלה שלי", ציפתה אמבר. ובאמת, מזג האוויר היה מוצלח והסלעים היו נפלאים, אך הגוף הרגיש תשוש ובטיפוס הראשון שלה שם – נפצעה בכתף. "חלום החיים בדרכים הפך רשמית לסיוט", היא כותבת.
אמבר המשיכה ללכת עם כריס לאתרי הטיפוס גם כשהחלימה מהפציעה, אבל האמת היא שלא התחשק לה לטפס כלל. לא שם ולא בשום מקום אחר. כולם מסביב התפעלו מחיי הוואן שלהם וכינו אותם בני מזל, מה שרק הקצין את תחושת התשישות והמיאוס שלה, ויחד עימה את האשמה שחשה על כך שאחרי כל המאמץ הזה אינה רוצה לטפס. "אז הבנתי שהטיפוס הסתבך מדי עם הזהות שלי", היא מספרת. "הפכתי מודעת לכמה עגום זה שאני נבוכה מכך שאני לא רוצה להשתתף במשהו שעשיתי בשביל הכיף מכיוון שהוא לא מסב לי עוד הנאה". אמבר הבינה שהיא חווה שחיקה במה שהיה תחילה התחביב שלה והפך למקצוע במשרה מלאה.
"כל דבר שאנחנו מקדישים לו את כל כולנו נדון להסתיים בשחיקה", היא כותבת. אנחנו רגילים לדבר על שחיקה במסגרת העבודה, אך זה יכול להיות תחביב שמשתלט על עוגת המשאבים שלנו, קשר זוגי, הורות, חברות קרובה מדי או אפילו פעילות הומניטרית התנדבותית. האם ניתן לזהות שחיקה לפני שאנחנו "נשרפים" בלהבתה? מתי מספיק לעשות הפוגה ולהתאוורר ומתי עלינו לבצע שינוי יסודי יותר – להרים מרצפות ולהחליף את הצנרת?
אפילו מול הנופים הכי יפים בעולם אפשר לחוש שחיקה. צילום: Hu Chen on Unsplash
הנפש נשחקת והגוף מגיב
"בסקר שנערך ב-2021 בקרב 1,500 עובדים בארה"ב, יותר ממחציתם אמרו שהם מרגישים שחוקים", כותבת מלינדה וונר-מויאר ב-New York Times, ומדבריה עולה כי חוויית השחיקה כה נפוצה שרוב הסיכויים שבשלב כלשהו בחיינו נחווה אותה בעוצמה כזו או אחרת. לרוב, כשמדברים על שחיקה חושבים על תסמינים רגשיים ומנטליים כמו תחושת חוסר אונים ותסכול, אך לפי כתבתה מסתבר ששחיקה באה לידי ביטוי גם בתסמינים גופניים שחלקם אולי לא העלינו על דעתנו כשייכים לה. ואלו עשויים להיות המפתח לזיהוי מוקדם של התהליך.
למשל, אחד התסמינים השכיחים של שחיקה הוא נדודי שינה. שחיקה אומנם גורמת לעייפות, ואינטואיטיבית היינו מניחים שנירדם דווקא יותר בקלות, אך יש לה השפעות נוספות שגורמות לאפקט הפוך. "כאשר חוקרים באיטליה סקרו עובדי שירותי בריאות שסבלו משחיקה הם גילו ש-55% דיווחו על קושי להירדם, ולכמעט 40% היו סיוטים". שחיקה, שעל פי רוב החוקרים מוגדרת כ"מתח כרוני שאינו מופחת" משבשת את פעילות מערכת העצבים והמערכת ההורמונלית, מה שמייצר בעיות שינה, מה שבתורו מעצים את המתח והתשישות ומכביד עוד יותר על שתי המערכות הללו.
תשישות פיזית חסרת פרופורציה היא סממן נוסף, וגם שינויים בהרגלי האכילה – חוסר תיאבון עקבי או אכילה רגשית מנחמת. במחקר אחר בקרב חווי שחיקה שמציגה וונר-מויאר נמצא כי "67 אחוזים מהנבדקים דיווחו על בחילות, גזים או הפרעות בעיכול, וכי 65 אחוזים סבלו מכאבי ראש". במחקר אחר שנערך בפינלנד נמצא כי שחיקה מקושרת לנטייה לחלות יותר ואף מעלה את הסיכויים לפציעות. ובמחקר נוסף, שעבורו נאספו נתונים במשך שלוש שנים בבית חולים בצ'ילה, נמצא כי שחיקה מגבירה את הסיכון ללחץ דם גבוה.
"כולם מסביב התפעלו מחיי הוואן שלהם וכינו אותם בני מזל, מה שרק הקצין את תחושת התשישות והמיאוס שלה, ויחד עימה את האשמה שחשה על כך שאחרי כל המאמץ הזה אינה רוצה לטפס".
