אף אחד לא נהנה להסתכל לטעויות שלו בעיניים. ואכן, פעמים רבות אנו טומנים את הראש בחול כשהן מתרחשות. הגישה הזו, טוענות חוקרות התנהגות, גורמת לנו לפספס שיעורים וניסיון חיים יקרי ערך. מה אפשר לעשות כדי להתגבר על הדחף להדחיק ולמצות מהן את המיטב?
אלברט איינשטיין – בזמנו תלמיד כושל שנשר מהתיכון – ניסה בגיל 17 להתקבל למכון הטכנולוגי של ציריך, אך ללא הצלחה. בעקבות הדחייה פנה לקבל את ההכשרה הנאותה, ורק לאחר שהשלים אותה פנה שוב לאותו המכון. הפעם הוא התקבל וכל השאר היסטוריה.
ג'יימס דייסון יצר לא פחות מ-5,126 אבות-טיפוס כושלים בטרם הצליח לעצב דגם מוצלח של שואב אבק נטול שק, שהפך אותו למולטי-מיליארדר שהוא היום.
סויצ'ירו הונדה נכשל במשך ארבעה עשורים לקדם את המכוניות שייצר בשוק היפני. הוא חווה כישלונות, פשיטות רגל ואפילו דחייה מחברת טיוטה, עד שלבסוף הצליח לחולל מהפכה בתחום הרכב והיה ליצרן היפני הראשון שכבש את שוק המכוניות האמריקאי.
טעויות וכישלונות הם אומנם לא מאוד נעימים, ואולם הם עשויים לטמון בחובם שיעורים חשובים – יש שיאמרו חיוניים – שיכולים להוביל להצלחה בהמשך הדרך. אז למה בכל זאת רובנו מתביישים בהם וממהרים לטאטא אותם מתחת לשטיח?
"לחשוב על כך שטעינו, ועל אחת כמה וכמה לאמץ לחיקנו את הטעות, זה לא מהנה במיוחד", כותב ג'ף היידן ל-Inc. "אף אחד לא אוהב לטעות. אז אנחנו דוחקים הצידה את המחשבות על כישלון". חוקרי התנהגות מכנים את התופעה הזו "אפקט היען": הנטייה להתעלם ממידע מסוכן או שלילי על ידי היאטמות לאותו מידע.
"מחסומים רגשיים וקוגניטיביים מקשים על למידה מטעויות", מצטט היידן את החוקרות איילת פישבך ולורן אסקירס-ווינקלר. "רגשות חותרים תחת הלמידה מכיוון שאנשים תופסים כישלון כאיום על האגו שלהם". הן מסבירות שכשאנו חשים מאוימים, מופעלת במוחנו תגובת הילחם-או-ברח. בהקשר של טעות או כישלון, "הילחם" יכול לבוא לידי ביטוי בביטול ערכה של הפעולה הכושלת, ביקורת על האנשים שמעורבים בה או האשמות בחוסר הוגנות. "ברח" עשוי להתבטא בניתוק תשומת הלב שלנו מהסיטואציה או בהימנעות מסיטואציות דומות. במילים אחרות, אנו נוטים להתעלם מהטעות מאותה סיבה שאנו מתרחקים ממצוק – אנו תופסים אותה כסכנה.
מעבר לאתגר הרגשי, כישלון מציב גם אתגר קוגניטיבי. ג'רמי אדם סמית' מסביר במגזין Greater good כי בעוד שמידע מהצלחה נחשב בעל ערך רב עבורנו, מידע מכישלון ייתפס כבעל ערך פחות מכיוון שהוא לא נשא פירות. לכן, באופן טבעי ניטה להתעלם מכישלונות ונתקשה לראות את המסקנות שעולות מהם. זאת, למרות שבפועל מידע הנובע מכישלון (ההבנה מה לא כדאי לעשות) נחשב באופן אובייקטיבי לאיכותי ומשתלם בטווח הארוך, לא פחות מכזה הנובע מהצלחה – לעיתים אף יותר. לראייה מציג סמית' את אחד הניסויים במחקרן של פישבך ואסקריס-ווינקלר, ובו נמצא שכאשר ניתנה לנבדקים האפשרות לזכות בפרס כספי כתוצאה מפעולה מוצלחת, או פרס כספי גדול יותר על למידה מפעולה כושלת, הם נטו להתעלם ממסקנות הכישלונות.
