החיים בחברה האנושית מאלצים אותנו לוותר על הרצונות ולרסן את הדחפים שלנו באופן יומיומי. אוסף התסכולים הזה יוצר אצל חלקנו אגרסיות ואצל אחרים – לא. מה גורם לתסכול להיפלט מאיתנו במאתיים קמ"ש על מטרה תמימה ומה מאפשר לו להתנקז החוצה בנחת?
"הייתי צריך להביא צעיף. או לפחות סוודר עבה יותר", כך מתחיל הווידיאו-ארט Frustration של האמן מילאן קופאש. "אני מתוסכל מזה שמישהו משתעל עליי. מזה שמישהו נתקל בי", הוא מונה, "[כש]לא מזמינים אותי למסיבה או מאחרים כל הזמן ואני לא אומר כלום. כששואלים מה שלומי ומתקדמים לפני שאני מספיק לענות. כשחבר שלי מדבר שטויות במשך שעות. כשהבחורה שבה אני מאוהב שבע שנים רוצה להיות ידידה שלי. כשהספרית הורסת לי את השיער אבל אני מפחד לעצור אותה".
פרויד טען שעצם החיים המשותפים בחברה אנושית כופה על כולנו ויתור יומיומי על דחפים. "בכדי לפנות מקום ליתר האנשים אני צריך לרסן את התיאבון המוגזם שלי לאהבה, כוח והנאה", מסביר את דבריו הפסיכואנליטיקאי ג'וש כהן ב-Aeon. ואכן, אנחנו שוב ושוב ממתנים את הרצונות שלנו כדי להימנע מעימותים, כדי להתנהג בנימוס, כדי להתברג. לא נעקוף את התור אפילו שאנחנו חסרי סבלנות וממהרים, נבלום תגובה לא הולמת בישיבה עם הצוות או נזייף חיוך וצחקוק קל גם כשההערה של חמותנו הייתה יותר מעצבנת ממצחיקה. אנחנו בולעים את הצפרדע וממשיכים הלאה. אבל לאן הצפרדע ממשיכה?
מה קובע אם אירוע ייצור אצלנו תסכול גדול או מינורי? האם תסכולים דוהים ומתפוגגים עם הזמן או נצברים ועולים במשקל? נראה שבתוך חברה אנושית מודרנית אין דרך להימנע מתסכול, ועדיין, אנשים שונים מגיבים אליו אחרת. מה עומד מאחורי השונות הזו? וכמה ברירות עומדות לפנינו כשהתסכול כבר נכנס למערכת?
תיאוריית התסכול-תוקפנות התגבשה כבר ב-1939 על ידי מספר חוקרים. ממאמרה של שרלוט ניקרסון ב-Simply Psychology עולה הנחת המוצא: כאשר הדחף שלנו להגיע למטרה כלשהי נחסם על ידי גורמים חיצוניים או פנימיים, אנו חווים תסכול. אנחנו רוצים לומר את דעתנו מול כולם אבל החשש לא מאפשר, אנחנו רוצים להישאר במיטה אבל מחכים לנו במשרד, אנחנו רוצים שהקטנצ'יק יירדם כבר אבל הוא לא מחזיק את השינה. הפער בין הרצוי למצוי נוטה להיות מתסכל מאוד. לדברי ניקרסון, תסכול יוצר דחף אגרסיבי שיכול להוביל להתנהגות תוקפנית. "כשאנו מבטאים את האגרסיה הזו בצורה פיזית, מילולית או על ידי פנטזיות – אנו חווים קתרזיס, והמתח הרגשי שלנו מופחת".
מהו תרשים הזרימה שעל פיו אנו פועלים בהינתן תסכול?
האגרסיות שלנו, כך זיהו החוקרים, לא תמיד באות לידי ביטוי כלפי מי או מה שהוביל להיווצרותן – אלא כלפי מי או מה שפנוי לקבל אותן. המטרה המקורית עלולה להיות מסוכנת מדי או לא זמינה ולכן אנו עוקרים את התגובה התוקפנית שלנו לעבר מטרה פחות מסוכנת או כזו שבמקרה נוכחת. שכיח לראות את זה אצל ילדים: ילד גדול מעצבן ילד קטן והקטן הולך אל אחיו התינוק ומרביץ לו. למה? כי זה הדבר החכם לעשות. זה לא נעים ואנחנו נרצה לעצור את זה, אבל נוכל לראות שזו בחירה מאוד טבעית ואינסטינקטיבית. כמותם, גם אנחנו המבוגרים. יש שאנחנו מחזיקים את הדחף האגרסיבי שנוצר בעבודה ואז פורקים אותו – במודע או שלא – על בני הבית התמימים, ויש שלהיפך: מסתובבים כמו דינמיט במשרד ועוקצים כתגובה לכל שאלה כי היה לנו ערב זוגי קשה ועצור במיוחד.
