מחוללי תמונות מתוחכמים מייצרים תמונות מרהיבות בעלות אסתטיקה זהה לשל טובי האומנים בהיסטוריה. האם זוהי תחילתו של סוף היצירה האנושית בעולם האומנות? האם נצטרך להגדיר אותה מחדש? מומחי חדשנות וטכנולוגיה נדרשים לשאלה.
במהלך ההיסטוריה של האומנות הופיעו מדי פעם חידושים טכנולוגיים שאיימו להפוך אותה על פיה ולייתר את אמצעי ההבעה המקובלים של אותה תקופה. עם המצאת המצלמה, הקולנוע, הטלוויזיה והמוזיקה האלקטרונית, למשל, ציירים ריאליסטים, שחקני תיאטרון, שדרני רדיו ונגנים רבים שאלו את עצמם האם הסתיים תפקידם.
נראה שגם בשנים אלו אנו עדים לכניסתו של שחקן חדש לעולם האומנות, שמתעתד לשנות את חוקי המשחק. מחוללים מבוססי בינה מלאכותית דוגמת DALL-E 2 ו-Midjourney מאפשרים לכל אחד ליצור בקלות עבודות מורכבות ברמת ביצוע גבוהה בעזרת הקלדה פשוטה של כמה מילים בתיבת טקסט.
לאחרונה קטפה יצירה כזו – "אולם אופרה בחלל" – את המקום הראשון ביריד האומנות השנתי של מדינת קולורדו בארצות הברית, ובכך גברה על יצירות אחרות מעשה ידם האנושית של אומנים ותיקים. לעומתם, היוצר הזוכה ג'ייסון אלן מגיע מתחום הגיימינג והחל להתנסות באומנות AI רק השנה. התגובות הנזעמות ברשתות החברתיות שטענו לרמאות לא איחרו לבוא. "חזינו עכשיו במותה של האומנות ממש לנגד עינינו", מדווח ה-New York Times על ציוץ של אחד המתחרים האחרים. "זה כל כך מגעיל", כתבה משתתפת אחרת. "אני יכולה לראות איך לאומנות בינה מלאכותית יש תועלת, אך לקרוא לעצמך 'אומן' על סמך שימוש במחולל כזה? ממש לא". על כך הגיב אלן שלא עבר על שום כלל. "ניצחתי ואני לא מתכוון להתנצל על כך", אמר בריאיון לאתר.
קלות השימוש בפלטפורמות השונות והרמה האסתטית הגבוהה שהן מאפשרות מציפות שאלות רבות: למי שייך הקרדיט היצירתי – למחשב, או למשתמש? האם ניתן להחשיב אלגוריתם ממוחשב כאומן, והאם האחרון יוכל להחליף אומנים בשר ודם?
המקום שבו שוכנת האומנות
אלקטרה נאנו, כתבת טכנולוגיה המתמחה ביצירתיות, טוענת במאמר למגזין הטכנולוגיה Make Use Of שעל מנת לנסות ולענות על השאלות, יש קודם לבחון כיצד מוגדרת אומנות. אף על פי שאין על כך קונצנזוס מוחלט בקרב אנשי הרוח, שואבת נאנו מספר הגדרות מקובלות מתוך האנציקלופדיה לפילוסופיה של אוניברסיטת סטנפורד. היא מתייחסת ליצירה שפותחה בעזרת מיומנות נרכשת כלשהי במטרה להיחוות על ידי הציבור, ומהווה התפתחות אבולוציונית ליצירות שנעשו לפניה. נוסף על כך, נראה שבקרב העוסקים בתחום היצירה רווחת ההסכמה שאומנות היא תהליך שבו בני אדם מביעים רעיון או רגש דרך הפילטר של חוויותיהם האישיות ומציבים אותו אל מול קונטקסט תרבותי רחב יותר.
