החדר האינטימי שלי – האם המרחב המנטלי שלנו נותר פרטי?

מתי בפעם האחרונה ביקרנו בחדר המנטלי שלנו – עשינו קצת סדר, אווררנו, ניקינו אבק? כשהמשרד הביתי לא נוח אנחנו לא מצליחים לעבוד, באופן דומה, גם המרחב המנטלי שלנו משפיע על היכולת לחשוב באופן בהיר, עצמאי וחופשי.

עצמו את העיניים לכמה רגעים.

יכול להיות שבהתחלה מצאתם את עצמכם צופים בכתמי אור מרחפים על רקע שחור או בשלל צבעים שהתחלפו ביניהם. ברגעים הראשונים התחושה עשויה להיות כמעט שטוחה, כאילו אתם מתבוננים במסך שעליו מוקרן סרט אבסטרקטי, אך עם השהייה נוצרת מעין תחושת מרחב. מאחורי העיניים העצומות, במה שנדמה כמו חלל הראש שלנו, שוכן החדר הפרטי שלנו.

נסו לאפיין אותו. האם החדר שלכם קטן או גדול, צפוף או מרווח? האם הוא נעים לשהייה או שעכשיו קצת פחות? באיזה סגנון הוא מעוצב? יש ימים שהחדר מבולגן וימים שהוא מסודר, ימים שהוא מאוורר וימים שהוא כל כך דחוס שקשה להתנהל בתוכו. בתקופות מסוימות החדר שלנו משמש מקום מפלט ובאחרות – מקום שממנו אנחנו מבקשים לברוח.

כמו כל חדר, גם זה הפרטי שלנו דורש תחזוקה. לפעמים אנחנו עוצמים עיניים ומגלים שבסך הכול נעים שם אבל קצת מאובק ולפעמים יש צורך בהזזת רהיטים וקרצוף רצפה. יש שיעידו שמספיק לדמיין את עצמנו מבצעים את הפעולות הללו בכדי לשפר את המצב. וזה בתורו, מסתמן, יכול להיות מה שמבדיל בין ההתפתחויות השונות של סיפור חיינו.

"נדרשו לי זמן רב ועולם שלם כדי ללמוד את מה שאני יודע היום על אהבה, על גורל ועל הבחירות שלנו, אבל את המהות קלטתי בהרף עין, בעת שהייתי כבול לקיר ומעונה". זוהי פתיחתו של הרומן האוטוביוגרפי מאת גרגורי דיוויד רוברטס, שאנטראם. שנתיים אחרי שנכלא ברח רוברטס והפך לאחד הפושעים הכי מבוקשים באוסטרליה. הוא נמלט למומבאי ופעל בשירות המאפיה המקומית במשך עשר שנים עד שנתפס והוחזר לכלא האוסטרלי לשש שנים נוספות, שנתיים מתוכן בצינוק.

בתוך אינספור החוויות האינטנסיביות שעליהן הוא מספר, דבר אחד יותר מכל הותיר בו חותם: "הצלחתי לתפוס, מבעד לזעקות שמילאו את נפשי, שגם כשאני כבול בשלשלאות וחסר אונים אני עדיין חופשי: חופשי לשנוא את האנשים שמענים אותי או לסלוח להם. אני יודע שזה לא נשמע מי יודע מה, אבל כשהשלשלאות צובטות את עורך וקורעות אותו, כשאין לך שום דבר אחר, החופש הזה נראה לך כמו עולם ומלואו. והבחירה שלך, אם לשנוא או לסלוח, יש בה כדי להפוך לסיפור חייך".

"כשהשלשלאות צובטות את עורך וקורעות אותו, כשאין לך שום דבר אחר, החופש הזה נראה לך כמו עולם ומלואו. הבחירה שלך, אם לשנוא או לסלוח, יש בה כדי להפוך לסיפור חייך".

חסר כל ועזוב, ללא נפש אדם להיתמך בה, גילה רוברטס שיש דבר אחד שאיש לא יוכל לקחת ממנו – חופש המחשבה. המרחב הפרטי הזה שמאחורי העיניים העצומות שלו, שבו הוא יכול לשהות, לחשוב, להגיע להחלטות. כמובן, במידה שהחדר מאפשר זאת. אז נכון, רובנו לא מתכוננים לרגעי קיצון שכאלו, אבל גם בגרסה קלילה יותר המנגנון דומה. כשהמרחב המנטלי שלנו מהווה מקור לביטחון – מקום שבו אנחנו יכולים רגע לעצור לנוח, לחשוב בבהירות ולבחור בחירות מושכלות – אנחנו נהנים מהחופש האולטימטיבי. החדר הופך לממלכה ואנחנו לאדונים בה.

בשל היותו בלתי מוחשי וכביכול בלתי ניתן לשליטה, נהוג לחשוב על חופש המחשבה כעל משהו שאיש לא יכול לפגוע בו. החוק, למשל, יכול לאסור עלינו לבטא את דעותינו אבל לא לחשוב אותן.

האומנם?

בספרה Freedom to Think סוקרת סוזי אלגרה, עורכת דין לזכויות אדם וסופרת, את ההיסטוריה של החירויות המשפטיות מאז הקוד הבבלי של חמורבי ועד היום. מדוע היא מודאגת מכך שהטכנולוגיה – שאם תשאלו אותה תאמר להגנתה שהיא בסך הכול מנסה לטייב את החוויה הווירטואלית שלנו – מאיימת לנוון ולהגביל את חופש המחשבה שלנו?

ילדים משחקים ברחובות מומבאי. תחילת החופש, במחשבה. צילום: knyazevfoto / Shutterstock

אי אפשר למנוע מאיתנו לחשוב אבל אפשר להכתיב את אופי החשיבה

בריאיון ל-The Guardian מסבירה אלגרה כי הדרך השכיחה ביותר לפגיעה בחופש המחשבה היא הגבלה קפדנית של מקורות המידע הנגישים לקהל הרחב. ההתערבות נעשית בעצם תהליך גיבוש המחשבות שמתבסס רק על מידע מאוד מסוים ולא מתוך החופש שלנו לאסוף נתונים ולשקול את הממצאים. כלומר, זו לא הגבלה של החשיבה עצמה אלא של חומרי הגלם שלה. ההגבלה מתרחשת באחד השלבים הפגיעים יותר של התהליך, שבו אנחנו קלים יותר להטיה. וזו, לדבריה, התנהלות מוכרת של מדינות טוטליטריות. אז מה לטכנולוגיה ולשלטון עריצים?

ובכן, ראשונות יעלו על דוכן הנאשמות חדשות הכזב. "הסביבה המקוונת המודרנית", היא כותבת, "מזוהמת על ידי פייק ניוז, ובכך מפירה את החופש שלנו ליצור מחשבות מהימנות". לדבריה, יש משהו כמעט אלים בהחדרה של פייק ניוז לרשתות. כאילו מישהו עובר עם רימון עשן וממסך את עיני עוברי האורח התמימים. איך אפשר לראות לאן ללכת כשאי אפשר לסמוך על השילוט המקומי? כיצד ניתן לגבש דעה כשכל פעם מסתבר בדיעבד שהנתונים היו מזויפים?

הטיה של דעת הקהל היא לא דבר חדש, והיא אינה מתרחשת במרחב המקוון בלבד. כל נאום שנשא פוליטיקאי או בעל דעה אחר אי פעם עשוי היה להיות מוטה מנקודת מבטו ולהניע אותנו למחשבה כזו או אחרת. גם העיתונות, עד כמה שהיינו רוצים שיהיה זה אחרת, מוטית. הפרסומות מוטות וחלק מהמחקרים מוטים. ובעצם, ניתן לומר שמספר המקורות המהימנים והמדויקים הנקיים מתפיסות הוא די מצומצם. ולא בהכרח מתוך כוונות זדון. משאלת הלב והדעה שעימה אנחנו יוצאים לדרך משפיעות כמעט תמיד על האופן שבו נסקר אירוע.

"הסביבה המקוונת המודרנית מזוהמת על ידי פייק ניוז, ובכך מפירה את החופש שלנו ליצור מחשבות מהימנות. איך אפשר לראות לאן ללכת כשאי אפשר לסמוך על השילוט המקומי?"

מה שמשותף לפייק ניוז ולנאומים פומביים הוא שאנחנו יכולים לבחור אם להאמין להם או לא. הם ניצבים לנגד עינינו (או נשמעים לאוזנינו) וספק בריא ובחינה חוזרת של הנתונים יכולים לעזור לנו לנתב את דרכינו בין שלל האינטרסים. כך למשל, אם נקפיד לקרוא סיקור חדשותי בשניים או שלושה עיתונים מז'אנרים שונים נוכל להצליב מידע ולקבל תמונת מצב יחסית מהימנה. עם אלגוריתמים הסיפור קצת שונה.

כשחברת הפרלמנט נדין דורריס הייתה אמונה על התרבות, המדיה הדיגיטלית והספורט בבריטניה, היא הטיחה ב-Microsoft האשמות קשות בנוגע לאלגוריתמים וקראה להם לבטל את השימוש בם. מה שכנראה לא יקרה. אבל המסר נותר: בין השאר, אלגוריתמים נועדו למשוך את התוצאות הכי רלוונטיות לחיפוש שלנו בהתבסס על ההיכרות איתנו. נשמע כמו חבר טוב בסך הכול. אך בעודם מנסים להקל עלינו הם בעצם משאירים אותנו באותו נתיב נוח של מה שאנחנו כבר חצי מכירים. הם ממדרים אותנו ממידע שקיים כיוון שהוא לא תואם לנטיות שלנו או לטיפוס שאנחנו. לפחות כפי שהאלגוריתם הספיק להכיר אותנו. ובשונה מפייק ניוז או נאומי סרק, את המניפולציה הזאת אנחנו פשוט לא רואים. אנחנו לא יכולים לדעת שאנחנו מפספסים משהו קיים אם אנחנו לא יודעים שהוא קיים. כביכול. כי אם אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שקיים יותר ממה שאנחנו מניחים שקיים, אנחנו עשויים לחפש במידע בצורות שונות מאשר ברירת המחדל שלנו ואולי נזכה להציץ במחוזות נסתרים.

המחשבה שלנו היא תיבת אוצר נחשקת השוכנת בלב הממלכה המנטלית שלנו. כשהממלכה מתוחזקת ומתנהלת על מי מנוחות תיבת האוצר מוגנת ואנו זוכים לחוש את החופש הכי יסודי שלנו – את החופש לחשוב בצורה בהירה וצלולה, לגבש ולשנות דעה, להיחשף לרעיונות ולבחון אותם בכלי החשיבה שלנו. מהאטמה גנדי הסביר פעם שהמחשבות הופכות למילים, שהופכות למעשים, שהופכים להרגלים. שרשרת שסופה בגורל שלנו, או כפי שרוברטס ניסח זאת – שרשרת שיש בה כדי להפוך לסיפור חיינו.

כדי לתחזק את הממלכה עלינו לבקר בה באופן תדיר. הדרך הבסיסית ביותר (אך לא בהכרח הקלה ביותר) היא לשבת בשקט ולעצום את העיניים. אפשר לשחק בתרגילי דמיון – כמו 'איך הממלכה שלי נראית היום?' – שנועדו לרכז את תשומת הלב בתוכן שמובא מבפנים ולא במידע שנכנס מבחוץ. או, כשם שאתלטים עורכים אימונים מנטליים שבהם הם עוצמים עיניים ומדמיינים את רגע ההזנקה, את האחיזה במוט, הקפיצה, המעבר והנחיתה היציבה, כך גם אנחנו יכולים לעודד מציאות רצויה על ידי הדמיה של סידור וניקיון הממלכה. אוהבי התנועה יכולים להקפיד על ריצות או הליכות שקטות שבהן תשומת הלב מכונסת ומופנית אל הנשימה והמבט סטטי, ושוחרי הטבע יכולים לצאת להתבודדויות מרגיעות בחיקו, לעצום עיניים, להקשיב לרחשים, לקחת נשימה. שם מתחיל החופש האולטימטיבי.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

למה אנחנו אוכלים לעצמנו את הראש? על חשיבה מועילה ומחשבות יתר

קצת סדר בראש – מהי מדיטציה, האם לכל הטכניקות מטרה דומה וכיצד לבחור בתרגול הנכון לנו?

איזה מחשבות תרצו מהתפריט של היום? יש גם ספיישלים

עוד מרדיו מהות החיים:

למצוא את היש – יחזקאל משה ושרון זליקובסקי מגישים שעתיים ברוח החשיבה ההכרתית