הדרך לנצל את המידע הגלום בטעויות שלנו, אפוא, היא התגברות על תפיסתן כסכנה או כמאמץ עקר. לשמחתנו, קיימות לא מעט אסטרטגיות להפוך אותן למאיימות פחות ומניבות יותר.
1. להרחיק מאיתנו את הטעות
פישבך ואסקריס-ווינקלר מסבירות שכאשר טעות קורית למישהו אחר, היא לא מאיימת על האגו שלנו ולכן קל לנו יותר ללמוד מכישלונותיהם של אחרים. על כן הן מציעות מספר טכניקות שמטרתן להעביר את הטעות מאיתנו, באופן פסיכולוגי, אל מישהו אחר.
כך למשל נמצא, כותב סמית', שכאשר נבדקים קיבלו הדרכה בתחום מסוים מאנשים שנכשלו בו בעבר, היה להם קל יותר ללמוד מהם לעומת נבדקים שנדרשו להסיק מסקנות מכישלונותיהם שלהם. החוקרות מציינות שאפקט זה עשוי גם לסייע להפיק ערך גבוה יותר מהלמידה עוד לפני הביצוע. למשל, "אם אתם רוצים ללמוד איך לעשות סקי", כותב סמית', "סביר להניח שזה יהיה יעיל לצפות קודם בסרטוני יוטיוב על טעויות סקי נפוצות, לפני שאתם יורדים למדרון בעצמכם".
באופן דומה, מוסיף היידן, ניתן לדמיין שהטעות קרתה למישהו אחר, או לספר ואף לכתוב את הסיפור על עצמנו בגוף שלישי. זה אומנם עשוי להישמע מוזר, אך מחקרים הראו שטכניקה כזו מסייעת לראות מצבים שליליים ביתר אובייקטיביות ופחות רגשנות. אנשים שעשו זאת נטו להבין טוב יותר את התגובות שלהם ולחוות פחות מתח ומצוקה רגשית.
2. לייעץ לאחרים
אסטרטגיה נוספת שיושבת על אותה הטיה היא לייעץ לאדם אחר במצב דומה. "זה מרגיש טוב לעזור לאחרים", כותב היידן, "וזה עשוי להפחית חלק מתחושות האכזבה, התסכול או הכאב שעלולים לעורר את אפקט היען. החוקרות מצאו שאנשים שנתנו עצות היו בעלי סיכוי טוב יותר לפעול לפי העצות של עצמם". כך, למשל, נמצא באחד המחקרים שתלמידים שייעצו לתלמידים צעירים מהם, השקיעו לאחר מכן יותר זמן בשיעורי הבית שלהם עצמם.
מעבר לכך שפידבק לאחרים פחות מאיים עלינו מביקורת שמופנית כלפינו, סיבה אפשרית נוספת לאפקטיביות של הייעוץ היא שאם כישלון נתפס אצלנו כעמדת נחיתות, הרי שהדרכה והנחיה מחזירות לנו תחושת שליטה וכוח. יותר מזה, הטעות שתפסנו כמאמץ עקר מקבלת פתאום משמעות, יש לה פונקציה בעולם.
3. להפוך את הכישלון לסיפור השראה
סמית' מוסיף כי לעיתים מסגור מחדש של הכישלון כסיפור של צמיחה יכול להפוך אותו לפחות מאיים על האגו. "במחקר נוסף, ביקשו החוקרות מנבדקים להפוך כישלונות בתחומים שונים כמו עבודה, כושר או לימודים לסיפורי השראה לאחרים. תלמידי תיכון ששיתפו את כישלונותיהם עם תלמידי חטיבת-ביניים המשיכו לקבל ציונים טובים יותר מכאלו שלא מסגרו מחדש את הכישלון".
4. לזהות את ההצלחה
מחקרים מדגימים באופן עקבי כי אנו יכולים לספוג כישלון בתחומנו ביתר קלות כאשר אנחנו זוכרים את הצלחותינו בעבר, מסביר סמית'. בניסוי מ-2014, מורים שנתנו משוב לתלמידיהם שילבו ביקורת בונה על כישלונות, יחד עם הערות מעודדות על כישרונם והצלחות עבר בכיתה. נמצא כי בהמשך חל שיפור בציונים של אותם תלמידים.
מחקרים אחרים הראו כי כאשר מורים הגדירו את הלמידה כמטרה בפני עצמה, עלה בידם למסגר בעיניהם של תלמידיהם מחדש את הכישלונות כהצלחה.
5. לאפשר לעצמנו להרגיש את האכזבה
"אם כל היתר לא עוזר, נסו פשוט לתת לעצמכם להרגיש עצובים בגלל הטעויות וההפסדים", כותב סמית'. יש גוף מחקר נרחב שגורס כי העצב התפתח כתגובה לכישלון והפסד, ושהוא קיים בין היתר בכדי לעודד אותנו להתבוננות עצמית על חוויות שלנו. "נראה שעצב משפר את הזיכרון ואת כושר השיפוט, שבתורם יכולים לתרום להצלחה בהמשך, וחרטה יכולה להגביר מוטיבציה". לראיה, מחקר מ-2014 מצביע על כך שכאשר ילדים מגיעים לשלב ההתפתחותי שבו הם מסוגלים לחוות חרטה, הם נוטים ללמוד יותר מכישלונות.
6. לתרגל מיינדפולנס
פרסום מאת סוכנות המחקר היישומי The Decision Lab מציין תרגול מיינדפולנס ככלי שיכול לסייע לנו להתגבר על התגובות הרגשיות האוטומטיות שמעוררות את אפקט היען, וליצור את המרחק המנטלי החיוני ללמידה מן הכישלונות. לקחת רגע להרהר איך אנחנו מרגישים ומה אנחנו חושבים עוזר לנו לזהות שההתנגדות שלנו למידע שנובע מכישלון אינה רציונלית ועלולה לעכב את ההתפתחות שלנו.
סמית' מוסיף שפישבך ואסקריס-ווינקלר מסבירות שבגלל שאנחנו לא מתכננים לטעות או להיכשל, לא פעם הדבר מפתיע אותנו. אלמנט ההפתעה מעורר את המוח, מה שגורם לו להיות פתוח יותר ללמידה. "כשאתם מופתעים מכישלון, קחו זאת כסימן להיות במודעות קשובה ולהיות עם זה במקום להתעלם".
7. לראות את התמונה הגדולה
עוד מצוין בפרסום הסוכנות שכשאנחנו מזכירים לעצמנו את מטרת העל, היעד הסופי שלנו (למשל לקבל תואר נכסף בלימודים או לפתח סטארט אפ מצליח) קל לנו יותר לראות את הערך שבמידע הנובע מן הכישלונות שלנו, ולפרוץ את המחסום הקוגניטיבי שיוצר עיוורון למידע שנתפס כשלילי.
8. לנהוג בחמלה כלפי עצמנו
סמית' מסביר שאנשים רבים נוהגים לחשוב שלאחר שטעו, יוכלו להשתפר רק אם יהיו קשים וביקורתיים עם עצמם. אך למעשה, מחקרים רבים מצביעים על כך שדווקא שאם נפתח גישה חומלת לעצמנו, הסיכויים לצמיחה גבוהים יותר. אהדה במקום ביקורתיות מסייעת לנו להרגיש פחות מותקפים (גם אם אלה אנחנו שמתקיפים את עצמנו). בנוסף, כשאנחנו מפנימים שטעות וכישלון הן חוויות אנושית אוניברסליות ובלתי נמנעות, גם האגו שלנו מרגיש פחות מאוים ויותר פתוח לקבל מידע חדש.
בשביל ליישם זאת, נוכל למשל לנסות להחליף דיבור עצמי שלילי בשפה רכה ואמפתית, בדומה לאופן שבו אדם אהוב היה מדבר אלינו לאחר שכשלנו.
חמלה עצמית מגיעה מאליה כשאנו מזכירים לעצמנו שאנו אנושיים, וככאלו כולנו עושים טעויות. "זו לא שאלה של אם ניכשל, אלא מתי", כותב סמית'. "השאלה האמיתית היחידה שכדאי לשאול את עצמנו היא מה אנחנו יכולים ללמוד מן החוויה".
תמונת כותרת: John Ricart on Sutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
לפעמים עדיף להמשיך עם הטעות עד הסוף
מ"קוד סגור" ל"קוד פתוח" – 10 צעדים שיסייעו לנו בבניית מיינדסט של צמיחה
מהי 'למידת לולאה כפולה', וכיצד היא עוזרת לנו לעבור טרנספורמציה?
עוד מרדיו מהות החיים:
