עיניים גדולות ונרגשות, אף-כפתור קטנטן, ראש גדול וגפיים קצרות – כך מתארת סכמת החמידות את התינוק האולטימטיבי. כיצד יצורים קטנים וחמודים מפעילים אותנו מבלי שנשים לכך לב? ומה קורה במוח שלנו כשהוא נתקל במשהו חמוד שלא ניתן לעמוד בפניו?
השעה חמש בבוקר, בחוץ עוד חשוך וכל בני הבית ישנים. חוץ מכם ומהעולל הטרי, כמובן. כבר החלפתם חיתול וטפחתם על הגב, קיפצתם על כדור הפילאטיס ושרתם את כל הנאמברים הקבועים. שמתם רעש לבן, הצעתם בקבוק או הנקה או מוצץ, והפעוט חסר מנוחה. נרדם לכמה רגעים ושוב מתעורר ובוכה. באוזני רוחכם אתם שומעים את שעון החול של הלילה מתרוקן גרגר אחר גרגר. ואז, כשנדמה שנקודת השבירה מגיעה, הוא פוקח שתי עיניים גדולות ומחייך חיוך ענק. המוצץ נופל על הרצפה והוא מוסיף גיחוך של שמחה. הלחיים העגלגלות שלו כמעט מתפקעות מאושר. אתם מסתכלים עליו והחיוך מידבק. כתגובה, אם זה לא הספיק, הוא נהיה ממש פחזנית של מתיקות, מרים שתי ידיים קצרצרות לצדדים ומנופף לעברכם. הכעס והייאוש נמסים וממאגר סמוי אתם מקבלים שוט של כוח להציל את העולם. או לפחות להמשיך בהרדמה.
איזה מזל שהתינוקות שלנו כל כך חמודים בעינינו. כאילו שרגע לפני שהם מגיחים לעולם יושב שם למעלה (או במפקדה של החסידות) מישהו שמזכיר להם: "חבר'ה לא לשכוח – תעשו את זה הכי חמוד שלכם, זה ישרת את כולם".
תינוקות אדם וגורים על מגוון מיניהם מעוררים רגש כמעט בכולם. חלקנו אף עלולים להרגיש מוצפים כל כך עד שקשה לנו לשאת את העוצמה. או עד כדי כך שעלול להתעורר בנו דחף אלים. רגשות, אנחנו כבר יודעים, מניעים אותנו לפעולה לעיתים קרובות מבלי שבכלל נשים לכך לב. בסרטון TED-Ed קצר מסביר ג'ושוע פול דייל, חוקר חמידות מאוניברסיטת טוקיו, כי ההשפעה של דברים חמודים עלינו היא הרבה יותר גדולה ממה שאנחנו חושבים. מתברר שלא אחת, נשתלים במוחנו מסרים מבוססי חמידות שמשפיעים על איכות הפעולה שלנו ועל ההחלטות שאנחנו מקבלים.
מהי אגרסיה חמודה?
חקר החמידות מעסיק מדענים זה עשרות שנים. כבר ב-1943 פורסמה סכמת החמידות שמנתה את התכונות העיקריות שמאפיינות תינוק חמוד: ראש גדול ביחס לגוף, לחיים עגלגלות ונפוחות, עיניים גדולות, אף ופה קטנים וגפיים קצרות. עשורים של מחקר, לדברי דייל, תומכים בממצאים – דמויות שמאופיינות בכל אלו נתפסות כחמודות יותר בקרב הנבדקים. "כשמשתתפים במחקר רואים דמויות שמכילות יותר תכונות מסכמת התינוק הם נוטים להביט בהן יותר זמן ובתכיפות גדולה יותר". תמונות חמודות, כך נמצא, מגרות אזורי מוח שמקושרים לרגשות ולתחושת גמול. הן מציפות אותנו בעונג שמעודד אותנו לרצות עוד מאותו גירוי. לעיתים (ולא רחוקות כמו שאולי היינו חושבים) הגמול כה אינטנסיבי שקשה לשאת אותו. אז אנחנו עלולים לחוות משהו קצת ביזארי.
בערך חצי מהמבוגרים, מסתבר, חווים בחייהם תחושה שנקראת "אגרסיה חמודה". אנחנו מביטים ביצור קטן ומתוק, למשל גור החתולים הקטן שאימצנו, ומתחיל להתעורר בנו החשק ללטף אותו או לנשק את ראשו הזעיר. חלקנו, לדברי דייל, אם ימשיכו לבהות בו ולהתקרב אליו, עשויים לחוש פתאום דחף מוזר למעוך אותו או אפילו לדחוף אותו לפינו. זה לא מבהיל כמו שזה נשמע, לא מדובר ברצון אמיתי לגרום נזק, אלא שלעיתים קרובות חמידות מעוררת בנו רגשות חיוביים בעוצמה כה גדולה שהיא הופכת למציפה ולא נעימה. במצב זה המוח מחפש דרך למתן את החוויה: "המחשבות האגרסיביות הן הדרך של המוח להפעיל את הבלמים ולנטר את הרגשות החיוביים האינטנסיביים כל כך", הוא מסביר. ובכן, אפשר להירגע, הן לא נועדו לגרום לנו לאכול חתולים.
"חלקנו עשויים לחוש פתאום דחף מוזר למעוך אותו או אפילו לדחוף אותו לפינו. זה לא מבהיל כמו שזה נשמע".
