לווייתן בודד משוטט באוקיינוס ושולח קריאותיו לאין עונה. צ'יליאני מבוגר חי לבדו ארבעים שנה, אינו מדבר עם איש אך מאזין לרדיו יום-יום. צעירה מתעדת את חייה האיטיים והטבעיים בגפה בערוץ יוטיוב. מה אנחנו יותר – מייצרים או מקבלים תקשורת? והאם הצורך לתקשר נובע מהסביבה החברתית או שהוא מבעבע בנו גם כשאנחנו לגמרי לבד?
אם עץ נופל ביער ואין איש שישמע אותו נופל, האם הוא השמיע צליל? שאלה זו מעסיקה את המוח האנושי בווריאציה כזו או אחרת לפחות מהמאה ה-18. הפילוסוף ג'ורג' ברקלי, מראשוני ההוגים בנושא, טען שדברים נחשבים לקיימים רק כשמישהו תופס אותם ככאלו בחושיו או בתודעתו.
לפי הטיעון הזה, צליל אינו תופעה ממשית אלא אם קיימת אוזן כלשהי שתשמע אותו. ברמה הפיזיקלית אפשר לומר שכן, עץ שנופל ביער יניע את האוויר שסביבו בעודו צונח ויפגע בקרקע בסופו של דבר. אך כל אלו לא נחשבים ל"צליל", בעוד שתנודות אוויר שנקלטות באוזן – כן. בהיעדר אוזן, אין צליל. ומה לגבי שולחן? האם שולחן אינו קיים אם אין מי שישתמש בו או לכל הפחות יתפוס אותו בחושיו? ובכן, לפי אותו היגיון החומר קיים, אבל הוא אינו שולחן אם אין לו עבור מי להיות מוגדר כשולחן.
52 הרץ, האם שומע? עבור
ב-1989 איתר חיל הים האמריקאי צליל חריג במעמקי האוקיינוס השקט. אומנם היה זה לקראת סוף המלחמה הקרה, אך עדיין הצי האמריקאי עשה כל שביכולתו להישאר צעד אחד לפני מקבילו הרוסי. החיילים פרשו שרשראות של מיקרופונים תת ימיים ולאורך 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, האזינו וחיפשו אחר רמזים לצוללות אויב. "האוקיינוס היה מלא קולות, והתברר שחלקם הגדול הגיע מלווייתנים. נאלצנו ללמוד להבחין בין רעש של צוללות ועקבות הקול של הלווייתנים", מספר פרופסור כריסטופר קלארק בסרט הדוקומנטרי הלווייתן הבודד בעולם: החיפוש אחר 52 הרץ.
באחת המשמרות זיהו החיילים צליל מתעתע: מצד אחד, חוזר על עצמו בדומה לצוללת ומצד שני, לא מדויק לחלוטין אלא נשמע ביולוגי, כמו של לווייתן. אך גובה הצליל לא דמה לזה של אף לווייתן אחר. הוא היה גבוה מהרגיל – בתדר של 52 הרץ, ובשונה מיתר קריאות הלווייתנים, שנשמעו לא מעט ונענו בחזרה על ידי לווייתנים אחרים, צליל זה נשמע כקולו של פרט בודד ואף תגובה לא נשמעה בחזרה.
האוקיינוגרף ד"ר ביל ווטקינס היה זה שאישר כי מדובר בקול של לווייתן. אך מיהו הפרט הזה? איש לא ראה אותו ואיש לא ידע לומר. "במשך שנים בחיל הים היו מאזינים לו ולפי הרישומים – מעולם לא נשמעה קריאה בחזרה", מספרים בסרט. האם הוא פרט עם מוטציה? או הכלאה בין שני זנים? האם הוא הפרט האחרון של זן נכחד או אולי הראשון מזן חדש? "52 הרץ", כך כינו אותו, הפך לתופעה שסקרנה את עולם הזואולוגיה, ובכלל. מיהו הלווייתן הבודד הזה שמשוטט ברחבי האוקיינוס לבדו, בזמן שיתר הלווייתנים חיים חיי חברה מובהקים: נודדים בתאים משפחתיים, לומדים מזקני השבט, מגינים על הצעירים ומנהלים תקשורת ווקאלית מהמרשימות שזוהו בטבע.
הסיפור של 52 הרץ נגע באלפי אנשים ברחבי הגלובוס. המחשבה על חיה חברתית בודדה שלא אומרת נואש וממשיכה לשלוח את קריאתה מבלי לקבל תשובה בחזרה – חדרה ללבבות רבים. באופן שמאוד מזכיר את התקשורת האנושית, לכל זן של לווייתנים יש דיאלקט משלו. לכל קבוצת שייכות יש קריאות במלודיה שונה, בגובה צליל אחר, והיא מלווה נקישות במקצבים אחרים. הם מזהים ממרחקים אדירים האחד את חברי להקתו ומתקשרים ביניהם. האם 52 הרץ הוא כמו בחור ספרדי שמסתובב בעיר הונגרית גדולה וקורא "אז'ודה-מה אז'ודה-מה" ("תעזרו לי") ואיש אינו מבין אותו? האם הוא מרגיש דחוי, זר או לא שייך? או שאולי קורה שם משהו אחר ואנחנו פשוט לא מבינים?