ובכן, האם כל תסכול יוביל לתחושת אגרסיה והאם כל אגרסיה תתבטא בסוף בתוקפנות כלשהי? אילו אפשרויות נוספות יש בדרך וכיצד רובנו, לעיתים קרובות מבלי לדעת כלל, מתמודדים עם תסכול? המנגנון שקשור בתסכול ואגרסיה, מסתמן, עובד בצורה מאוד דומה אצל ילדים ומבוגרים. אבל עם הגיל והתפתחות האונה הקדם מצחית, מתחילות לעמוד בפנינו אפשרויות נוספות לניהול והתמודדות עם המצב.
"ילד גדול מעצבן ילד קטן והקטן הולך אל אחיו התינוק ומרביץ לו. למה? כי זה הדבר החכם לעשות. זה לא נעים ואנחנו נרצה לעצור את זה, אבל נוכל לראות שזו בחירה מאוד טבעית ואינסטינקטיבית".
שני חוקרים בשם בראון ופארבר זיהו שתי דרישות לכך שאירוע יהיה מתסכל: "ראשית, השגת המטרה חייבת להיות חשובה או רלוונטית לאדם, ושנית, השגת המטרה חייבת להיתפס כתוצאה סבירה על ידי הפרט". צמד חוקרים אחר, האנר ובראון, מצאו ש"ככל שאדם קרוב יותר להשגת מטרה, כך השפעות התסכול יהיו חזקות יותר". ואכן, כישלון לסיים ריצת מרתון במסגרת התנדבות קהילתית, כשאיני מתאמנת באופן קבוע, לא ירעיד את אמות הסיפים. אבל פספוס עלייה לטיסה כשהתארגנתי ויצאתי בזמן וזו תאונה שחסמה את איילון במשך שעה – הו כן, זה יהיה מתסכל. אך האם אני בהכרח אהפוך לאגרסיבית מתוך כך?בריאיון שהעניקה לנו הפסיכותרפיסטית רותי דריאל היא מספרת על מודל שפיתח הפסיכולוג הקליני וההתפתחותי ד"ר גורדון ניופלד. ניופלד התבסס על המחקרים שנעשו לאורך השנים וזיהה שההתנהגות האנושית, בכל הנוגע לתסכול ואגרסיה, מתנהגת באופן דומה לכיכר תנועה. לדבריה, הכניסה לכיכר מתחילה כשאנחנו נפגשים עם "חוסר תוחלת" – כלומר, עם חסימה של הרצונות שלנו. ילד רוצה שאמא תישאר איתו בגן אבל אמא צריכה ללכת לעבודה; בחור ממהר לפגישת עסקים חשובה והרכב שלו לא מניע. הפער מייצר תסכול וזה, בתורו, מתחיל לנסוע בכיכר. היציאה האחרונה מהכיכר היא יציאת האגרסיה, אבל בדרך קיימות עוד שתי יציאות נוספות. היציאה הראשונה היא הניסיון לשנות את המציאות. הילד מתעקש שאמא תישאר, מבקש שתבוא איתו לשירותים או שאולי הוא יבוא איתה לעבודה; הבחור שלנו יוצא לכביש ומנופף בידיו לרכב חולף שיעצור ויעזור לו למלא את המצבר.הצלחנו לשנות את המציאות? "איזה כיף", אומרת דריאל, "התסכול מצא מוצא ויצא החוצה וזהו, לאותו המקרה". חזרה לשגרה. אבל לא תמיד זה עובד. אולי על אף כל הניסיונות אמא מודיעה שאין לה ברירה ועליה ללכת, ואולי הבעיה חמורה יותר ממצבר שהתרוקן. "ואז התסכול שלי לא נעלם, הוא ממשיך להסתובב במערכת, בכיכר. וההזדמנות הבאה שהוא פוגש, כלומר המוצא הבא של התסכול הוא ביציאה של ההסתגלות", היא מסבירה.
מוצאים יציאת ביניים או חוזרים לעוד סיבוב בכיכר?
ביציאה הבאה אנחנו אמורים להבין שהמציאות לא השתנתה ואלו אנחנו שצריכים להשתנות בהתאם. "מה שמאפשר את היציאה הזאת זה מפגש עם רגשות של חוסר תוחלת. עם עצב, עם אובדן. איזו הסכמה להתאבל על הפער בין מה שחלמתי או רציתי ובין מה שקרה או קורה". הקטנצ'יק עומד מאחורי השער ובוכה, אולי אחר כך מתנחם בעצב בזרועות הגננת. הגננת תשאל: אתה עצוב שאמא הלכה? והוא יענה שכן. היא תגיד שמבינה וזה באמת עצוב ושבינתיים היא תשמח לשחק איתו בחצר. והתסכול יישטף מהכיכר עם זרם הדמעות. ומה עם הבחור ברכב? אולי הוא יתפוס את הראש, יכווץ את הגבות בעצב וישלח הודעה לשותפיו: "אוף, איזה באסה, בא לי לבכות. הלך לי האוטו ואני תקוע. לא אצליח להגיע, תתחילו בלעדיי".