ובכן, אם לחזור אל מטפסת ההרים, שמונה חודשים של 15 שעות עבודה ביום, מתח כלכלי, ומזג אוויר מושלג וחשוך נשמעים כמו תקופה שוחקת למדי. יכול להיות שעוד לפני תחילת ההרפתקה בדרכים מקדניאלס כבר החלה לחוש את פגעי המתח הכרוני המתמשך. גם הפציעה שלה תואמת את המחקרים ולבסוף, חוויית התשישות, המיאוס והאשמה, שרק שם היא הבינה בעצם במה מדובר. גם לקומיקאית האוסטרלית ג'ודית לוסי לקח זמן להבין שחייה צבועים בגוון אחד ושיש לכך מחיר. "ההורים שלי נפטרו כשהייתי בת 32. אני קומיקאית כבר 35 שנה", היא כותבת במגזין האוסטרלי ABC. "כלומר, מערכת היחסים שלי עם הקהל ארוכה יותר מזו שהייתה לי עם המוזרים שהביאו אותי לעולם".
אחרי כמעט ארבעה עשורים החליטה לוסי להפסיק להופיע כקומיקאית. "אני נפרדת ממשהו שהגדיר אותי יותר מכל דבר אחר […] אין כמעט חלק בחיי שלא דיברתי עליו על הבמה […] זו העדשה שדרכה ראיתי כמעט את כל מה שקרה לי", היא אומרת. כבר שנים שלוסי לא מצליחה לכבות את השלטר ולנוח, אבל רק עכשיו היא מבינה שמדובר בשחיקה. כבר שנים שהיא נוסעת ברחבי אוסטרליה, עולה על במות ומצחיקה קהלים מתחלפים, שומרת על אנרגיות שיא, ובין לבין אוספת חומרים חדשים. והשינה לא באה. היכולת לנוח ולהיטען לא מתאפשרת, ורק "הרגלים רעים", כפי שהיא מכנה אותם, כמו שתייה, עישון או בהייה בתוכניות חסרות טעם בטלוויזיה מאפשרים לה הפוגה.
גם בעולמות תוכן שכביכול מצופים להעניק רגיעה ואורח חיים בריא ומאוזן, כמו יוגה, השחיקה יכולה לבוא לידי ביטוי. וגם אז, כפי שעולה מסיפורים אישיים של מורים ומנהלי סטודיו שפורסמו במגזין Yoga International, הגוף מאותת בשלל נתיביו. ג'יין הנסון, מורה ליוגה מקנזס מספרת שחשה תשישות גדולה וסבלה "מנשירת שיער וממתח בלסתות". אז החליטה לעצור. להפסיק ללמד ולחשב מסלול מחדש. דונה ברוקס, מורה לאיינגר יוגה ממסצ'וסטס, מספרת שהייתה חוזרת הביתה משיעור ומרגישה צורך עז להישכב על הרצפה, ככה כמו שהיא, עם הבגדים. לדבריה, היא חלתה לעיתים קרובות ואף וירוס בסביבה לא היה פוסח עליה. וגם שארלוט ומייק מטסומורה שמנהלים סטודיו בקולורדו מספרים שהם עסוקים כל הזמן בלשמור אחד על השנייה שלא יתכלו בלהבת השחיקה.
גם אם מבחוץ זה נראה אידיאלי, כל דבר עשוי להיות יותר מדי עבורנו. צילום: ImYanis / shutterstock
ללמוד על שחיקה מהמגזר הכה חיוני אך גם הכי שוחק בעולם
שלל הדוגמאות לתסמינים הגופניים יכול לעזור לנו לזהות שחיקה במידה והגוף מאותת לפני הנפש. וכמו כל תהליך שלילי, עדיף לעצור אותו כשהוא בחיתוליו. אבל מה יכול לעזור לנו להימנע משחיקה מלכתחילה? לא לתת לה להתחיל בכלל? מהראשון בסיפורינו ועד לאחרון חוזרת על עצמה תמה מרכזית אחת: טוטליות. מצד אחד, לומר שאל לנו להתמסר לשום דבר בחיינו יחטיא את המטרה. הרי דברים נפלאים קרו בזכות ולאנשים שהתמסרו כל כולם לדבר. ולצד זאת, רבים גם מצאו את עצמם מרוקנים בגלל אותה גישה בדיוק. האם לחלקנו זה מתאים ולחלקנו לא? האם אלו שהתמסרו וצלחו שמרו איזה מרחב נקי כלשהו בחייהם? התמסרו רק ב-90 האחוזים? או שאולי היו דברים אחרים שהפכו את חוויית ההתמסרות שלהם לבלתי שוחקת?
ארגונים הומניטריים הם אולי אחת הדוגמאות החריפות ביותר לסממנים פיזיים של מתח כרוני שאינו מופחת. בטור שפרסמו בת' קנטר ואליזה שרמן ב-Thrive Global הן מתארות מנהל בכיר של עמותת ענק שהתעלם מהסימנים המקדימים ולקה בליבו, עובדת במשרד שמקדם צדק חברתי שהחלה לסבול מסחרחורות עד שיום אחד התעלפה באחת הפגישות, ומנהלת מרכז לייעוץ וטכנולוגיה ללא מטרות רווח שחשבה שהיא על סף התקף לב וגילתה שמדובר בהתקף פאניקה חמור. לפעילים, כפי שהן מספרות, מאוד קשה לעשות הפוגה ולשמור על עצמם. "החיות לא עוזבות את הכלובים שלהן בארבע אחה"צ", אומרת מתנדבת בעמותה להצלת חיות מאסונות טבע, "אז איך אפשר לקחת הפסקה?"
דווקא בשל כך, אולי זה בדיוק התחום שממנו נוכל ללמוד רבות דרך אלו שהצליחו לשמור על עצמם בתוך הנתינה והדאגה האינסופית לאוכלוסיות מוחלשות. בסרטון מבית Big Think מונה ג'ני סנטי את המשותף לפעילים בארגונים הומניטריים שמצליחים גם להשפיע ולשנות וגם לשמור על בריאות הגוף וצלילות הנפש.
"החיות לא עוזבות את הכלובים שלהן בארבע אחה"צ, אז איך אפשר לקחת הפסקה?"
המאפיין הראשון שמונה סנטי חופף לטוטליות שבה כבר נגענו, אבל מדבריה עולה רובד נוסף. אנשים שמצליחים להתנהל באופן אפקטיבי ולאורך זמן בים הסוער של הפעילות ההומניטרית "אף פעם לא עושים זאת לבד", היא אומרת. "הם אינם נופלים לתסמונת המייסד" – שבאה לידי ביטוי בקושי לשנות את הלך הרוח המקורי של מוסד כלשהו בהתחשב בנסיבות המשתנות – והמטרה ההומניטרית שלשמה הם פועלים אינה הופכת אחת עם הזהות שלהם. "הם מסוגלים לקחת צעד אחורה וליהנות מדברים אחרים מלבד עבודתם". כלומר, זה לא רק מינון הזמן והמשאבים – קרי, ההימנעות מלהיות מושקעים כל כולנו במטרה אחת – אלא שמירה על תחומי הנאה נוספים וחיפוש אחר שותפים לדבר. ברגע שפרויקט מובל על ידי מספר אנשים הזוהר מתחלק – אבל כך גם העומס והסיכון להיפגע.
בנוסף, בעמותות ללא מטרות רווח, אופי העבודה עשוי להרגיש כמעין עמדת נחיתות. "אתה כל הזמן מגייס תרומות, מבקש מאנשים לתמוך, לחתום על עצומות […] אתה בפוזיציה של נזקקות". וזה יכול להתיש ולתסכל. לעומת זאת, אותם אנשים שצולחים את התפקיד מתייחסים אל המעמד באופן שונה: "הם רואים את עצמם כמי שיש להם מה להציע". מבחינתם, הם מציעים לאחרים לתת משהו לעולם. וזו כבר חוויית חיים שונה לגמרי. אם לקחת את התובנה הזו לעולמות אחרים, ניכר שהסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על העבודה, על ההורות, על הזוגיות, על התחביבים ועל ההתנדבויות משפיע על תחושת המתח שאנחנו חווים, ועל מהירות השחיקה. אולי כשהמהות של מה שאנחנו מושקעים בו ברורה לנו, הנפש מתעייפת פחות.
כל אחד מסיפורי השחיקה שלנו המשיך בצורה קצת אחרת. מקדניאלס החלה לתפור אביזרי אופנה מרתמות טיפוס, היא מגדלת גינת ירק לתפארת ומשקיעה מזמנה בפריטה על הגיטרה. היא גם מטפסת, אבל זה מאוזן עם כל השאר והיא משתדלת לטפס באזורים שבהם ישנה מעין תחושת קהילתיות בין המטפסים. לוסי חדלה לחלוטין ממופעי הסטנד-אפ ופנתה לכתיבת תסריטים, להקלטת תסכיתים ולדיבוב. כפי שהיא מסבירה בריאיון לתוכנית הטלוויזיה The Project: "זו לא הודעת פרישה, סאם, זו הודעה על אבולוציה, נמסטה". הנסון הפסיקה ללמד יוגה ועוד לא חזרה וברוקס, שבהתחלה ניסתה להיעזר בעיסויים ודיקור כדי להמשיך ללמד, לבסוף מצאה את עצמה בהפוגה של שבע שנים לפני שחזרה לרכב על הסוס. ואנחנו?
תמונת כותרת: תמונת כותרת: Lukas Gojda / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
אם אתם לא זברה בסוואנה, נסו לא להילחץ כמו זברה בסוואנה
לא חייבים לעצור הכול ולעשות את מה שאנו אוהבים – אפשר, ואולי כדאי, לעשות אותו במקביל
תחביב, עבודה, קריירה וייעוד – 4 מרכיבים שנוטים להתערבב ומספר רעיונות לשילוב
עוד מרדיו מהות החיים:
המניע – אלון נוימן תוהה מהי עייפות אמיתית? האם מקורה בגוף או בנפש?