כיצד פועלים מחוללי התמונות? מדובר למעשה באלגוריתמים של "למידה עמוקה". אל התוכנה מוזנים מאגרי נתונים עצומים של כל יצירות האומנות המוכרות ממהלך ההיסטוריה, כמו גם של אובייקטים, מרקמים, סגנונות ומושגים שונים מעולם האומנות ובכלל. התוכנה לומדת לזהות דפוסים ומתוך כך יוצרת הקשרים בין התמונות לבין המילים שמתארות אותן. המשתמש מזין שורת קוד המכונה "פרומפט" ומתאר את התמונה שהוא מעוניין בה כיד הדמיון הטובה עליו (למשל, "פיל סגול שוחה בים של כלניות בסגנון ואן גוך"), ומייד התוכנה תציע את הגרסה שלה לאותו חזון. בתהליך של כוונון, היוצר ממשיך לשחק ולדייק את התוצאות והאלגוריתם, עד שמתקבלת התוצאה הרצויה: יצירה שהאסתטיקה והאיכות שלה אינה נופלת מאלה של טובי האומנים בהיסטוריה.
לפי הגדרות אלו, האם ניתן להחשיב מחוללי AI כאומנים?
"מחוללי AI יכולים להפתיע אותנו עם דימויים יפהפיים, סוריאליסטים, מצמררים או היפר-ריאליסטים. במידה מסוימת, המכונה משתמשת בדמיון שלה ויכולה פעמים רבות להתעלות על הציפיות שלנו. היצירות יכולות להוציא מאיתנו רגש ואפילו לתת לנו רעיונות לצורות הבעה חדשות. האם זהו לא תפקידה של אומנות?"
על פניו, ייתכן שכן. ראשית, מסבירה נאנו, היצירות הג'נרטיביות הן תוצר של מיומנות נרכשת שניתן במידה מסוימת לקרוא לה אומנותית. אומן אנושי עמל על מנת לשכלל את הטכניקה שלו, וכל יצירה שלו היא תהליך שכולל לא פעם מספר טיוטות, אבי-טיפוס, ניסוי וטעייה, תיקונים ודיוקים עד שהוא מגיע לתוצר הסופי. באופן דומה, המחולל מתאמן ומדייק עוד ועוד את התוצרים שלו לפי הפידבק של המשתמש עד שמתקבלת התוצאה הרצויה. בנוסף, האלגוריתם לומד את העדפותיו של המשתמש, לא פעם בדרך של ניסוי וטעייה, ולאורך הזמן משתפר בביצועיו לתאר את הפרומטים באופן מדויק. במילים אחרות, מתקיימת התמקצעות – עקומת למידה שמתבטאת בשכלול יכולות הביצוע של המחולל.
שנית, יצירות ג'נרטיביות מהוות שלב אבולוציוני של האומנות. זהו אמצעי הבעה מודרני שמשקף את רוח התקופה והחברה, ומשפיע עליה. בהתאם להגדרה של אומנות, גם היצירה הג'נרטיבית נשענת על מיליוני יצירות קיימות ומבטאת מעין תמהיל של ההיסטוריה של האומנות כולה. ובכך שהיא לומדת ממידע שמבוסס על מה שבני אדם אומרים, עושים, ומעלים לרשת, היא משמשת מראה לתרבות ולחברה.
ולבסוף, לאומנות מלאכותית יש פוטנציאל לרגש ולעורר בנו השראה. כשמשתמש מזין פרומפט לאלגוריתם, הוא לא יודע איך בדיוק הוא יפרש אותו. "מחוללי AI יכולים להפתיע אותנו עם דימויים יפהפיים, סוריאליסטים, מצמררים או היפר-ריאליסטים", כותבת נאנו. "במידה מסוימת, המכונה משתמשת בדמיון שלה ויכולה פעמים רבות להתעלות על הציפיות שלנו […] היצירות יכולות להוציא מאיתנו רגש ואפילו לתת לנו רעיונות לצורות הבעה חדשות. האם זהו לא תפקידה של אומנות?"
View this post on Instagram
האדם שמאחורי הווילון
מצד שני, גם אם רק אינטואיטיבית, מרגיש שמשהו ביצירות הג'נרטיביות חסר כדי שמחולל AI ייחשב לאומן אמיתי. במקרה הזה, נראה שהתשובה נמצאת בגוף השאלה: המרכיב הנעלם הוא הדרייב הרגשי. אם אומנות מוגדרת כיצירה שמונעת מרגש במטרה שהציבור ייהנה ממנה, הרי שהתוכנה הממוחשבת חסרה את הרגש והכוונה הזו. "בינה מלאכותית כפופה לפקודות, ולא לצורך רגשי לבטא את עצמה", כותבת נאנו.
בנוסף, אומנות לא רק שואבת השראה מיצירות וסגנונות שקדמו לה, אלא גם מתוך החוויות וההקשרים הסובייקטיביים של האומן. זיכרונות, סמלים, שפה, הקשרים תרבותיים ועוד – הם כולם מידע רב-חושי שהמוח שלנו מעבד דרך רשת עצבית אורגנית. לדבי נונו, מחקרים בתחום היצירתיות והדמיון מצאו כי קישורים קוגניטיביים הם מרכיב מפתח עבורם. "אנו משתמשים במחשב המורכב שבראש שלנו כדי ליצור קשרים בין מה שאנחנו יודעים לבין מה שאנחנו רוצים להביע או לחוות".
אומנם הבינה המלאכותית יכולה להתחקות אחר התהליך הקוגניטיבי של רשת העצבים האנושית בקישורים שהיא מייצרת, אבל החוויה המנטלית האנושית היא הרבה יותר מזה. מדובר בחיבור האולטימטיבי בין גוף לנפש: הרגש הוא שמתרגם גירויים ביולוגיים לאותות עצביים ומשלב אותם ברשת ההקשרים המסועפת שבמוח. משוכללת ככל שתהיה הבינה המלאכותית, היא עדיין – נכון להיום – לא מסוגלת לחוש ולהרגיש, ועל כן נראה שלעת עתה המחולל רחוק מלקבל את תואר ה"אומן" הנחשק.
אך הדיון אינו מסתיים כאן. גם אם המחולל אינו יכול להיחשב בעיני אנשי הרוח כאומן, עדיין ניתן לשאול, בדומה לוויכוח סביב היצירה הזוכה בתחרות בקולורדו – האם התוצר הסופי שמתקבל יכול להיחשב כאומנות. כאן נכנס לשיח מרכיב נוסף לאומנות כהגדרתה – יחסי הגומלין עם הצרכן הסופי שלה. ללא קהל שיצפה בה, יפרש אותה ויתרגש ממנה, אין קיום ליצירת האומנות. אז אולי בכלל השופט שיכול לאמת את מהימנותן של יצירות הוא הצופה?
קן וויינר, מהנדס, מומחה לחדשנות וסמנכ"ל טכנולוגיה בסטארט-אפ אינטליגנציה מלאכותית מבוססת הקשר, מספר ב-Scientific American על ניסוי שערך בחברתו – מעין "מבחן טיורינג" שיקבע האם ניתן להבדיל בין יצירת אומנות אנושית לבין כזו שיצר מחולל, והאם מחשב מסוגל לשחזר את הכוונה ואת הדמיון של האומן. לצורך הניסוי נרתמה שורה מגוונת של אומנים מתחומים שונים, ביניהם פינדר ואן ארמן – אומן בעל הכשרה קלאסית שמזה 15 שנים מתכנת ומאמן מחוללי אומנות מבוססי בינה מלאכותית.
"עד שבינה מלאכותית תתוכנת לשאוב השראה, להשתוקק לתקשורת ולרצות להביע משהו באופן יצירתי, העבודות שהיא מייצרת לא יכולות להיחשב כאומנות ללא הכוונה של אדונה האנושי".
האומנים הקונבנציונליים וכן המחולל של ואן ארמן נחשפו לבסיס נתונים זהה של אומנות אבסטרקטית אקספרסיוניסטית אמריקאית בת המאה ה-20, ונתבקשו לספק יצירות המבוססות עליו תוך תיעוד תהליך האבולוציה והאמצעים שהעדיפו עד לקבלת היצירה הסופית.
בהתבוננות אובייקטיבית ביצירות שהתקבלו, עלה שלא ניתן להבדיל בין עבודתו של המחולל לבין אלו של האומנים המסורתיים. אך עם זאת, כותב וויינר, "המבחן הדגיש שהניצוץ היצירתי והמפעיל האולטימטיבי שעומדים מאחורי תהליך היצירה של אומנות הם עדיין אנושיים מאוד". במילים אחרות, ניתן אולי להחשיב את היצירה הממוחשבת לאומנות, אך מה שהופך אותה לכזו הוא בסופו של דבר האדם שעומד מאחוריה. "עד שבינה מלאכותית תתוכנת לשאוב השראה, להשתוקק לתקשורת ולרצות להביע משהו באופן יצירתי, העבודות שהיא מייצרת לא יכולות להיחשב כאומנות ללא הכוונה של אדונה האנושי", כותב ווינר.
הרוח שבמכונה
וויינר מסביר שלמרות שהתוכנה מסוגלת לקבל החלטות קריאייטיביות משלה, "היצירה האומנותית הסופית יכולה להיות מתוארת רק כשיתוף פעולה בין אדם למכונה", ובו האדם הוא הארט דירקטור בעל הכוונה והחזון, והמחשב הוא הביצועיסט שמדייק את תוצריו עוד ועוד לבקשת ובהכוונת האומן. מחשבים כיום יכולים לשמש כיד משוכללת לאומן ולהעצים את יכולותיו, אך הם עדיין תלויים באינטליגנציה אנושית שתניע ותכוון אותם. נראה שאחרי הכול, לפחות בטכנולוגיה הקיימת כיום, ה"רוח שבמכונה" היא בסופו של דבר אנושית.
עם זאת, המהפכה הטכנולוגית הזו נמצאת רק בחיתוליה. וכשם שהגדרת האומנות עצמה נזילה ופתוחה לפרשנות, נראה שכך גם ילכו וייטשטשו בעתיד הגבולות האומנותיים שבין האדם והמכונה. זכייתה של יצירה ג'נרטיבית בתחרות האומנות בקולורדו היא תזכורת לכך שבסופו של דבר, כאשר לא ניתן להבדיל בין יצירה אנושית לממוחשבת, אומנות היא אכן בעיני המתבונן.
כפי שניסח זאת אחד האומנים המסורתיים שהשתתף בניסוי של ויינר, "יש תפקיד פעיל ליחסים בין יצירת האומנות לבין הצופה. בסופו של דבר, הצופה הוא שותף ליצירה: הופך, יוצר מחדש ומשנה".
כיצד ייראה עתידה של האומנות? האם מתכנתים יחליפו את האומנים? ייתכן כי העובדה שגם כיום – בעידן שבו קיימים זה מכבר מדיומים כמו המצלמה, הקולנוע, הטלוויזיה ומוזיקה אלקטרונית – עדיין פועלים וממציאים את עצמם מחדש כל הזמן ציירים, שחקני תיאטרון ונגנים – עשויה לרמז על העתיד לבוא.
תמונת כותרת: mundissima / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
בינה מלאכותית מול אינטליגנציה רגשית – ידה של מי תהיה על העליונה?
הפעם ההיא שהבטתם ביצירת אומנות והרגשתם שמשהו בתוככם השתנה
זה מה שקורה כשמבקשים מרובוט להעביר ביקורת על יצירות אמנות
עוד מרדיו מהות החיים:
תמיכה טכנית: הכירו את הדור הבא של הבינה המלאכותית – המוח הרובוטי.