זו אינה הסקת מסקנות טבעית שמתבססת על הידע הקיים, אבל תמיד קיים הסיכוי שהקריאה של 52 הרץ היא בכלל קריאה שאינה נועדה לפידבק. קריאה לשם הקריאה. האם הצורך של בעל חיים חברתי לייצר תקשורת בהכרח תלוי בציפייה להדדיות? ומה לגבי בני אדם?
אם איש לא שומע, האם נקראה הקריאה? צילום: Anant Kasetsinsombut / Shutterstock
מה הנטייה הטבעית שלנו בחילופי תקשורת – לקבל או למסור?
פאוסטינו באריינטוס חי לבדו על שפת אגם בדרום צ'ילה, בבית שבנה משרידיה של ספינת דיג טרופה. הוא חי בצורה אוטרקית כמעט לחלוטין מאז 1965 כשהיה בן 35, עם מעט מאוד שירותים מודרניים, ביניהם רדיו ישן שהוא מאזין לו דרך קבע. שכניו הקרובים ביותר הם קהילה קטנה של כמה מאות אנשים במרחק 25 קילומטרים שניתן לעבור ברכיבה בת יומיים על סוסים דרך שבילי חיות מסורבלים. כל כמה שנים באריינטוס רוכב לשם כדי למכור את הצאן שלו בעיר. מלבד זאת, הוא חי בגפו. חיה חברתית מנותקת מחיי החברה.
טרם הגעתם של צוות המגזין Vice לפתח דלתו, הם לא ידעו למה לצפות. ברגעים מסוימים, הם נזכרים, אפילו חששו. שמועות טענו שהוא משוגע, שלא דיבר עם אדם שנים, שהוא חמום מוח שלא אוהב לתקשר כלל. אך כל הטענות הופרכו. "למרות מה ששמענו, הרושם הראשוני שלנו ממנו הוא חיובי", הם מספרים, הוא ידידותי וחברתי, ואפילו אוהב לדבר. באריינטוס התגלגל לחיים של בדידות לא מבחירה. היה זה המשבר הכלכלי הגדול שהדף אותו הרחק, אך הוא נשאר לגור לבד כי גילה שכך יותר קל לו. "החיים טובים יותר כשאתה לבד", הוא אומר. "אני לא צריך כסף, יש לי אוכל לאכול ויין לשתות", וזהו. הוא מבלה את ימיו כשהוא מוקף בטבע פראי, עסוק בפעולות תחזוקה והישרדות יומיומיות ובגידול עדר צאן. לצד זה, הוא מאזין באופן קבוע למשחקי כדורגל וחדשות. "זה טוב לשמוע על מה שקורה בחוץ. ככה למדתי על כל הפוליטיקה של המדינות השונות", הוא אומר.
ד"ר ביל ווטקינס אישר כי מדובר בקול של לווייתן. אך מיהו הפרט הזה? איש לא ראה אותו ואיש לא ידע לומר. במשך שנים בחיל הים היו מאזינים לו ולפי הרישומים – מעולם לא נשמעה קריאה בחזרה. האם הוא פרט עם מוטציה? או הכלאה בין שני זנים? האם הוא הפרט האחרון של זן נכחד או אולי הראשון מזן חדש?
באופן כמעט הפוך מ-52 הרץ, באריינטוס סופג תקשורת בצורה יומיומית אך אינו מייצר משל עצמו. הוא מקבל קריאות אך אינו מוסר חזרה. חשיפה לסיפורים של השניים מעלים תהיות. מה יותר חזק – הצורך להביע את עצמנו החוצה או הצורך לקלוט חוויה חושית של תקשורת, ולחוש חלק מהחברה?
דוגמה נוספת אפשר למצוא בסיפור של בילי בר. בר חי בגפו כבר למעלה מ-40 שנה ביערות המושלגים של קולורדו. המנוע שהוביל אותו לשם היה כזה: אם אתבונן בשלג מספיק זמן, איזה סיפור הוא יספר לי? כל כמה שבועות הוא גולש לעיר הקרובה ומצטייד במצרכים, ובנוסף הוא צופה בסרטי בוליווד בטלוויזיה שבבקתת העץ שלו. למעט שתי פעילויות אלה הוא כמעט ולא פוגש נפש אדם. אך נראה שהוא מנהל מערכת יחסים כמעט אנושית עם הטבע, ובפרט עם השלג. "בארבעים החורפים האחרונים בילי ערך רישום קפדני של השלג שמחוץ לביתו", מספרים בסרטון של נשיונל ג'יאוגרפיק. הוא יודע, לדוגמה, לומר מה הייתה כמות השלג ב-26 בפברואר 1978. גם בבוקר וגם בערב. הכול רשום בכתב יד על מחברת דפים שהצהיבה עם השנים.
"הדבר המרכזי שעימו אני בא באינטראקציה הוא מזג האוויר ובעלי החיים", בר מספר, "אז התחלתי לרשום הכול, סתם כדי שיהיה לי משהו לעשות. לא ניסיתי להוכיח שום דבר, לא הייתה לי מטרה מאחורי זה". פעמיים ביום, ארבעים שנה – מודד את כמות השלג מחוץ לביתו מתוך סקרנות אישית. בר אינו רק מתבסס על הטבע כדי להתקיים, נראה כי הוא ממש מבקש להקשיב לצלילים, להתבונן היטב בניואנסים, ללמוד את שפתו. בהקשר שלנו, נראה שהוא מקבל מעט תקשורת אנושית מבחוץ דרך הטלוויזיה והרבה תקשורת לא אנושית מבעלי החיים ומהטבע. הקולטנים שלו פתוחים והוא בעיקר מאזין ומתבונן.
האם 52 הרץ באמת היה בודד כל הזמן הזה?
בדומה לבר ואולי גם קצת לבאריינטוס, גם פאולה מריל בחרה לחיות חיי כפר מבודדים כדי לחוות את הקרבה לטבע. בשונה מהם אך עם זאת באופן קצת דומה ל-52 הרץ, היא מפעילה חשבונות יוטיוב ואינסטגרם הנצפים על ידי למעלה ממיליון עוקבים. כלומר, מפיצה את הקריאות שלה החוצה. האם היא מצפה ועוקבת אחר התגובות? אנחנו לא יודעים אך קשה להאמין שבכלל לא. ועם זאת, גם אם התקשורת מתקיימת באופן הדדי, היא מתקיימת ללא מגע ישיר. ללא מפגש. בערוץ היוטיוב שלה, שנקרא The Cottage Fairy היא מעלה סרטונים ערוכים בקפידה המציגים את סגנון חייה האיטי והשלו: צילומים יפהפיים של רוקחות טבעית או טיולים רגליים שבהם היא אוספת מיני פרחים וצמחים בסלסלת קש. בחלק מהסרטונים היא מדברת על הבדידות ועל האתגרים בחיים מרוחקים מציוויליזציה (במובנים מסוימים, כן? כי חיבור לאינטרנט בהחלט יש לה).
לפי ההגדרה המילונית, "תקשורת" היא תהליך שבו מתקיימת החלפת מידע בין פרטים. שני פרטים ומעלה, אם תשאלו את ויקיפדיה. אם כך, איך אפשר לקרוא לכל הווריאציות הללו ומה הן יכולות ללמד אותנו על הצורך שלנו בתקשורת? האם התקשורת נולדה מכורח היותנו חיים בחברה ומהצורך להסתדר ולהתפתח בזכות ויחד עם הפרטים האחרים? או שתקשורת היא צורך אנושי בסיסי שמבעבע בנו גם בהיעדר מערכת חברתית?
נראה שגם כשהם נטולי מערכת חברתית ממשית, בני אדם ואולי גם קרובינו הלווייתנים ממשיכים להיאחז בצורה כזו או אחרת בתקשורת. אבל במקרה השני, יש טוויסט קטן בעלילה (זהירות, ספוילר) בסוף הסרט על 52 הרץ מתברר שבשני מוקדים שונים, רחוקים זה מזה כ-150 קילומטרים, ובהפרש של 10 דקות – זמן שלא מאפשר ללווייתן הבודד שלנו לגמוע מרחק כה גדול – נשמעו שתי קריאות שונות בתדר של 52 הרץ. עם דמעות בעיניים מבינים חברי המשלחת שיצאה למסע החיפושים אחריו ש-52 הרץ כבר לא לבד.
זה נכון שהדוגמאות האנושיות שאספנו מספרות את סיפורם של אנשים שהתחנכו או גדלו בחברה וכבר לא ניתן להפריד בין הנטיות הטבעיות שלהם לאלו שנרכשות בשנותיהם הראשונות. אבל את המחקר המדעי נשאיר לאנשי המדע. מהסיפורים אנחנו יכולים לדלות שאלות ותהיות ולבחון אותן לגבי עצמנו. מה חשוב לנו יותר, מה בוער בנו יותר – לשמוע או להישמע? להרגיש חלק ולהכיר את כללי המשחק או לבטא את עצמנו ולהביע את שעל ליבנו בצורה אותנטית גם במחיר הבדידות? במילים אחרות, האם אנחנו יותר 52 הרץ או פאוסטינו באריינטוס?
תמונת כותרת: Venti Views / Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
החומר שממנו עשוי החופש – מדוע התבודדות היא הרגל חיוני לשגשוגנו כיחידים וכחברה
רחוק מהעין קרוב אל הלב – 12 שנה של התבודדות במערה לימדו אותה על אהבה
מדוע כל כך מביך לאכול לבד במסעדה וכיצד נזירי זן יפנים היו מתמודדים עם זה?
עוד מרדיו מהות החיים:
תקשורת בין הורים לילדים – ענת קלו לברון ואריה קלטמן על תקשורת מקרבת לאורך החיים