לאור ההתעוררות הרגשית האינטנסיבית אולי לא מפליא לגלות שמחקרים הראו כי חשיפה לחמידות משפיעה על ההתנהגות ועל הביצועים שלנו. משתתפים שצפו בדמויות חמודות הצליחו יותר "במשחק ניתוח שדורש תנועות מדויקות וזהירות", ומשתתפים שהשתמשו בפחי מִחזור מעוטרים בדמויות חמודות – מחזרו יותר. ולא היה מדובר בניסוי לגיל הרך. לא בכדי, כך נראה, פחי המחזור בישראל מותגו עם דמותו של דדי החתול הכתום.
תאגיד מחזור האריזות בישראל הוא לא היחיד ששם לב להשפעה של דמויות חמודות עלינו. מהינשוף של אפליקציית דולינגו ועד לתוכי של בזק, אפשר לזהות כל מיני ניסיונות למשוך את תשומת לב הקהל על ידי מאפיינים חמודים. הרי אם נסתכל על פרסומת זמן ממושך, נזכור אותה טוב יותר. לדברי דייל, בצמתים מרכזיים ברחבי העולם נישאים מסכי ענק ומהם מביטות אלינו – או אל ילדינו – עיניים גדולות ותמימות, מלאות רוך וציפייה. אלו מעוררות בילדינו רגשות קרבה ומפעילות אותם ללבוש את הפרצוף הכי חמוד שלהם בעודם מבקשים מאיתנו לקנות עבורם את זה או את זה. מעין חמידות יד שנייה. לא אחת אנחנו מגלים שאנחנו, המבוגרים, אומנם מחזיקים בכרטיס האשראי אך הצרכנים הם הילדים שלנו. והם כנראה יבחרו בדגני הבוקר שעל
אריזתם צוחק הארנב החום של נסקוויק או התוכי הצבעוני של שוגי. או יעדיפו את הבמבה עם התינוק ולא את השקית הכתומה (ששתיהן, אגב, של אותו יצרן).
חמידות לאורך השנים – כשזה עובד זה עובד
"אבל למה לחמידות יש את האחיזה הזו עלינו?" שואל דייל. ובכן, תיאוריה אחת סוברת שדברים חמודים גורמים לנו לרצות לטפל בהם. "יש שמשערים שהאבולוציה העדיפה תינוקות שנתפסו כחמודים", כיוון שהחמידות הזו עוררה רצון חזק יותר לטפל ולהתייחס אליהם. אבל גם זה לא מסביר מדוע מלכתחילה ההורים חשו רצון עז יותר לטפל בעוללים החמודים יותר. אולי הסממנים החיצוניים האלו באו עם מזג נוח יותר ואינטראקציה חברתית טובה יותר ולכן נוצרה העדפה מותנית. ואולי בשל כך, כדרכה של הברירה הטבעית, המאפיינים החיצוניים החמודים השתרשו ונשמרו לאורך הדורות בעוד שהמאפיינים ההפוכים פחתו ונעלמו.
למעשה, לא רק תינוקות אדם הפכו חמודים יותר מדור לדור וזכו ליחס הולם יותר מהבוגרים, אלא גם בעלי חיים אחרים. מחקרים הראו שכשאנחנו מבייתים חיות, החזות שלהן נוטה להשתנות. דייל מספר שמדענים קראו לתופעה הזו "סינדרום הביות": חיות רבות שעוברות ביות הופכות כנועות וידידותיות יותר לאדם וגם משתנות בנראות החיצונית שלהן – הן מאמצות בהדרגה התנהגות ילדותית והבעות פנים תינוקיות. פומרניאן, פאג, צ'או צ'או או פודל טוי הן כמה דוגמאות למי ששוחה בזני כלבים.
לאורך השנים עלו השערות לגבי כך שאנחנו, בני האדם, אולי אפילו בייתנו את עצמנו כאוכלוסייה ולא רק בשלב הינקות. "כשאנשים קדמונים יצרו קבוצות גדולות ומשתפות פעולה, הם בחרו באנשים חברותיים יותר", מסביר דייל. והוא כנראה מתייחס גם להתנהגות בפועל וגם לתווי פנים רכים ונעימים יותר כי לדבריו, ההעדפה הזו לקחה חלק בהיפרדות ההדרגתית מהלוק שחלקנו עם בני דודינו, הקופים.
כשדנים בכוחות שמניעים את העולם נהוג לציין את הרצון בעוצמה, את התאווה לכסף או את התשוקה שבאהבה. יכול להיות שחמידות – תכונה שנתפסת קלת דעת ותמימה כל כך – היא כוח חזק ופעיל בהרבה משחשבנו.
תמונת כותרת: Sebastian Staines / Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מדוע אנו אוהבים את מה שאנו אוהבים - או - כיצד אנו מפתחים טעם אסתטי?
כלבים הם אומני שפת גוף – ויש לכך השלכות בריאותיות משמעותיות על חיינו
האם יצר הסקרנות שלנו יכול ללכת רחוק מדי – מה מושך אותנו אל חוויות שכרוכות בגועל?
עוד מרדיו מהות החיים:
התדר האינטימי של אליוט – המוסיקאית יעל אופנבך מספרת על הפרויקט "בייבי אוריינטל"