בשביל להוציא את התסכול ביציאה השנייה עלינו להיות מוכנים לחוות רגשות לא נעימים, שמטבע הדברים לא מתחשק לנו להרגיש. לפעמים באופן מודע ורציונלי אנחנו בוחרים להתעלם ולהדחיק את הבאסה, לפעמים זה מתוך גישה חיובית. לעיתים הסיטואציה לא מאפשרת לנו ולעיתים באופן לא מודע עולה מגננה ומונעת מאיתנו את המפגש הרגשי. "משהו בתוכנו לא רוצה לפגוש את הרגשות הקשים האלה". ואז התסכול ממשיך לנוע בכיכר.
"כישלון לסיים ריצת מרתון במסגרת התנדבות קהילתית, כשאיני מתאמנת באופן קבוע, לא ירעיד את אמות הסיפים. אבל פספוס עלייה לטיסה כשהתארגנתי ויצאתי בזמן וזו תאונה שחסמה את איילון במשך שעה – הו כן, זה יהיה מתסכל. אך האם אני בהכרח אהפוך לאגרסיבית מתוך כך?"
משך הזמן שהתסכול נוסע בכיכר והניסיונות הכושלים שלו לצאת משפיעים על עוצמתו. אם לא ניסינו לשנות את המציאות ולא היינו מודעים לכך שאנחנו חוסמים את האפשרות להתאבל ולהסתגל – התסכול ההתחלתי שלנו נשאר באותו רכב. כמו כל אחד, אם הוא מסתובב בכיכר זמן רב הוא יסתחרר, יתעצבן ויגדל. אם הוא מנסה לצאת ביציאות הראשונות וחווה שוב ושוב פער בין הרצון (לצאת מהכיכר) והמציאות (להישאר בכיכר) – גם אז הוא גדל. עוד ועוד תסכול נוסף למערכת. והנה הוא מתקרב אל היציאה האחרונה, ממנה טסים החוצה במאתיים קמ"ש – "אגרסיה היא לא בהכרח כעס עם כתובת. היא האנרגיה שמחפשת ביטוי לצאת דרכו". היא מתפרצת החוצה כמו הר געש. היא יכולה להיות צעקה חזקה לאוויר העולם, קללה ללא כתובת או חבטה בספה. והיא יכולה גם להיות מופנית כלפי המטרה הזמינה והאפשרית, כפי שראינו קודם.
כשהתסכול מגיע ליציאה האחרונה כבר לא נותר הרבה מקום לחשיבה ובחירה. אבל קצת לפני, אם אנחנו מצליחים לזהות איפה אנחנו נמצאים בכיכר, יש לנו שתי הזדמנות נוספות. ופה נכנס ההבדל בין מבוגרים לילדים. אנחנו יכולים באופן מודע "למצוא איזו דרך לגיטימית וקטנה יותר להוציא לפחות חלק מהתסכול הזה", מציעה דריאל. הבחור שלנו, זה שפספס את הפגישה החשובה, יכול לצאת לריצה או לסיבוב בחוץ, עד שניידת השירות תגיע. הוא יכול להיכנס הביתה, לסגור את הדלת של החדר, ולצעוק או לכתוב הודעת פורקן רותחת לחבר קרוב.
דריאל, שעובדת הרבה עם הורים לילדים צעירים, מסבירה למשל שהורים מתוסכלים כשהילדים לא מוכנים לצחצח שיניים וללכת למיטה יכולים להמיר את האנרגיה הזאת – שעוד רגע יוצאת עליהם בצרחות – למקום משחקי יותר, אבל מספק. היא מספרת על אימהות שצועקות בג'יבריש או שרות בקול רם. "אפשר לשים מוזיקה ולרקוד" וכך לשנות אוירה ואולי לרתום את הילדים לריקוד עם מברשת השיניים. או "להפוך למפלצת שתופסת ילדים שלא הולכים להתקלח. לנתב למשחקיות אבל להישאר נאמנים לאנרגיה הזו".
ההזדמנות השנייה ששמורה למבוגרים היא היכולת לבחור לחזור לסיבוב נוסף בכיכר. "זה יעבוד לנו כשהרגש הוא לא מאוד חזק", היא אומרת, ומסבירה שביכולתנו להחליט שאנחנו לא נכנעים לדחף ומנסים את מזלנו בשנית – אולי בעזרת חשיבה יצירתית נוספת נמצא פתרון ונשנה את המציאות, או שהפעם נצליח לתת מקום לבאסה על הפער שבין הרצוי למצוי. אולי נמצא מרחב שמאפשר להזיל כמה דמעות שיעשו לנו "שיפט מהאדרנלין של הרצון לשנות למקום של הרפיה". מספר הסיבובים בכיכר אינו מוגבל, אבל לכל אחד ואחת מאיתנו סיבולת אחרת לפני שהסחרחורת עולה. בשלב מסוים ניאלץ לבחור יציאה ולצאת בה באופן הטוב ביותר.
תמונת כותרת: Sophon Nawit / Shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
רגשות שליליים – בשביל מה אנחנו צריכים אותם? חוקרת מוח מסבירה את היתרונות
לפעמים כעס על אחרים הוא הדרך של המוח לרמוז לנו בעקיפין משהו על עצמנו
כשהחסה לא צומחת – כיצד לעצור את החיפוש אחר אשמים?
עוד מרדיו מהות החיים:
